Photo by Yonatan Sindel; /Flash90

ההונאה הבלתי נסבלת של הרצוג

Print This Post

British-American Flag English

יו"ר המחנה הציוני ח"כ יצחק הרצוג הוא נצר לאחת המשפחות המכובדות ביותר בישראל. אביו המנוח חיים שימש כנשיא למופת, וסבו, שאת שמו הוא נושא, היה אחד מהרבנים הראשיים המכובדים והאהובים ביותר של ישראל.

במהלך השנה האחרונה אני שיבחתי את הרצוג, כאשר התייחסתי אליו כציוני מתנועת העבודה מהזן הישן שהייתה לו היכולת לשקם את המפלגה ולנקות אותו מהשמאלנים ההזויים שייצרו ניכור בקרב רבים מתומכיה לשעבר, החלישו אותה וכמעט והובילו לחורבנה.

קוננתי על כך שממשלת אחדות לא הוקמה, והתעקשתי שהרצוג, כמו ראשי כל המפלגות הציוניות, יוציא לפועל מדיניות הזהה בבסיסה לזו של הממשלה הנוכחית. בהקשר זה, האמנתי שהוא ישמש כשר חוץ יוצא מן הכלל ויאפשר לישראל להפגין אחדות אל מול הלחצים הדיפלומטיים המרוכזים המופעלים כנגדנו.

בינואר לאחר הבחירות, בעוד שהוא משמש כמנהיג האופוזיציה, הרצוג המשיך לבקר את נתניהו, אך אף על פי כן תמך בפומבי במדיניות הקונצנזוס כלפי הפלסטינים שאותה אימץ פרופסור שלמה אבינרי, האינטלקטואל הבכיר של הציונות הסוציאליסטית.

למרות שהוא הדגיש שהוא נותר מחויב להיפרדות מהפלסטינים, אבינרי טען שהסכמי אוסלו אינם רלוונטיים יותר משום שההנהגה הפלסטינית סירבה להכיר בזכותה של ישראל להתקיים והתייחסה לחורבנה של ישראל כאל עדיפות גבוהה מאשר השגת מעמד מדינה משלה. אבינרי הסיק שתחת תנאים שכאלו, המאמצים ליישם פתרון שתי מדינות הם הזויים.

למרות מחאות מרות מצד האגפים הרדיקליים של העבודה, הרצוג הזדהה בפומבי עם הגישה הזו, והצהיר במפורש ש"שאין סיכוי להסכם שלום בעת הזו". זאת ועוד, הוא הכריז שצבא ההגנה לישראל מוכרח להישאר בגדה המערבית ובבקעת הירדן. הוא אמר לנשיא צרפת פרנסואה הולנד ש"השנאה וההסתה בקרב הפלסטינים" הן עזות מדי כיום בכדי לשקול יישום של פתרון שתי מדינות.

על כן, הייתה זו תגלית מרעישה כאשר נחשף בשבוע שעבר שקודם לבחירות בשנה שעברה, בשיאה של ההסתה הפלסטינית והקריאות אחוזות האמוק "להציל את אל אקצא", הרצוג ניהל משא ומתן סודי על תנאים להסדר קבע עם הרשות הפלסטינית המושחתת והמנוונת. באמצעות סגן שר הביטחון לשעבר אפרים סנה, הרצוג התווה את העקרונות הסוריאליסטיים הבאים שסוכמו במכתב הבנות סודי עם נשיא הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס ותוכננו להיות מיושמים לאחר הבחירות.

  • ישראל תיסוג לקווי שביתת הנשק מ-1949, כלומר מכל יהודה ושומרון, מלבד 4% של חילופי שטחים שיאפשרו לישראל לשמר חלקים מגושי ההתנחלויות. אלו המתגוררים מחוץ לאזורים אלו אמורים היו לבחור בין שיבה לישראל או חובה לקבל על עצמם שלטון פלסטיני. ישראל תשמר נוכחות "סימבולית" בבקעת הירדן יחד עם כוחות פלסטיניים.
  • מזרח ירושלים תהפוך לבירת המדינה הפלסטינית, עם עירייה אחת שתפעל תחת תחום השיפוט של ישראל והמדינה הפלסטינית גם יחד.
  • הר הבית ינוהל ע"י כוח בינלאומי עם נוכחות ישראלית בכותל המערבי.
  • נושא הפליטים הפלסטיניים ייושב על בסיס החלטת האו"ם 194, עם "החלטה משותפת" לקבל את אלו המבקשים לשוב או לקבל פיצוי כלכלי. הערבים טוענים שכיום, 5 מיליון בני אדם – הפליטים המקוריים וצאצאיהם – ממתינים לשוב למולדתם.

בסך הכול, מדובר בהמשך ישיר לנוסחה של אולמרט – שלא אושרה ע"י הקבינט או הכנסת ונדחתה ע"י עבאס.

אין ספק שהיה זה נאיבי לחלוטין ובלתי מועיל מבחינה פוליטית להציע ויתורים חד צדדיים שכאלו קודם להשגת כל סממן של גומלין מצד הפלסטינים. אך העיוות החמור ביותר היה ביוזמה חסרת התקדים מצד מנהיג אופוזיציה שעסק בחשאי ביוזמות הקשורות ליחסי החוץ הסותרות את המדיניות שהותוותה ע"י ממשלה שנבחרה באופן דמוקרטי. כאשר פעולה שכזו מופנית כלפי כוחות עוינים המקדמים ותומכים בטרור, הדבר יכול להיחשב אפילו כהמרדה.

מה שהופך את התנהגותו של הרצוג למגונה עוד יותר היא העובדה שכל הסקרים הראו בבירור שקונצנזוס רחב במדינה מתנגד בתוקף לוויתורים טריטוריאליים חד צדדיים נוספים. רוב הישראלים שואפים להפרדה, אך מכירים בכך שכל עוד הפלסטינים לא יפגינו מוכנות להכיר במציאות של מדינה יהודית ולחדול מפעילויות הטרור, אין כל אפשרות להקמת מדינה פלסטינית.

בנוסף לכל, הרצוג התמודד בבחירות ונמנע מלחשוף לקהל הבוחרים שהמשא ומתן הזה התקיים. כיום, הוא מודה שאילו היה זוכה, הייתה לו כוונה מלאה ליישם את המדיניות הזו. למותר לציין שאילו היה חושף את המדיניות שלו, הוא היה סופג מפלה בקלפיות.

שנה מאוחר יותר, לאחר שהפרק המפוקפק הזה נחשף, הרצוג מנסה להצדיק את ההונאה שלו בכך שהוא רומז שהפעולה כולה תוכננה על מנת לשכנע את עבאס לחדול מההסתה שלו נגד יהודים. ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל היה מתהפך בקברו אילו יכול היה לדמיין כיצד צעיר שאותו טיפח פוליטית באופן אישי והפך למנהיג מפלגתו, חצה כל אחד מהקווים האדומים שאותם הוא התווה בנוגע לוויתורים טריטוריאליים לטובת הפלסטינים.

לאור זאת, עלי להודות בצער רב שקריאותיי לממשלת אחדות עם העבודה היו מוטעות, ושהכבוד שרחשתי להרצוג היה בלתי מוצדק.

התגובה הפושרת למדי של התקשורת לתגליות הללו היא תוצר לוואי של המערכת הפוליטית הבלתי מתפקדת שלנו, שהרגילה את הישראלים לתופעות של הונאה פוליטית והפכה אותם לציניים ביותר.

נראה שהרצוג דפק את המסמרים האחרונים בארון של מפלגת העבודה. אילו היו נערכות בחירות בעתיד הקרוב, כמעט ובטוח שהיוזמות השגויות הללו היו מובילות למפלתו של המחנה הציוני. המרוויחים העיקריים מכך יהיו יש עתיד, המפלגה החדשה שיעלון צפוי להקים, הבית היהודי וישראל ביתנו.

לאחר התנהגות דו פרצופית שכזו – שאינה מוסרית הן מבחינה פוליטית והן מבחינה אתית – הרצוג חייב להתפטר. הבעיה, עם זאת, היא שאין ערובה שמי ממחליפיו הפוטנציאליים יהיה טוב יותר.



Copyrıght 2014 Isi Leibler. All RIGHTS RESERVED.
Web development: Studio Erez

WP-Backgrounds by InoPlugs Web Design and Juwelier Schönmann