איזי ליבלר
איזי ליבלר מירושלים

ביוני 2011 פרסם פיטר ביינרט, עורכו לשעבר של השבועון הפרו- ישראלי המובהק 'ניו ריפבליק', מאמר שנוי במחלוקת בדו-שבועון 'ניו יורק ריוויו אוף בוקס' המזוהה עם עמדות השמאל. כותרת המאמר הייתה "כישלונו של הממסד היהודי האמריקני". מאמרו היה כולו גינוי פוגעני של מדיניות ישראל, אשר מערערת לטענתו את הדמוקרטיה ופוגעת בזכויות האדם. הוא האשים את המנהיגים היהודים- אמריקנים בכך שהם מצייתים בהכנעה ל-"עמדותיה הימניות- קיצוניות" של ישראל, ואף "מסרבים להגן על הדמוקרטיה במדינה היהודית".

מאמרו של ביינרט הפך אותו בין לילה ליקיר הממסד השמאלני- ליבראלי והתקשורת, אשר מתעבים את ממשלת נתניהו. הוא הולל ככותב יהודי אמיץ אשר היה נכון לקום ולנזוף בממשלה הישראלית ובמנהיגים היהודיים.

בהיותו המום, יש להניח, על ידי ההערצה שהורעפה עליו, ביינרט הרחיב כעת את מאמרו לכדי ספר באורך מלא המבוסס על הסטריאוטיפים והשקרים הרגילים אשר חולקים רוב מבקריה "הליבראליים" של ישראל מן השמאל הקיצוני העוין. הספר מיועד לפרסום בחודש הבא וכותרתו תהיה "המשבר של הציונות".

ביינרט משוכנע כי טיפולה של ישראל בפלסטינים מהווה את "השאלה היהודית הגדולה של דורנו", וקריאתו המרכזית כלפי היהודים האמריקנים הינה לצרף את קולם למקהלה המגנה את ישראל.

הוא מעדכן אותנו כי הוא אוהב את ישראל וכי יחנך את ילדיו לאהוב אותה. ואולם, באותה הנשימה, הוא מגנה את מדינת "האפרטהייד" היהודית על כך שהיא מפרה זכויות אדם ומונעת קיום בכבוד מן הפלסטינים. כמו כן, הוא מתאר את מדיניות ההתנחלויות של ישראל כניסיון שווא לשמר את הכיבוש בעידן הפוסט- קולוניאלי. הוא מאשים את ממשלת ישראל במניעת זכויות אדם מן הפלסטינים וזאת "רק משום שהם אינם יהודים", ומשווה את היחס אליהם לזה שזכו לו האפרו- אמריקנים טרם האיסור על ההפרדה הגזעית.

ביינרט מתאר את נתניהו כשטן בהתגלמותו, אשר מתנגד לשלום, מתייחס לליברליזם בתור קללתו של העם היהודי ואשר קיבל בירושה מאביו את התפיסה לפיה הערבים הינם "ברברים למחצה". נתניהו מתואר כמנצל את הקורבנות היהודית ואת השואה ככלי תעמולה ציניים. בניסיון לציירו כימני קיצוני המוביל את ישראל אל עבר הפשיזם, ביינרט מצטט ללא בושה עמדות מיושנות של ראש הממשלה, וזאת אפילו במקרים בהם הן סותרות לחלוטין את המדיניות הנוכחית שאותה הוא מיישם.

המדינה היהודית רחוקה מלהיות מושלמת, ולכולנו שמורה הזכות להחזיק דעות מנוגדות בנוגע לתחומים ספציפיים של המדיניות הישראלית. אך ההתעקשות על כך שנושא ההתנחלויות- אשר מהוות רק חלק מזערי מן השטחים השנויים במחלוקת- הוא ליבו של הקונפליקט הישראלי- ערבי מהווה חזרה כמו תוכי אחר התעמולה הערבית הפרימיטיבית. בנוסף, ביינרט אינו מציין כי הן ראש הממשלה ברק והן ראש הממשלה אולמרט הציעו למעלה מ-95% מהשטחים שבמחלוקת לפלסטינים, כאשר ערפאת ועבאס דחו שניהם את ההצעות מבלי להציע הצעה נגדית. וכאשר שרון נסוג באופן חד צדדי מרצועת עזה, שטחים אלו נוצלו על מנת לשגר טילים ולהפעיל טרור כנגד אזרחי ישראל.

ההיבט הדמגוגי ביותר בגישתו המעוותת של ביינרט כלפי ישראל הינה ההאשמה החוזרת ונשנית לפיה ישראל הינה מדינה המפרה זכויות אדם ומערערת את הדמוקרטיה באופן עקבי. ואולם, על אף איומים קיומיים שעמדו בפניה מיום מאז היווסדה, ועל אף שהיא משכנת בתוכה מיעוט משמעותי של ערבים אשר הקיצונים מבניהם- כולל חברי כנסת- באים בברית עם טרוריסטים ועם אויבינו הרצחניים, המדינה היהודית נותרה מבין הדמוקרטיות הנמרצות בעולם כולו-בניגוד חד למדינות האסלאמיות הרודניות המקיפות אותה.

ישראל מספקת זכות הצבעה גורפת, שירותים חברתיים ללא הפליה לכל אזרחיה, תקשורת חופשית וחופש ביטוי אשר מרחיק לכת מזה הנסבל על ידי דמוקרטיות יציבות רבות אחרות. תיאורה של אומה שכזו כגובלת בפשיזם הינו מגוחך. שמורה לנו הזכות להתרגז בעת שליבראליים מושבעים כמו ביינרט, המתענגים בסלוניהם שבניו יורק או בלונדון, מתארים אותנו באופן כה מעוות ונבזי.

ביינרט מחשיב את ברק אובמה "נשיאה היהודי הראשון של אמריקה… אדם המשופע בליברליזם אותו ספג מחבריו היהודים בשיקגו". הוא מתייחס להשפעה על הנשיא אובמה שהשיג הרב ארנולד יעקב וולף המנוח, אשר הפך ב-1973 למייסד ויושב הראש של ברירה, ארגון שמאל קיצוני אשר קדם ל- J Street ופורק בשנת 1977. ייתכן והדבר מסביר באופן חלקי את מקור התיעוב שרוחש הנשיא לממשלת ישראל.

עיקרו של הספר מיוחד לגינוי מנהיגי יהדות ארה"ב על שיתוף הפעולה עם החברה הישראלית 'הבלתי מוסרית' באמצעות סירובם לגנות התנהגות בלתי ראויה. ביינרט קובע כי אין זה אפשרי להיות ליברל בעודך תומך במדיניות ממשלות ישראל הימניות. ראש הליגה נגד השמצה, אייב פוקסמן, ננזף על הצהרתו לכאורה כי "הדמוקרטיה הישראלית צריכה להחליט, והיהודים האמריקנים צריכים לתמוך". הוא מביע בוז לאיפא"ק ומביא כדוגמה להעדפותיו המוקדמות של הארגון את נטייתו ה-"בלתי הוגנת" וה-"אובססיבית" כלפי 'משמר זכויות אדם', ארגון אשר מייסדו התכחש לו באופן פומבי בעקבות העוינות המופגנת והחד- צדדית שלו כנגד ישראל.

הפגם הגדול ביותר בתזה של ביינרט הינו חזרתו על השקר לפיו "מרביתם של יהודי ארצות הברית ניצבים משמאל לארגונים המדברים בשמם, ארגונים אשר כמעט ותמיד מתנגדים ללחץ האמריקני על המנהיגים הישראלים ומאשימים את הפלסטינים באופן כמעט בלעדי על היעדר שלום במזרח התיכון".

המציאות היא כי ייתכן והיהודים האמריקנים הינם ליבראליים ונוטים באופן מסורתי להצביע למפלגה הדמוקרטית, אך בחודשים האחרונים, ברמה העממית, היהודים הוכיחו כי הם משולהבים הרבה יותר על ידי הדיפלומטיה המוטה של הנשיא אובמה כנגד ישראל מאשר מנהיגיהם.

המנטרה של ביינרט, הממוחזרת שוב ושוב בתקשורת הליבראלית, הינה כי על אף העובדות המצביעות על כיוון מנוגד, צעירים יהודים אמריקנים- מלבד האורתודוקסים- הפכו מנוכרים לישראל.

ייתכן ונכון כי רוב האמריקנים היהודים, והצעירים ביניהם, בורים עד כאב בכל הקשור לנושא ההיסטוריה של הציוניות וידיעותיהם בנוגע למדינה היהודית, וזאת על אף ש-'תגלית' ותכניות מסובסדות אחרות המביאות אמריקנים צעירים ארצה משפרות את המצב.

אך למרות זאת, ואפילו בהפחתת האורתודוקסים, סקרי דעת קהל שנערכו בשנים האחרונות מפגינים כי האמריקנים היהודים רחוקים מלהיות מנוכרים מישראל, ובאופן אינסטינקטיבי מפגינים עמדות ניציות יותר מאשר הישראלים. צריך רק לבחון את הסקרים השנתיים הנערכים על ידי הוועד היהודי האמריקני, וכן את סקר מיטשל החשוב שנערך לאחרונה על ידי המיזם המשותף האמריקני- ישראלי (American-Israeli Cooperative Enterprise) ופרויקט ישראל. אלו חושפים כי 89% מהצעירים היהודים האמריקנים תומכים בעצמה בישראל, תומכים בהחלטות המתקבלות על ידי הממשלה הנבחרת הדמוקרטית של ישראל ומתנגדים לביקורת הפומבית כלפי ישראל שאותה מקדם ביינרט. למעשה, הרוב המוחלט מבין הנשאלים מחשיבים את ישראל למרכז הרוחני של העם היהודי, ומתייחסים למדינה כמרכיב חשוב בזהותם היהודית.

המציאות היא כי ליבראליים החשים ניכור כלפי ישראל פועלים כנגד הזרם המרכזי העממי של יהודי ארצות הברית. ייתכן והם זוכים לתשומת לב רבה יותר מצד התקשורת, אך הם מהווים מיעוט קטן ורועש. מגמה זו מופגנת על ידי השפעתו השולית של ארגון J Street, הממומן ברובו על ידי ג'ורג' סורוס.

ביינרט מכריז 'בצנעה' כי הוא מחזק את "כבודו של העם היהודי בזמננו". ספרו זכה לתשבחות על ידי מנהיגת מרצ לשעבר ויושבת הראש הנוכחית של הקרן החדשה לישראל כ-"הצהרה ציונית יוצאת מן הכלל של המאה ה-21″. כמו כן, השיג הספר שבח מוגזם טרם פרסומו מצד בעל הטור האנטי- ישראלי רוג'ר כהן מהניו יורק טיימס וכן מפי שליחתו החדשה של העיתון בירושלים, ג'ודי רודורן. באופן לא מפתיע, ארגון J Street אימץ את ביינרט אל חיקו ועומד להשיק את ספרו בכנס השנתי הקרוב שלו.

המציאות שעל הקרקע וההנחות השגויות שעליהן בוססה התזה של ביינרט לא יפחיתו מן הביקורות המהללות שלהן יזכה מצד התקשורת השמאלנית- ליבראלית, אשר עוינותה כלפי ישראל הפכה למרבה הצער לצפויה. ספרו, כמו ספרם של וולט ומירשהיימר אשר השמיצו את הלובי הישראלי, יהווה תוספת חדשה למהדורות ההולכות ומתרבות המייצרות דמוניזציה של המדינה היהודית. למרבה המזל, על אף המאמצים המוטעים של חלק מהמנהיגים היהודיים- אשר מזמינים את אלו המשדלים ממשלות זרות להפעיל לחץ על ישראל להצטרף ל-"אוהל הגדול"- השפעתם של אנשים כמו ביינרט על הקהילה היהודית כמכלול הייתה מזערית עד כה.