"יד ושם" והלל קוק

Print This Post

גירסת מאמר זה באנגלית: Yad Vashem and Hillel Kook

היה לי הכבוד לחתום על עתירה ל"יד ושם", יחד עם יותר ממאה אינטלקטואלים ישראלים מובילים ודמויות ציבוריות המקיפות את כל הקשת הפוליטית, החל בנשיא בית-המשפט העליון לשעבר, מאיר שמגר, ועד משה ארנס ויוסי ביילין. העתירה הזאת פנתה ל"יד ושם" כדי שהוא יחקה את ההחלטה שנתקבלה לאחרונה במוזיאון השואה בוושינגטון, ויציג את מאמציו הנמרצים של הלל קוק (הידוע גם בשמו פיטר ברגסון), כדי להציל יהודים מאירופה בשיאו של גיהנום אושוויץ.

למרבה הצער, שלטונות "יד ושם" השיבו כי "יד ושם מחליטה אלו מוצגים במוזיאון שהשיקולים שלהם מאוזנים, ולאו דווקא ללחצים ולעתירות". הם הוסיפו בציניות, שהבקשה תידון מחדש בעוד עשר שנים!

השם הלל קוק מייצג סמל יהודי של עקשנות ומסירות, בניגוד מוחלט למנהיגי יהדות אמריקה של זמנו, שהשתיקה הרועמת שלהם נוכח החיסולים של הנאצים הייתה שערורייתית. אולם בעשרות השנים האחרונות זכה תפקידו של קוק להיות מוערך באמת.

המנהיג החזק ביותר של יהדות התפוצות באותו הזמן היה הרב סטיבן וייז, נשיא הקונגרס היהודי העולמי. ב-8 באוגוסט 1942, ד"ר גרהארדט ריגנר, במזכירות הכללית שלו שהייתה בג'נבה, הודיע לו על הטבח השיטתי של יהודי אירופה. בשגיאת שיפוט שלא תסולח, העביר וייז את הבקשה למשרד החוץ האמריקני ולא הודיע לעולם על כך, עד ה-25 בנובמבר, שקטע קטן על הנאצים שרוצחים יהודים, הופיע בעמוד האחורי של הניו-יורק טיימס. כשהייתי יו"ר הוועד הפועל של הקונגרס היהודי העולמי, לא הצלחתי לקבל הסבר מד"ר ריגנר המנוח, מדוע מברק מצמרר זה, שהציג את הרצח ההמוני, היה קבור כל כך הרבה זמן בתיקי משרד החוץ, ומדוע המנהיגים היהודים לא יזמו מיד מערכה פומבית.

כאשר וייז, שהתגאה בכך שהוא ידיד ואיש סודו של הנשיא פרנקלין ד' רוזוולט, ביקש מהנשיא להתערב, ורוזוולט אמר: "הדרך היחידה לעצור את הטבח הזה היא לנצח במלחמה. תגיד לחברים היהודים שלך לשמור על השקט". וייז החליט לא לטלטל את הספינה.

אבוי, לא רק שהוא שמר על שתיקה, אלא הוא גם התקיף באכזריות וסיווג כקיצונים את אלה שניסו להזעיק את הציבור, וחזה שהם יעוררו גלי אנטישמיות חסרי תקדים כלפי יהודים אמריקנים. היחס שלו, שלו היו שותף רוב הממסד היהודי, היה הכישלון המביש ביותר של המנהיגות היהודית במאה ב-20.

זו הייתה הסביבה שבה מצא את עצמו הלל קוק (פיטר ברגסון). הוא נולד ב-1915 בליטא, כבן אחיו של הרב האשכנזי הראשי הראשון של ארץ-ישראל, והגיע לפלשתינה כילד, עם אביו, הרב הקהילתי הראשון של עפולה. קוק נעשה תלמיד של ז'בוטינסקי, ועד מהרה נעשה מעורב בפעילות המחתרת של האצ"ל. ב=1940 שלח אותו ז'בוטינסקי לניו-יורק, כדי להקים חטיבה יהודית שתילחם בנאצים. הוא אימץ לעצמו את השם "ברגסון", על שם הפילוסוף החביב עליו, וחבר לבן הכט, כותב המחזות והעיתונאי המבריק.

כשהידיעות על השמדת העם היהודי בידי הנאצים החלו להופיע, וקוק ראה את חוסר האונים של המנהיגים היהודים, הוא ריכז את מאמציו בהפעלת פעמוני אזעקה, בניסיון נואש להציל את יהודי אירופה שגורלם נגזר.

עם תקציב מדולדל, וכאשר זכה ליחס כמו למצורע, קוק ובן הכט פתחו במערכה תכליתית יוצאת מהכלל של הודעות לעיתונות, מודעות מתגרות על עמודים שלמים ואפילו הצגות ראווה מוצלחות, וזו הפעם הראשונה שלציבור האמריקני נודע על הזוועות שיהודי אירופה עוברים עכשיו.

וייז והנשיא המשותף של הקונגרס היהודי העולמי, נחום גולדמן, לא חסכו שום מאמצים לערער את מאמציו של קוק, וגידפו את הקבוצה כפנטים בלתי אחראים. הם ניסו לחבל בצעדה התכליתית ב-1943 אל הבית הלבן, על-ידי 400 רבנים אורתודוקסים, שהפצירו בממשל להתערב ולהציל יהודים. ב-1944 הם הרחיקו לכת עד כדי לדרוש מהממשל לגרש את קוק, ורמזו שהוא אויב גדול של היהודים כמו היטלר!

אבל קוק לא נרתע, ודחה את האופוזיציה שלו כ"הנהגה יהודית של הגטו", שהתפיסה שלה לגבי "אחריות" הסתכמה בלא לעשות שום דבר ולשמור על השקט.

ב-1944 נשאו מאמציו של קוק פרי, כאשר הממשל הקים את "מועצת פליטי המלחמה", שחייבה את רוזוולט לעשות מעשה ולהציל את היהודים שנותרו בחיים באמצעות מתווכים דיפלומטים כגון ראול ואלנברג. יכול להיות שזה היה מעט מדי ומאוחר מדי, אבל מעריכים כי 200 אלף יהודים הונגרים חייבים את חייהם להתערבותו של קוק.

קוק הפעיל גם פרויקטים אחרים, לרבות "הוועדה העברית של שחרור לאומי", שניסתה להציג את עצמה, ללא הצלחה, כממשלה גולה. כשהוא מאוכזב על שלא הצליח להציל את רוב יהודי אירופה, חזר קוק לישראל, נעשה חבר כנסת, ואחרי שנפרד ממנחם בגין, פרש מפוליטיקה פעילה. הוא מת בשנת 2001.

בשנים האחרונות נעשה קוק סמל לפעלתנות יהודית וביטחון עצמי, שמילאו תפקיד חיוני בתמיכה בישראל ובשחרור יהודי ברית-המועצות. כאשר נחום גולדמן מהקונגרס היהודי העולמי, ניסה להמשיך במסלול של השתדלנות בנוגע ליהודי ברית-המועצות, קוק היה אחד המודלים לדוגמה שהניע את היהודים הרגילים להתעלם ממנו.

הלל קוק לימד אותנו שלא לתת את אמוננו בנסיכים, וכמוצא אחרון – לסמוך על עצמנו. הוא הפגין בפנינו ששתיקה נוכח רשע והשמדת עם, הוא פשע שהשתדלנות לא תשיג שם שום דבר, אלא אם תהיה מלווה במערכה ציבורית מתואמת.

אנו חייבים תודה לד"ר בקי קוק, בתו של הלל, שיזמה את המהלך לעודד את "יד ושם" במוצג שיכבד את זכרו של אביה. התשובה השלילית של הדובר שלהם לעתירה שלנו אינה צריכה להיחשב למילה האחרונה. "יד ושם" אינו אחוזה פרטית. ההנהלה כבר טעתה בעבר, והפגינה שיפוט אווילי כאשר התקינה שלט שבו היו מפורטים שמות, והם הביעו תודה לנשיא ולשמות אישיים של ועידת התביעות, על "נדיבותם" בהעברת קרנות הפיצויים לידיהם, כאילו שהם היו הכספים שלהם, ולא הכנסות מרכוש שלא נדרש או פיצויים לקרבנות השואה. זה היה במפורש שלט מביש, שעדיין לא הוסר. מועצת המנהלים של "יד ושם" שאחראית לאישור שלט מביש כזה, צריכה לחשוב פעמיים לפני שהיא דוחה, ביהירות וכלאחר יד, את ההצעה המתועדת היטב של ד"ר בקי קוק להנצחת שמו של הלל קוק.

לכל אחד מאתנו יש חלק ב"יד ושם", ואנו רוצים להזדהות אתו. זה לא רק מוזיאון המנציח את זכרם של אלה שנרצחו בימי השואה. הוא מיועד גם לשדר מסר לעתיד. המאבק האמיץ של הלל קוק הוא תזכורת חשובה שהיהודים אחראים זה לזה, ושלעולם לא נעמוד מהצד ונאפשר את הרשלנות הפושעת של האחריות שהפגינו מנהיגים יהודים בתקופה השחורה הזאת.



Copyrıght 2014 Isi Leibler. All RIGHTS RESERVED.
Web development: Studio Erez

WP-Backgrounds by InoPlugs Web Design and Juwelier Schönmann