תשס"ח, שנת התחדשות

Print This Post

גירסת מאמר זה באנגלית: Toward a year of renewal

בראש השנה, כשאנו סוקרים את אירועי תשס"ז, אין להתכחש לעובדה כי ישראל עברה עוד "annus horribilis", שנה נוראה.

האנשים אינם מאמינים במנהיגים כושלים. על אף ה"התנתקויות" החד-צדדיות ההרסניות שערערו את ביטחון ישראל, הרקטות משוגרות עדיין מעזה על אזרחים ישראלים, שהפכו לפליטים בארצם.

חלקים ניכרים בעולם מאמינים עדיין כי האיסלאם הפונדמנטליסטי ורבים מהאסונות האחרים שלו, נובעים ממזימותיה ומתחבולותיה של המדינה היהודית. בעלת-הברית החשובה ביותר שלנו, ארצות-הברית, עוברת תקופה של אי-שקט בגלל בעיותיה בעיראק. הם חושבים, בטעות, שהאינטרסים שלהם ייפתרו בצורה הטובה ביותר אם ילחצו על ישראל לעשות ויתורים חד-צדדיים נוספים למשטר פת"ח המושחת וחסר האונים, שבבוא הזמן יתמוטט, או יחדש את קשריו עם החמאס.

האנטישמיות הגלובלית ממשיכה להתפשט, ובייחוד באירופה, מתחילים יהודים רבים לפקפק אם יש עתיד לילדיהם בחברות שבהם הקנאים המוסלמים ואנטישמים מהימין ומהשמאל גיבשו חזית אחידה.

ומעל כל זה, בחזית הישראלית הפנימית, השחיתות הגיעה לשיא, כאשר נשיא שסר חינו נאלץ להתפטר.

אולם כשאנו מכריזים על בואה של שנה חדשה, הגיע הזמן לרסן את נטיותינו המזוכיסטיות, ומבלי לגרוע מהאיומים הממשיים ביותר העומדים לפנינו, לשים קץ לאווירה הרווחת של קדרות וחורבן.

אין צריך לומר שהאיום הקיומי הנשקף לנו מאירן גרעינית הוא איום ממשי מאוד. אולם בזמנים נוראים אלה, ניו-יורק, לונדון וכל ערי הבירה הגדולות אינן חשופות לטרור גרעיני פחות מאשר תל-אביב. חוץ מזה, על אף התעתועים המשיחיים של אהמדינג'אד, האירנים יהססו לפני שיפעילו נשק גרעיני על מדינה שביכולתה להגיב באותה המטבע. ייתכן שממשלת אולמרט צריכה להדגיש יותר את העובדה כי המרחק מטהרן לתל-אביב הוא בדיוק אותו המרחק בין תל-אביב לטהרן.

על אף תחזיות יומיומיות על מלחמה ממשמשת ובאה, אין ספק שמצבנו היום טוב יותר מאשר לפני עשר שנים, כאשר תסמונת אוסלו גררה אותנו להערצת האשליה של "תהליך שלום בלתי הפיך". ואין ספק שלא צריך להשוות את מצבנו ל-1967, או למלחמת יום כיפור ב-1973, כאשר עמדנו בפני השמדה אמיתית.

עם הזמן, ייתכן שה"פוטש" של חמאס בעזה יתגלה כ"מעז יצא מתוק". אחרי ככלות הכל, ארגוני טרור "מתונים" של הפת"ח רצחו הרבה יותר יהודים מאשר החמאס. ההבדל היה שמנהיגי פת"ח דו-פרצופיים כמו עבאס, שפיו ולבו אינם שווים, שילמו מס שפתיים לשלום, בעודם ממשיכים לקדש פעולות טרור. לעומת זאת, החמאס מצהיר בגלוי על החלטתו הנחושה להשמיד את ישראל, וכך מונע מסניגורי הפלשתינאים מלקדם שוויון מוסרי, כשהם מפטפטים על "מעגלי אלימות", ומערפלים את האבחנות בין קרבנות לרוצחים.

אף כי החיזבאללה לא העז לירות עלינו אפילו רקטה אחת מאז סיום מעשי האיבה, עדיין אנו מצויים תחת חשרת מלחמת לבנון ההרסנית. אבל אנחנו צריכים להזכיר לעצמנו כי הכישלונות נבעו מהמנהיגים המגוחכים שלנו, ולא מהאנשים שהפגינו אומץ ונחישות יוצאים מגדר הרגיל. ואם ראשי הצבא שלנו נעשו שבעי רצון מעצמם ושאננים, אין ספק שצה"ל עובר עכשיו רפורמה מרשימה. חוץ מזה, ישמור אותנו אלוהים, אם – בניגוד לסכסוך עם החיזבאללה – ניאלץ לנהל מלחמה בהיקף מלא, האויבים שלנו מודעים לכך שיש לנו עצמת אש לשחוק אותם עד כלה.

למעשה, ייתכן מאוד שההיסטוריה תגדיר את מלחמת לבנון כתרועת השכמה שעוררה אותנו מהריפיון, וחייבה אותנו להחזיר לצה"ל את תפקידו הקודם כאחד מצבאות האזרחים הבולטים ביותר בעולם. אילולא התמודדנו עם החיזבאללה, יש להניח שעד היום היינו מהססים, כנראה, מלהפעיל את כוח ההרתעה. יתר על כן, צה"ל בלתי מוכן היה באורח בלתי נמנע נתקל בעימות קשה יותר בשלב מאוחר, עם הרבה יותר אויבים, שהיו עלולים לגרום לאסון.

בקרב יהדות התפוצות, האנטישמיות ממשיכה לפרוח. אולם כיום אנו מבינים כי העדר אנטישמיות בעקבות אושוויץ היה רק אשליה. כשבאה ההזדמנות להשמיץ את ישראל כתחליף ליהודים, החלו האנטישמים להגיח מהארון. אבל לטעון שמעמד המצורעים של היהודים בכמה קהילות של התפוצות מהווה איום קיומי בדומה לשנות השלושים, הוא שטויות של ממש. כיום קיימת מדינה יהודית שיש לה יכולת להגן על עצמה ולספק מקלט ליהודים מכל מקום.

אכן, נכון, ישראל ניצבת עדיין בפני בעיות חמורות, אבל אחת מהחולשות הגדולות ביותר שלנו היא הנטייה לקונן ולהגזים בליקויים ובכישלונות. השחיתות אכן הגיעה לממדים מגונים, אבל אין ספק שהגל התהפך. כאשר נשיא, ראש-ממשלה ורוב האזרחים בעלי העָצמה במדינה נאלצים לעבור ביקורת חמורה יותר מאזרחים רגילים, זה סימן שכוחם של האזרחים נעשה תכליתי.

הכהונה המתמשכת של מנהיגים פוליטיים כושלים היא עקב אכילס של ישראל. אבל ימיהם ספורים. חשוב יותר שהתרחש מהפך כללי בדעת הקהל, ובעיקר בולטת ההכרה המאוחרת כי האיום הגדול ביותר לאומה נובע מהאויב שבפנים.

הישראלים מתחילים להעריך שהמשתמטים מגיוס בקרב בוגרי בתי-הספר התיכוניים האליטיסטיים, והמחויבות וההתנדבות המנוגדת בקרב הציונות הדתית ובחוגי הקיבוצים, הם כולם פרי מערכות חינוך מנוגדות. דילול ערכי היהדות והגאווה הלאומית, והסתננותם של רעיונות פוסט-ציוניים סללו את הדרך לפוסט-מודרניזם, לנהנתנות ולניהיליזם לאומי. זו הפעם הראשונה שאפילו הפוליטיקאים קוראים לחיזוק המורשת היהודית והציונות במערכת החינוך. אם זה יוביל לחיזוק הזהות היהודית וההערכה העצמית הלאומית בקרב הדור הבא של הישראלים, אין ספק שזה ינטרל את האיום הגדול ביותר על עתידנו בטווח הארוך.

בראש השנה מוטל עלינו להזכיר לעצמנו כי על אף כל בעיותינו, נשארנו הדור בר-המזל והמבורך ביותר מאלפיים שנות גלות ורדיפות, וכי ישראל מתבלטת עד היום כסיפור ההצלחה הגדול ביותר במאה שעברה. מי יכול היה לחלום שמחצית המאה אחרי היטלר, צאצאי שרידי השואה שהיו חסרי כל ופליטים מארצות ערב, יצליחו להקים מדינה יהודית תוססת, שיש לה את אחד הצבאות החזקים ביותר בעולם, וזה גם בלי להזכיר מטרופולין משגשגת וכלכלה דינמית?

מעולם לא היתה תקופה בהיסטוריה היהודית שבה לא ניצבנו בפני אויבים, אבל תמיד יצאנו וידנו על העליונה. כשאנו נכנסים לשנת תשס"ח ועומדים לחגוג את שנת השישים למדינה, אין לנו שום אשליות שנשיג שלום בזמננו. אולם אנו יכולים לשמוח בהבנה שאנו מסוגלים להגן על עצמנו טוב יותר מול אלה המבקשים להשמידנו, טוב יותר מכל תקופה בהיסטוריה היהודית. במקום "לקטר", אנו צריכים להתרכז ביצירת חברה צודקת המבוססת על ערכים יהודים, ולהגשים את היעד המקורי – להיות "אור לגויים"!

איזי ליבלר, מנהיג יהודי בינלאומי ותיק, ויו"ר ועדת הקשרים עם התפוצות במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה, ileibler@netvision.net.il



Copyrıght 2014 Isi Leibler. All RIGHTS RESERVED.
Web development: Studio Erez

WP-Backgrounds by InoPlugs Web Design and Juwelier Schönmann