תנועת הילל קוטפת את הפֵּרות של הפוסט-מודרניזם

Print This Post

גירסת מאמר זה באנגלית: Hillel goes post-modern

בשנים האחרונות פילסה לה הפוסט-מודרניות דרכים נרחבות לכל הרמות, לרבות לעולם הפוליטי היהודי, שאוצר המילים שלו מתייחס לצודק וללא צודק, או לרע ולטוב, כמושגים שהפכו להיות נדירים. היעדרם הוחלף בחשיבה "פוליטית תקינה" חדשה, שלפיה כמעט הכל אפשרי.

חילוקי דעות לגבי תנועת "הילל" בארצות-הברית מדגימים את המגמה החדשה. תנועת הילל נתמכת על-ידי הקהילה היהודית, מפני שהמטרות המוצהרות שלה הן לחזק את הזהות היהודית, ולסייע לסטודנטים יהודיים להתמודד עם ההסתה האנטי-ישראלית והאנטישמית הגואה בקמפוסים האוניברסיטאיים.

ברית הנוער היהודית (JTA) דיווחה לאחרונה בהרחבה על סערה שהתחוללה כאשר תנועת הילל הזמינה את מייקל דרייק, נשיא האוניברסיטה בארווין (UCI), להרצות בפני מנהיגים יהודים באוניברסיטה. כל זה התרחש בהקשר של טענות נרחבות על הטרדות אנטישמיות מתמשכות בקמפוס, שלעתים קרובות התרחבו מעבר להסתה מילולית עד כדי אלימות. האלימות הגיעה לרמה כזאת, שמנהל תנועת הילל עצמו התלונן ש"סטודנטים יהודיים פוחדים, ובצדק, בקשר לביטחונם", ושמועצת תנועת הילל המקומית הקימה כוח משימה כדי לבחון את המצב. מסיבות שעדיין לא הובררו, מועצת המנהלים של תנועת הילל סירבה להפיץ את הממצאים של הבירור שעשתה החטיבה המקומית שלה, והעלימה את הדוח.

כוח המשימה החליט להקים גוף עצמאי, וכעבור שנה, בפברואר 2008, פרסם דוח חריף המגנה את שלטונות האוניברסיטה, שהתמקד בעיקר בנשיא דרייק, שפעם אחר פעם סירב לגנות את ההשמצה ואת הדה-לגיטימציה של ישראל, והטרדות פיזיות של דוברים פרו-ישראלים. הדוח הרחיק לכת עד כדי לייעץ ליהודים להפסיק להירשם ל-UCI, עד שהשלטונות יחוללו שינויים מוחשיים.

כמה סטודנטים פעילים מחו נמרצות על הזמנת דרייק. משלחת נפגשה עם נשיא הילל הארצי, ויין פיירסטון, וטענה שכיבוד דרייק באירוע של תנועת הילל הפך לחוכא ואיטלולא את מאמציהם הכושלים לשכנע אותו לגנות את הקיצוניים. פיירסטון השיב את פניהם ריקם, וטען שהוא "גאה" על שתנועת הילל העניקה לנשיא האוניברסיטה בימה, ושהוא חושב שהרבה "יותר קונסטרוקטיבי להעסיק" אנשים כמו דרייק, יותר מאשר שהם יתמודדו "בבניית רגישוּת" לסוגיות המטרידות את היהודים.

בזמן האירוע עצמו, "דחה" דרייק את האנטישמיות, והתעקש על כך שהאוניברסיטה תשמור על "ניטרליות מספקת" בנוגע להסתה האנטי-ישראלית. לאחר מכן, כאילו על סמך רמז, כמה סטודנטים יהודים, מנהיגי תנועת הילל וקבוצות יהודיות מקומיות הסכימו אמנם, ש"אנטישמיות מילולית" נשארה בעיה, שיבחו את דרייק על שגינה את נאומי השנאה, ותמך בגישה של תנועת הילל "לקדם שיג ושיח תרבותי".

חילופי דברים נרגזים שהתגלעו לאחר מכן, חשפו חילוקי דעות עמוקים בין מנהיגים יהודים. נשיא תנועת הילל אינו זר לענייניה של ישראל. הוא בילה שבע שנים בישראל, ששנתיים מהן בילה במשרד הירושלמי של הליגה נגד השמצה (ADL), ולפני שנתמנה לנשיא תנועת הילל הועסק בתיאום הפעילויות הפרו-ישראליות בקמפוס. אולם הוא הביע דעה מדהימה ש"יש פחות עוינות כלפי יהודים בקמפוס מאשר בכל מקום אחר בחברה האמריקנית". בהצהרה נוספת, שללא ספק תחזור כדי לרדוף אותו בעתיד, אמר פיירסטון ל-JTA שהוא כופר בכך שיש קשר בין הפעילות האנטי-ישראלית לבין האנטישמיות, ואמר שהכנסת שתיהן למסגרת אחת דומה ל"ערבוב תפוחים ותפוזים". אין ספק שזה מביך שנשיא תנועת הילל יביע דעות מופרכות כאלה, שעכשיו הופרכו גם על-ידי האיחוד האירופי, על-ידי הארגון לביטחון ולשיתוף-פעולה באירופה (OSCE), גם בלי להזכיר את ממשלת ארצות-הברית.

יהיו אשר הזכויות או העוולות מן המהומות שחוללה UCI, השערורייה השנייה של תנועת הילל בהרוורד היתה ברורה בהחלט. שם הציגה התנועה את דבקותה ב"פלורליזם ובחופש הביטוי", כאשר אפשרה לכמה חיילים ממורמרים של צה"ל להציג תערוכה אנטי-ישראלית פרועה, במבנים מקוריים של תנועת הילל, שכללו את החדר ששימש כבית-כנסת. התערוכה נקראה "לשבור את השתיקה", והציגה 100 צילומים מוגדלים המציגים מעשים חריגים שבוצעו על-ידי צה"ל על פלשתינאים, שנשללו מהם זכויות אדם וסבלו מהכיבוש הישראלי.

נמסר לי שהתערוכה לא הזכירה כלל את מותם של אינספור ישראלים צעירים בגלל רתיעתו של צה"ל למרב את כוח האש שלו, מתוך דאגה למזער ככל האפשר את הקרבנות בקרב האזרחים. לא הוזכרה שם כלל העובדה שמלחמות גדולות שבהן הועסקה ישראל היו קרבות הישרדות נגד אויבים השואפים לחורבנה. לא היה שום אזכור לטרור המתמשך ולטילים המכוונים נגד אזרחים ישראלים. לא היה שם שום שמץ של רמז להסתה המרעילה להרוג יהודים הרווחת בכל הרמות של החברה הפלשתינאית, מגן-הילדים ואילך.

במכתב גלוי שפורסם באינטרנט, הצדיק נשיא תנועת הילל בהרוורד, ברני שטיינברג, את התערוכה הנתעבת האנטי-ישראלית, בנימוק מוזר שהסטודנטים "מרגישים שזה יותר הומניזציה [כך!] בקרב חיילים ואנשים, הבאים בתחושה חיובית יותר כלפי ישראל". ואולי מתוך רגישות לערבוביית המילים הבלתי מובנת שהביע, הוא הוסיף: "אני עצמי לא ציפיתי לתגובה הזאת, אבל היא נרחבת הרבה יותר מכפי שחשבתי".

שטיינברג הגן גם על התערוכה בנימוק הטיפשי שתנועת הילל לא פרסה את חסותה על האירוע, אלא רק העמידה לרשותם מקום. יתר על כן, הוא טען שהתערוכה לא נערכה במבנים של תנועת הילל, והיא צריכה להיות מוצגת בשטח ציבורי יותר, כדי שיותר סטודנטים יראו אותה. הוא גם אמר שחייל ישראלי היה נוכח שם, כדי להציג תמונה מאוזנת יותר.

מה שהפך את התרחיש הסוריאליסטי מטריד עוד יותר, היתה שתיקתו של הממסד הישראלי שהעדיף להתרחק מן הנבלה הזאת, כנראה מפני שתנועת הילל נחשבת לפרה קדושה. המחאה הציבורית היחידה הגיעה ממורט קליין, ראש ההסתדרות הציונית של אמריקה (ZOA), שרוב הממסד היהודי רואה בו קיצוני. ה-ZOA מחה גם על הזמנתו של דרייק.

שטיינברג השיב לקליין, והאשים אותו שהוא פתח זרם של "מכתבי שנאה" נגד הסטודנטים, שבסופו של דבר גרמה לכך שיהודים נרגזים דרשו שתנועת הילל תבטל את התערוכה.

וכדי לעטר את הטירוף הזה, ציטט שטיינברג דיפלומט ישראלי אלמוני בקבלת פנים לשרת החוץ, ציפי לבני, שהילל כביכול את הגישה של תנועת הילל לתערוכה, ושאמר לו ש"מריבות פומביות בין יהודי אמריקה, בייחוד כשהן נוגעות לחיילים קרביים יהודים, אינם עוזרים לישראל. אנו מחבבים את הדרך שאתם, החבר'ה, (תנועת הילל בהרוורד) עובדים בה". אם ה"דיפלומט" הישראלי אכן קיים, הוא צריך להיות מזוהה וצריך להחזיר אותו ארצה במהירות.

הקשיים המסחררים את הראש של תנועת הילל משקפים את המידה שבה חדר הפוסט-מודרניזם לסדר-היום היהודי, וטשטש את ההבדלים בין טוב לרע. כיצד אפשר להסביר שארגון כמו תנועת הילל מעניק הסכמה לתערוכה השוללת את ההומניזציה של צה"ל, במקום לארגן הפגנה נגדית שתפריך את השקרים? או שנשיא תנועת הילל ארצי מתעקש על כך שפעילות אנטי-ישראלית ואנטישמית אינן קשורות זו לזו? למרבה הצער, אלה הם אינם מקרים מבודדים, ומסבירים מדוע הולכים ורבים היהודים המרחיקים את עצמם מהתקפות על ישראל, ושוגים באשליות שהדה-לגיטימציה וההשמצה של ישראל אינן קשורות להם.

אנו חיים בזמנים פרועים. יש לנו חששות לגיטימיים לדאגה, שאם לא נתייצב בתוקף נגד הצירוף הרעיל של הפוסט-מודרניזם והליברליזם הפשטני, זה יטיל עלינו שערוריות מבישות נוספות מסוג זה.



Copyrıght 2014 Isi Leibler. All RIGHTS RESERVED.
Web development: Studio Erez

WP-Backgrounds by InoPlugs Web Design and Juwelier Schönmann