Flash90

תהפוכות ושערוריות המין האחרונות

Print This Post

בעוד שהגישות לגבי מין נוטות להשתנות מדור לדור, שערוריות הנוגעות להתנהגות מינית הן אלמותיות ואף תופסות תפקיד חשוב בנרטיב התנכי.

כאדם בשנות ה-80 לחייו, ייתכן וישנו פער דורי ביני לבין אנשים צעירים יותר בכל הקשור לגישות המיניות השולטות כיום.

אינני אדם מתחסד, וגם לפני 50 שנה, כאשר דמוניזציה של הומוסקסואלים הייתה באופנה, מעולם לא הצטרפתי ללהקה. מאז ומעולם האמנתי כי יחסי מין בהסכמה הם עניין פרטי, אף פעם לא הפליתי הומואים או לסביות ואף העסקתי רבים מהם ללא היסוס.

ולמרות האיסורים ההלכתיים החמורים, האמנתי כי במידה ולהט"בים מבקשים לשמור מסורת, אין לנדות אותם מחברות בקהילה דתית.

בו בעת, אני מתנגד להחצנה של מיניות ע"י הומואים (לדוגמה ע"י השתתפות במצעדי גאווה) או לקידום אורח חייהם כפרוגרסיבי, כאשר באופן משתמע הם מטילים דופי במושג המסורתי של משפחה גרעינית. עליהם להיות חופשיים לחיות את חייהם כפי שהם רואים לנכון וליהנות מכל זכויות האזרח הניתנות לזוגות הטרוסקסואליים. אך אינני מוכן להסכים לכך שיש להאדיר זוגות חד מיניים, כפי שקורה לעיתים בטלוויזיה, על כך שהם מקיימים אורח חיים אלטרנטיבי ונעלה כביכול. אני מרגיש שהדבר מעודד אנשים צעירים להתנסות שלא לצורך עם המיניות שלהם.

זה מביא אותי לנושא של נישואים חד מיניים, אשר הוליד מהומה גלובלית שכזו. המשכיות המין האנושי תלויה במגע מיני בין זכר לנקבה. נישואים מרמזים על ברית הטרוסקסואלית, ובעבור אנשים דתיים מדובר במוסד קדוש. בעוד שאני תומך באופן מלא במערכת המשפטית המספקת לזוגות חד מיניים את אותן הזכויות הנובעות מברית הטרוסקסואלית, בוודאי שניתן להגות טקסי מחויבות ראויים אשר אינם מרמזים על תיחום בריתות שכאלו באותה הקטגוריה עם נישואים מסורתיים.

ראוי שגופים יהודים שאינם אורתודוקסים, כגון התנועה הקונסרבטיבית והתנועה הרפורמיות, יישארו לכל הפחות ניטרליים בנושא זה. אך למרבה הצער, הם ניצבים בחזית המאבק להגדרת בריתות חד מיניות בתור נישואים מסורתיים. במקביל, יהודים אורתודוקסים מגונים שלא כצדק ומתוארים כהומופובים כאשר הם מהללים את קדושת הנישואים ואינם תומכים בחתונות חד מיניות כהמשך ישיר למה שמוכר באופן דתי כאיחוד קדוש בין הטרוסקסואלים.

הדיון בנוגע לנישואים חד מיניים התדרדר לכדי הפחדה והשמצה של כל מי שמעז להגן על האמונות המסורתיות. אך התנגדות לנישואים חד מיניים אינה מהווה אפליה וגם לא הומופוביה. ההכפשה של כל מי שמתנגד לנישואים חד מיניים התדרדרה לכדי חגיגת שנאה ארסית.

הקמפיין המוצדק להבטחת זכויות חברתיות ואזרחיות להומואים נחל הצלחה מעבר לכל הציפיות. אך הוא מעולם לא יועד לקדם אורח חיים הומוסקסואלי על חשבון ההטרוסקסואליות והמשפחה הגרעינית. אינני מאמין בגישה לפיה מיניות היא דבר נזיל. כמו כן, אני לא מקבל את ההשתקה של הערכים המסורתיים והדתיים, המחשיבים נישואים בין גבר לאישה כדבר מקודש באופן ייחודי.

בהניח בצד את הנושאים של זכויות להט"ב ונישואים חד מיניים, היבט נפרד ובלתי קשור לחלוטין של המהפכה המינית לכאורה הוא האופן שבו אנו מתייחסים לניצול ולהתעללות.

אנשים שהם נורמאליים בכל מובן אחר, כולל כאלו הממלאים תפקידים חברתיים או פוליטיים חשובים, מפעילים לעיתים התנהגות מינית סוטה וחשוכה. זו, כפי הנראה, אחת הסיבות שבגללן רבנים בימי הביניים כפו הפרדות קיצוניות מכפי שצריך בין המגדרים וחייבו נשים לכסות את עצמן על מנת להימנע מפיתוי של טורפים מיניים. כמו כן, גברים רבים, כולל רבנים, התייחסו למרבה הצער לנשים כאל אובייקטים מיניים שמטרתם המרכזית היא להוליד ילדים.

מאז התקופה הוויקטוריאנית – עידן של הוללות מינית – ועד לתחילת המאה ה-20, מפגנים או דיונים ציבוריים בכל הקשור למיניות נחשבו לטאבו. רק ב-60 השנים האחרונות החל נושא המין למצוא את דרכו אל תוך הדיון הציבורי.

שנות ה-60 המוקדמות התאפיינו בלחישות בלתי נעימות, שאומתו בהמשך, בנוגע לעלילותיהם של האחים קנדי. מאז, חשיפות בנוגע להתנהגותם התוקפנית של גברים רבי עצמה הפכו לדבר שבשגרה.

אך, החל בסוף שנות ה-80, העולם נדהם כאשר נחשף שטף של מקרי התעללות מזוויעים בילדים בבתי ספר ובכנסיות. אבוי, בתי ספר יהודיים וישיבות גם הם לא היו חסינים להתעללות שכזו. הטרגדיות הללו הוחרפו לעיתים רבות ע"י רבנים ומנהלנים שסירבו לדווח על המקרים וטייחו את הנושא ע"י שליחת העבריין למוסד אחר, שם הוא יכול היה לשוב לפעילותו המפלצתית.

אך נקודת המפנה האחרונה הגיעה כאשר מגזין הניו יורקר חשף את התנהגותו של הטורף המיני ואחד מאילי ההון המפורסמים ביותר בתחום הקולנוע, הארווי ויינשטיין – התנהגות שהתובע המחוזי נמנע מלהביא לדין בשל חוסר ראיות.

בחודש שעבר, הניו יורק טיימס פרסם שתי כתבות תחקיר שסיפקו כיסוי נוסף ומורחב בנוגע לחלק מהתקיפות המינית הנוראיות שהוא ביצע לכאורה על שורה שחקניות ועובדות. הכתבה עוררה תגובות מצד עשרות נשים שטענו כי במשך תקופה של 20 שנה, ויינשטיין תקף מינית גם אותן. כמו כן, היא שחררה מבול של סיפורים מצמררים נוספים מצד נשים שהותקפו או נאנסו ע"י אחרים בעולם הבידור. רבות מהמתלוננות לא העידו מכיוון שהן קיבלו בעבר סכומי כסף גדולים על מנת להשתיק אותן.

לאחר שהנושא הועלה על סדר היום הציבורי, התקשורת הוצפה בשטף של גינויים ותרעומת מוסרית. ואולם, רבים מאלו שגינו את ויינשטיין היו מודעים להתנהגותו הדוחה, ורובם המוחלט עמד מן הצד ושתק עד היום.

זוהי תופעה כלל עולמית, ובוודאי שהיא איננה מוגבלת להוליווד או לתעשיית הבידור. הממשלה השמרנית בבריטניה ניצבת כיום על סף תהום משום שמספר חברי קבינט וחברי פרלמנט נאלצו להתפטר לאחר שניצלו את מרות תפקידם על מנת לסחוט טובות מיניות מעובדיהם או מהכפופים להם.

כתוצר לוואי, החשיפה הפתאומית של ההתנהגות המגונה הזו התירה רסן היסטרי מצד נשים עם דמיון, שחיפשו לעצמן נקמה לאחר מפגש בלתי מוצלח, או סתם מתוך תאוות פרסום, והחלו להטיח האשמות בהתעללות לכל עבר. באווירה הנוכחית, התקשורת פרסמה כל האשמה. רבות מהטענות, אם לא רובן, הן ללא ספק מוצדקות. אך כאשר אלי ויזל, זכרונו לברכה, מושמץ ואיננו יכול להגן על עצמו, מדובר בשערורייה. אדם שנפטר לא צריך להיות נתון להאשמות שכאלו כל עוד אין מציגים ראיות ברורות לכך. יש לעודד אנשים שטוענים כי הם עברו התעללות לדווח על האירוע לרשויות באופן מידי, על מנת שבתי המשפט יוכלו להאשים או לזכות במהירות את המתעלל לכאורה.

כמו כן, חיוני, למרות הקושי לפעמים, להבחין בין ניסיון לפתוח במערכת יחסים, חשיפת אדם לבדיחה סרת טעם או מגע בלתי רצוי (מעשה שעליו התנצל הנשיא לשעבר המזדקן והכבול לכיסא גלגלים, ג'ורג' ה.וו. בוש), לבין כפייה ממשית. אחרת, תופעת ה'גם אני' הזו מיילדת מעין אווירה של צייד המכשפות מסיילם.

דבר אחד ברור: אין ספק כי יש לאסור על מעסיק מלקיים כל מערכת יחסים מינית עם עובד או עובדת, אלא אם כן שני הצדדים מודיעים קודם לכן באופן פומבי על כוונתם להיכנס למערכת יחסים שכזו. יש לקוות כי הזעזוע שהולידו החשיפות האחרונות ירתיע לעת עתה מעסיקים מהתנהגות שכזו. נותר רק לראות האם שינוי ארוך טווח נמצא באופק.

בכל מקרה, אם בכוונתנו לשוב ולתפקד כחברה נורמאלית מבלי להפוך למתחסדים וברצוננו לאפשר לגברים ולנשים לנהל דו קיום טבעי, עלינו גם לבצע שינוי דרסטי בתחום התקשורת החזותית.

בעיניי, מקור משמעותי בעידוד התנהגות דוחה שכזו הוא בתעשיית הבידור, ובמיוחד הטלוויזיה, הסרטים והאינטרנט. בעוד שהסרטים בימיה המוקדמים של הוליווד היו משוחררים באופן יחסי ממוסכמות, בין השנים 1934 ל-1968 נאכף בקפידה קוד הפקה פוריטני. בין היתר, אף נאסר לצלם גבר ואישה היושבים על אותה המיטה. כיום, המטוטלת נעה אל עבר הקיצון השני. מהתחסדות מגוחכות, אנו התקדמנו למעין פורנוגרפיה. סרטים ותכניות טלוויזיה כוללות כיום תיאורים מפורטים של סקס, כאשר פרטים מעטים נותרים לדמיון. עלי להודות כי כאשר אני צופה בחלק מהסרטים הללו עם נכדיי, אני חש נבוך כמעט עד כדי כך שהאיסורים החרדיים על סרטים ועל האינטרנט מתחילים להישמע לי סבירים.

ייתכן מאוד שגלי ההדף שעורר ויינשטיין יובילו לרפורמה וייצרו חברה בריאה יותר. יש צורך בטלטלה. השחיתות המינית הסובבת אותנו היא מחליאה, והיא מגונה באופן מוחלט ע"י היהדות כמו גם ע"י הנצרות. הסטיות המיניות הללו משקפות חברה מנוונת ומושחתת המזכירה את סדום ועמורה התנכיים.

עלינו לשאוף לחברה המכבדת את הזכות של אדם לחיות את אורח חייו הנבחר מבלי לבקש לכפות אותו על אחרים – חברה המכבדת את זכויות הנשים ומענישה קשות את המתעללים.

עוד לא מאוחר מדי. רובם המוחלט של האנשים במדינות דמוקרטיות נגעל מהתנהגות שכזו ויביע תמיכה בפוליטיקאים שיבצעו רפורמה במערכת. יהודיים מסורתיים צריכים לעמוד בחזית הקמפיין הציבורי לשיקום השפיות שלנו.



Copyrıght 2014 Isi Leibler. All RIGHTS RESERVED.
Web development: Studio Erez

WP-Backgrounds by InoPlugs Web Design and Juwelier Schönmann