איזי ליבלר

שנאה חסרת רסן מסכנת את הדמוקרטיה שלנו

[1]

בנימין נתניהו הדהים את יריביו והוכיח שהוא עשוי להיות הפוליטיקאי המוכשר בעולם. על אף קמפיין תקשורתי מתמשך של דמוניזציה וכשהוא ניצב מול כתבי אישום חמורים, מערכת הבחירות השלישית, שזכתה לאחוזי הצבעה שוברי שיאים, העניקה לגוש הימין שלו 58 מנדטים. גוש השמאל בהובלת כחול לבן שתחת הנהגתו של בני גנץ, בשילוב עם העבודה גשר מרצ, הצליח להשיג רק 40 מושבים, 10 אחוז פחות מאשר בבחירות הקודמות. עם קרוב לשני שליש התומכים בנתניהו ובממשלה בהובלת הליכוד, התוצאות מהוות הישג מדהים ומציגות את אחד מהפרשי הניצחון הגדולים ביותר של הימין הציוני על השמאל הציוני.

במידה וישראל ביתנו של אביגדור ליברמן, המתיימרת להיות מפלגת ימין, הייתה מסכימה להצטרף עם שבעת המנדטים שלה לקואליציה בהובלת נתניהו, הוא היה מקים כעת ממשלה המשקפת את רצון העם. תחת זאת, ליברמן, המונע ע"י שנאה אישית אובססיבית נגד נתניהו ותו לא, פועל מתוך שאיפה לנקמה ובכוונת בזדון. בשונה מבחירות קודמות, הוא אף אינו מתיימר להפגין שאידיאולוגיה וטובתה של מדינת ישראל הן שיקולים בפניו. כל האמצעים כשרים, יהיה המחיר אשר יהיה, על מנת לגרש את נתניהו.

שינוי משמעותי נוסף שחל בבחירות הללו הוא עלייתה של הרשימה הערבית המשותפת ל-15 מנדטים חסרי תקדים. עד לשבוע הנוכחי, לא היה מתקבל על הדעת שמפלגה ציונות אף תשקול להקים ממשלה המסתמכת על תמיכתם של אלו המזדהים עם חמאס וחיזבאללה, או של אלו המהללים מעשי טרור נפשעים. רק ימים מעטים לפני הבחירות, בני גנץ הצהיר שמטרתה של כחול לבן היא להשיג רוב יהודי במטרה להקים ממשלה. ואולם, לאחר קריסת בסיס התמיכה שלו בבחירות, הוא קרא לנתניהו גזען בשל התייחסותו לרוב ציוני.

מדובר בצביעות. דבריו של גנץ אכן יכולים להשתמע כגזעניים, שכן הוא שלל מגזר שלם של החברה הישראלית. בשונה ממנו, נתניהו לא דחה את הערבים כקבוצה, אלא רק את חברי הכנסת הערבים שאינם מכירים בישראל כמדינה יהודית ציונית.

האשמת אותם אנשים המוחים נגד הקמת קואליציה עם הגוש הערבי בגזענות ופגיעה בדמוקרטיה היא שטות.

התנגדות לרשימה המשותפת אינה גזענות, אלא דוחה את הגוש כפרטנר לגיטימי משום שהוא מורכב מארבע קבוצות, שכל אחת מהן התחייבה להפוך את ישראל למדינה דו לאומית. חד"ש, הקבוצה הגדולה (והמתונה) ביותר, היא מפלגה סטליניסטית קומוניסטית. ככלל, כל חברות הרשימה תומכות ביריבינו, ומגנות או מבקשות לבצע רציונליזציה של מעשי טרור לעיתים קרובות.

שיתוף פעולה עם גורמים שכאלו, שעצם נוכחותם בכנסת היא ביטוי של האולטרה דמוקרטיה הישראלית, גובל בבגידה. האם ישנה מדינה מערבית שהייתה מגלה סובלנות כלפי קבוצה המטיפה לחורבנה של המדינה ומצדיקה טרור?

למרבה בושתו של גנץ, בנאומו לאומה במוצאי שבת הוא חשף שהנהגת כחול לבן לא תהסס להגיע להסדר עם אותם חברי כנסת המבקשים את חורבנה של ישראל. כמו כן, נדמה שליברמן, המונע משנאתו לנתניהו, מוכן גם הוא להשתתף בתחבולה הצינית והמבישה הזו. אין גבול לציניות כאשר משה יעלון, שנגדו טענו חברי הרשימה המשותפת בעבר כי יש להאשימו בביצוע פשעי מלחמה, מוכן לרדוף אחר תמיכתם במטרה לגרש את נתניהו. איפה הבושה?

על מנת להקים ממשלה, נדרשים 61 מנדטים. תחת תנאים נורמליים, הדבר היה מחייב באופן לוגי את הליכוד וכחול לבן להקים ממשלת אחדות לאומית (אשר מייצגת את העדפתם של רובם המוחלט של הישראלים), או לחילופין, שליברמן או העבודה גשר יצטרפו לקואליציה בהובלת הליכוד.

נכון לעכשיו, המבוי הסתום נמשך כאשר יריביו של נתניהו ממשיכים לדרוש שהוא יפרוש כתנאי מוקדם למשא ומתן. הם עושים זאת למרות העובדה שגנץ יצר ניכור אפילו בקרב רבים ממבקריו החריפים ביותר של נתניהו באמצעות הצהרותיו הבינוניות וקווי המדיניות הסותרים שלו.

האפשרות של בחירות רביעיות מעוררת שאט נפש בקרב כולם, והיא אינה מתקבלת על הדעת.

עם זאת, המוכנות לכרות ברית עם הרשימה הערבית המשותפת האנטי ציונית מפגינה את ההיקף שבו שנאה בלתי מרוסנת שולטת בקרב חתך ניכר של החברה הישראלית.

אין כל ספק שרוב הישראלים, ואפילו אלו הנגועים בשנאה פתולוגית לנתניהו, מכירים בכך שלמרות כל חולשותיו, הוא באופן ניכר האדם הטוב ביותר להוביל את האומה במהלך החודשים הקרובים, כך שיתאפשר לנו להפיק תועלת מתכנית השלום של טראמפ.

לאחר הבחירות בישראל, היועץ הבכיר לבית הלבן, ג'ארד קושנר, דחק בפלסטינים לשוב לשולחן המשא ומתן. הוא ציין כי אם לא יעשו כן, הממשל יאשר סיפוח ישראלי של אזורים מותווים ביהודה ושומרון. בהתחשב בחוסר הוודאות בארה"ב בנוגע לבחירות הקרבות שלהם (ובמיוחד בזמן שווירוס הקורונה פוגע בוודאות בכלכלה), ייתכן וזו תהיה הזדמנות חד פעמית עבור ישראל לקבוע את גבולותיה עם תמיכה אמריקאית.

בהתחשב באיום החדש של השלכות חברתיות, כלכליות ופוליטיות נוראיות של וירוס הקורונה, אין ספק כי דרושה לנו ממשלה חזקה ומאוחדת בכדי להתמודד עם ההחלטות העומדות בפנינו.

כמו כן, עלינו לקחת בחשבון את הלחצים שיופעלו עלינו במידה וטראמפ והרפובליקאים יובסו בבחירות. בהינתן תפקודו של גנץ כמנהיג האופוזיציה, האם נוכל לסמוך עליו שיהיה מנהיג חזק ויקדם את האינטרסים החשובים של ישראל? האם אנו יודעים בכלל מהם עמדותיו בנושאי מדיניות מרכזיים? בתחילה, הוא הזדהה עם מדיניות הביטחון של הליכוד ואימץ את תכנית טראמפ, אך לאחרונה, הוא החל להתחמק מתשובות בשל לחצים מצד פרטנרים פוטנציאליים לקואליציה.

אנו ניצבים כיום מול האפשרות הנוראית שאנשים בימין העמוק כמו ליברמן ויעלון יהיו מוכנים לכרות ברית עם המפלגות הערביות האנטי ציוניות במטרה להתגבר על ההחלטה הדמוקרטית של הרוב הציוני לתמוך בנתניהו.

בניגוד להתחייבותו, גנץ עצמו הודיע עכשיו רשמית על כוונתו להקים ממשלה בהסתמך על תמיכתה של הרשימה הערבית המשותפת. אין ספק שהדבר ידרוש ויתורים משמעותיים לגוש האנטי ציוני. ההשלכה המידית תהיה שממשלה שכזו לא תוכל להתקדם עם תכנית השלום של טראמפ, ובוודאי שלא תוכל לשקול סיפוח של גושי ההתנחלויות ואזורים אסטרטגיים אחרים, וזאת למרות מה שמסתמן כאור ירוק מצד האמריקנים.

שיתוף פעולה מחפיר שכזה עם הגוש הערבי האנטי ציוני, הפוגע במדיניות הביטחון הישראלית, הוא בגידה באידיאולוגיה הציונית שאותה מתיימרות המפלגות הללו לייצג.

ניתן רק לקוות שישנם מספיק חברי כנסת בכחול לבן שלהם מידה מספקת של יושרה והגינות, ואשר עדיין מאמינים שטובת המדינה זוכה לעדיפות על מטרותיהם הפוליטיות הציניות וקצרות הטווח של מנהיגיהם.

על המנהיגים שלנו, כולל נתניהו, לשאת ולתת ביניהם ולהגיע לפתרון שאינו כולל ממשלה התלויה בתומכי חמאס. אם לא יעשו כן, עלינו לבכות את העובדה שמנהיגינו ממשיכים להנציח את אותה שנאת חינם שהובילה לחורבנה של ישראל לפני 2000 שנה.