רפובליקת בננות בהתהוותה

Print This Post

גירסת מאמר זה באנגלית: A banana republic in the making

מעולם לא היו תושבי ישראל מתוסכלים ממנהיגיהם כפי שהם מתוסכלים כיום.

אולם לא זו בלבד שהגוורדיה הישנה מחזיקה בידה את מושכות השלטון, אלא שהיא מכריזה בחוצפה חסרת בושה על קווי מדיניות חדשים, כשהיא יודעת היטב שהרוב המכריע של ציבור הבוחרים שלה מתנגד להם בתוקף.

קיימת הסכמה כללית וירטואלית כי המשא-ומתן שפתח אהוד אולמרט, ראש-הממשלה, עם הפלשתינאים, לא יוביל לשום מקום. אפילו אם מחמוד עבאס עבר שינוי אמיתי (וזה מסופק מאוד), כיום הוא חסר אונים לחלוטין ואינו מסוגל לספק שום דבר. צה"ל מבטיח כיום את שליטת הרשות הפלשתינאית ביהודה ובשומרון. אבל אם עבאס ישרוד, התוצאה הסבירה ביותר בשבילו תהיה שהוא ישיג הסכם כזה או אחר עם החמאס, וכל כלי נשק שנספק לו, או ויתורים שנעשה, יופנו נגדנו, כמו בעבר.

כמו ראש-הממשלה שלנו, כל הנושאים ונותנים הישראלים הנוכחיים הם פוליטיקאים כושלים ומכשילים. ראש-הממשלה אהוד ברק, בתקופת כהונתו, הניח את היסודות למלחמת לבנון האחרונה. הנשיא שמעון פרס עדיין מדבר צחות, מייפה את הסכם אוסלו הכושל ומנצל את זכות היתר הנשיאותית שלו תחת הגלימה הכוזבת של קידום השלום, כדי ליצור אווירה לצעדי פיוס נוספים וויתורים חד-צדדיים. וחיים רמון, שהאמון בו אבד, ונתמנה על אפו וחמתו של הציבור למשנה לראש-הממשלה על-ידי ידידו אהוד אולמרט, מציע בחוסר טעם ויתורים קיצוניים לרשות הפלשתינאית חסרת אונים, "בסמכותו, אך בלי אישורו", של ראש-הממשלה. וכל זה מתנהל בעוד טילי ה"קסאם" ממשיכים להיות משוגרים אלינו מרצועת עזה ואנו ממשיכים להשמיע איומים נבובים.

אין שום שקיפות אפילו בנוגע למרכיבים הרחבים יותר של הוויתורים האלה, אבל התנאים הודלפו לציבור בישראל על-ידי אמצעי התקשורת הערבים. בתגובה לכך, הבטיח ראש-הממשלה אולמרט לאומה שהכנסת היא שתכריע סופית. אבל בינתיים, העולם מתרגל לכך שישראל מסכימה לנסיגה מלאה לגבולות 67, עם שינויים קלים, וויתור על השליטה בעיר העתיקה ועל הריבונות על הר הבית, המקום הקדוש ביותר ליהדות. ואילו "זכות השיבה" של הערבים תידון במשא-ומתן עתידי; ישראל תפרסם הודעה "הצהרתית" המקבלת אחריות ליצירת בעיית הפליטים, וכך תעניק אמינות לסיפר הערבי הכוזב ולכל השקרים של הערבים בסוגיה זו מאז 1948.

שלא תהיה כאן שום אי-הבנה. גם אם הכנסת שחדלה לתפקד תטיל וטו על ההצעות המוזרות האלה. ראש-הממשלה אולמרט ומשתפי הפעולה עמו יצרו תקדימים איומים ונוראים, שללא ספק ירדפו את יורשיו במשא-ומתן עתידי. והקהילה הבינלאומית, לרבות בעלי-בריתנו, מצפה שישראל "גמישה" תוותר על נכסים חיוניים, שתושביה לא היו מאשרים אותם מעולם.

אלה שחתמו על הסכמי אוסלו נדרו נדר לוהט שלעולם לא יוותרו על משהו שדומה אפילו במקצת להצעות האלה, העולות אפילו על הטירוף ששרר בטאבה בימי הגסיסה של ממשל ברק שהתנהל בתוהו ובוהו מוחלט.

אביגדור ליברמן, שמפלגתו – "ישראל ביתנו" – מתיימרת לייצג את הימין הקשוח בקשת הפוליטית שלנו, משתוקק מאוד כנראה להחזיק במשרת השר שלו, מפני שמעבר לאיום להתפטר אם הממשלה תיישם את הוויתורים הבלתי מוסריים שעליהם היא נושאת ונותנת עכשיו, הוא אינו עושה דבר כדי למנוע את הפעולות המתנהלות כעת.

גם אלי ישי מש"ס, סגן ראש-הממשלה, מייצג ציבור נצי. גם הוא מאיים להתפטר מהממשלה ונשאר דבוק למשרת השר שלו בזמן שנושאים ונותנים על חזרה לגבולות 67. רפי איתן, ראש מפלגת הגמלאים, מביע כעס רב על הצעותיו של רמון בנוגע לירושלים, אבל אפילו אינו מאיים להתפטר. כך גם חברי הכנסת מקדימה, שאינם מרוצים, אינם נוקפים אצבע, ומתעקשים שמפלגתם לעולם לא תחתום על הוויתורים המוצעים לפלשתינאים.

ומביך עוד יותר, שבזמנים מכריעים כאלה, כאשר החלטות בלתי הפיכות, פוטנציאלית, בעלות השלכות קיומיות לעתידנו עולות לדיון, במקום להוביל התקוממות עממית נגד הממשלה, דומה שבנימין נתניהו, מנהיג מפלגת האופוזיציה של הליכוד, נאלם דום.

וכדי להחמיר את המצב עוד יותר, הקולות של הימין שנשמעים הם צורמניים לעתים קרובות ואינם מביאים תועלת. משה פייגלין, איש הליכוד, מקדם דעות המשתייכות לקיצוניות הפוליטית, ולא של מפלגת מרכז בעלת עמדה. המחנה הלאומי הדתי משגר מסרים מעורבים. בעוד שמנהיגו, זבולון אורלב, הוא איש מתון, גורמים קיצוניים ממשיכים לתפוס כותרות בתקשורת מאז ההתנתקות מרצועת עזה, כשהם מסתייגים מהמדינה ומזדהים עם החרדים.

למחנה הלאומי בישראל יש עבר שהוא חותר תחת עצמו, מפני שהוא מקדם קווי מדיניות קיצוניים. שוב ושוב הם מאמצים גישה של "או שאתה אתנו או שאתה נגדנו", היוצרת ניכור אצל בעלי-ברית פוטנציאליים בקרב אנשי המרכז המתונים, שבנסיבות רגילות היו תומכים בהם לפחות בחלק מהדרך.

נוסף על כך, על אף שיש להם טיעון משכנע, לעתים קרובות אין הם מסוגלים לפרט את עמדתם בצורה מתוחכמת. הפעילים הדתיים הקולניים אינם מצליחים להעריך, לעתים קרובות, שבעוד הם מונעים על-ידי הדת בצורה ראויה לשבח, אבל ביסוס ישראל אך ורק על התנ"ך לא יביא להם תמיכה מישראלים חילוניים.

אם המחנה הלאומי יאַלץ את הממשלה להשליך את היזמות האחרונות שלה – העלולות לגרום לכך שאסון אוסלו יחוויר לידן – הם צריכים להניח הצדה את חילוקי-הדעות ביניהם וליצור חזית מאוחדת עם אנשי מרכז מתונים.

כן חשוב להבין ששמירה על הסטטוס קוו אינה בהכרח נסיגה. ייתכן שהיא דווקא תייצג את האפשרות הרצויה ביותר בשביל ישראל. כיום אנו מסתכלים בנוסטלגיה על תקופת כהונתו של יצחק שמיר, שהתרכז בהקפדה על עמידה איתנה, עד שהפלשתינאים, אם בכלל, יבינו שהאינטרסים שלהם ישיגו תוצאות טובות יותר מהשלום ולא מתמיכה בטרור. היינו קרובים להשגת מצב כזה אחרי מלחמת המפרץ הראשונה, כאשר ערפאת הגיע לשיאו. אך אבוי, "אנשי השלום" הצילו אותו עם הסכמי אוסלו, ופתחו לפניו של דלתות הבית הלבן. היינו בנקודה דומה כאשר משה יעלון, רמטכ"ל צה"ל לשעבר, נטרל את הטרור במידה רבה, והפלשתינאים החלו לפקפק במעלותיו של הטרור. אבל אז נכנס הדיבוק לראשו של אריאל שרון, ראש-הממשלה, והוא ביצע התנתקות חד-צדדית מרצועת עזה. כיום כשהפלשתינאים מצויים באי-סדר מוחלט, אהוד אולמרט נמצא בתהליך של חזרה על אותו האסון, בסכנה גדולה יותר לעתידנו.

אין ספק שהגיע כבר הזמן שישראל ביתנו, מפלגת הגמלאים, ש"ס, וחברי הכנסת הבלתי מרוצים של קדימה, יפילו את הממשלה הזאת שאינה מתפקדת, שהם מגנים אותם השכם והערב. לעמוד מן הצד בעוד ראשי האומה ממשיכים לעשות ויתורים חד-צדדיים על אף דעת הקהל, הופך את המערכת הדמוקרטית שלנו לחוכא ואיטלולא, ומחזק את הטענות שאנחנו נמצאים באמת בדרך להפיכתנו לרפובליקת בננות.

וזה נשאר נכון על אף הגיחה המבריקה לסוריה, כביכול, שלפי הדיווחים חיבלה בפוטנציאל הגרעיני שלה. הצלחה נועזת אחת אינה הופכת ממשלת לאפקטיבית.

איזי ליבלר הוא יו"ר ועדת הקשרים עם התפוצות במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה, והוא מנהיג יהודי בינלאומי ותיק. ileibler@netvision.net.il



Copyrıght 2014 Isi Leibler. All RIGHTS RESERVED.
Web development: Studio Erez

WP-Backgrounds by InoPlugs Web Design and Juwelier Schönmann