לאחר שהות של שבועיים בחוץ לארץ, בחינת מצבה הפוליטי של ישראל היא פעילות מדאיגה ומטרידה. כפי שצפו רבים, האביב הערבי התגלגל והפך לסיוט עקוב מדם ששוטף את מצרים, והותיר את ישראל מוקפת בים של אלימות וברבאריות. אין כל תקווה ליציבות באופק הנראה לעין. ועדיין, בזמן שמאות בני אדם נטבחים באכזריות באופן יומיומי, הקהילה הבינלאומית ממשיכה לעסוק באובססיביות בגינוי ישראל על כך שאישרה בניית בתים בפרבריה היהודיים של מזרח ירושלים. ובינתיים, את רמת האנרגיה והתשוקה הבלתי-פרופורציונאלית שמשקיעים מזכיר המדינה האמריקני ג'ון קרי ומנהיגים מערביים אחרים בתסבוכת הישראלית-פלסטינית ניתן לתאר רק כסוראליסטית. למרות המציאות בשטח המציגה ראיות חד-משמעיות כנגדה, קרי ממשיך לשנן את הסיסמה לפיה הקונפליקט הישראלי-פלסטיני מהווה את המכשול העיקרי העומד בפני יציבות באזור. אין כמעט ספק כי קרי קרץ לאירופאים, וסימן להם להשיק את הקמפיינים האחרונים שלהם המכוונים נגד ההתנחלויות. עם דבריו המקוממים והאיום המדאיג שהופנה לראש הממשלה נתניהו, לפיהם במידה ושיחות השלום יסתיימו במשבר הדבר יוביל לקמפיין דה-לגיטימציה בינלאומי "על סטרואידים" כנגד ישראל, ממשל אובמה מאותת כי הוא נחוש לכפות הסדר. ניתן רק לשער בחרדה מה יהיה תוכנן של ההודעות הבאות הצפויות לישראל, כמו הצעות לפיהן ארה"ב תימנע או אף תתמוך בהצעות מועצת הביטחון לגינויים ולהחרמות חד-צדדיים כנגד ישראל, כמו אלו שהטילה עליהם וטו בעבר.

ריצוי אובמה יוביל לאסון

Print This Post

peace-negotiations

Obama Appeasement Will Result in Disaster

לאחר שהות של שבועיים בחוץ לארץ, בחינת מצבה הפוליטי של ישראל היא פעילות מדאיגה ומטרידה.

כפי שצפו רבים, האביב הערבי התגלגל והפך לסיוט עקוב מדם ששוטף את מצרים, והותיר את ישראל מוקפת בים של אלימות וברבאריות. אין כל תקווה ליציבות באופק הנראה לעין. ועדיין, בזמן שמאות בני אדם נטבחים באכזריות באופן יומיומי, הקהילה הבינלאומית ממשיכה לעסוק באובססיביות בגינוי ישראל על כך שאישרה בניית בתים בפרבריה היהודיים של מזרח ירושלים.

ובינתיים, את רמת האנרגיה והתשוקה הבלתי-פרופורציונאלית שמשקיעים מזכיר המדינה האמריקני ג'ון קרי ומנהיגים מערביים אחרים בתסבוכת הישראלית-פלסטינית ניתן לתאר רק כסוראליסטית. למרות המציאות בשטח המציגה ראיות חד-משמעיות כנגדה, קרי ממשיך לשנן את הסיסמה לפיה הקונפליקט הישראלי-פלסטיני מהווה את המכשול העיקרי העומד בפני יציבות באזור. אין כמעט ספק כי קרי קרץ לאירופאים, וסימן להם להשיק את הקמפיינים האחרונים שלהם המכוונים נגד ההתנחלויות. עם דבריו המקוממים והאיום המדאיג שהופנה לראש הממשלה נתניהו, לפיהם במידה ושיחות השלום יסתיימו במשבר הדבר יוביל לקמפיין דה-לגיטימציה בינלאומי "על סטרואידים" כנגד ישראל, ממשל אובמה מאותת כי הוא נחוש לכפות הסדר. ניתן רק לשער בחרדה מה יהיה תוכנן של ההודעות הבאות הצפויות לישראל, כמו הצעות לפיהן ארה"ב תימנע או אף תתמוך בהצעות מועצת הביטחון לגינויים ולהחרמות חד-צדדיים כנגד ישראל, כמו אלו שהטילה עליהם וטו בעבר.

הארס המכוון כנגדנו חסר כל הגיון, במיוחד בהתחשב בעובדות: הנשיא הפלסטיני מחמוד עבאס סרב לבצע כל ויתור או מחווה משמעותיים כלפי ישראל; התקשורת הפלסטינית, מוסדות הדת של הרשות ומערכות החינוך שלה ממשיכות להטיף לאנטישמיות ואנטי-ישראליות ברוטאליות; המערב הליבראלי נותר דומם גם כשהנשיא עבאס הכריז בגאווה כי יבוצע טיהור אתני במדינה הפלסטינית, וזאת בכדי לוודא שלא יינתן ליהודי אחד ויחיד לחיות ביהודה ושומרון; וחמאס, הישות הטרוריסטית השולטת בעזה, שעמו הבטיח עבאס להתאחד, ממשיך להתנגד באלימות לכל תהליך שלום.

אך התופעה המטרידה ביותר היא עוצמת הלחץ האמריקני שאילצה את ממשלתנו לשקול את שחרורם של רוצחים אכזריים, וזאת בכדי "להעלות את המורל של הפלסטינים" ולעודד אותם "להשתלב בשיחות". מעולם בהיסטוריה לא אולצה מדינה שהביסה את אויביה שביקשו להחריבה לשחרר אסירים בתנאים שכאלו. הפעלת הלחץ עלינו לשחרור מפלצות (המעוטרים כגיבורים ויזכו לקצבאות מטעם המדינה) קודם לפתיחת המשא ומתן, הובילה לאחד הוויתורים המחרידים ביותר שנעשו אי פעם בפני הטרור; הדבר מתמרץ את המחבלים העתידיים וגורם לטראומה בקרב הישראלים, ובייחוד משפחות קורבנות הטרור.

אם אין זה מספיק, הממשלה אף ויתרה על תחום השיפוט שלה, וקיבלה את דרישותיו של עבאס להכליל מחבלים ערבים ישראליים בין אלו הזוכים לחנינה.

הדרישה כי אנו נשחרר את האסירים הללו כ"מחווה של רצון טוב" מטילה ספק בכל תהליך השלום, ומערערת מאמינותם של אלו המתעקשים כי עלינו להתפשר על מנת לזכות ב"משחק ההאשמות" ובדעת הקהל הציבורית.

ויתוריה של ישראל מעולם לא הולידו תוצאות חיוביות. הסכמי אוסלו, הצעותיהם יוצאות הדופן של ראשי הממשלה ברק ואולמרט להתפנות מכמעט כל השטחים שבמחלוקת וכן ההתנקות מרצועת עזה, כולם לא הביאו לתוצאות פורות. במקום זאת, הוויתורים החד-צדדיים הללו רק העלו את אמות המידה, כך שהאמריקנים מציעים כעת בפועל כי נקודת הבסיס להסכם השלום תהיה קווי שביתת הנשק הבלתי ניתנים להגנה מ-1949, "בתוספת החלפות". אם, כמו בעבר, אנו לא נצליח להגיע להסכם בנוגע לחילופי השטחים, הפלסטינים ידרשו כי תישאר בידיהם השליטה על כל מזרח ירושלים וגושי ההתנחלויות המרכזיים, ובכך יסתרו את החלטה 242 של האו"ם ויתנערו מהבטחתו של הנשיא בוש לראש הממשלה שרון לאחר ההתנתקות מעזה.

מה מבשר הדבר בנוגע לעתיד? אם הנשיא אובמה הצליח להביס את ישראל לכדי ויתור בנושא כה רגשי ושנוי במחלוקת כמו שחרור רוצחים – דבר שאף מדינה ריבונית, ולבטח לא אמריקה, הייתה מעלה בדעתה – הרי שהתחזיות העתידיות בנוגע לתהליך השלום מצמררות. הנוכל לצפות לחוסר פניות מצד שליחו של קרי, מרטין אינדיק, שזילותו כלפי ריבונותה של ישראל הופגנה לא מזמן כאשר התחנף לנשיא באמצעות ניגוח ישראל בשיאו של העימות בין אובמה לנתניהו?

בנוסף, כניעתנו בפני הלחץ האמריקני תגרום לישראלים לשכוח במהרה את הצלחתו של נתניהו בהליכה על החבל הדיפלומטי הדק עם אובמה במהלך הקדנציה הקודמת שלו, ותעודד ביטויים של אי-אמון וקריאות להתפטרותו של נתניהו.

מנהיגי מפא"י המוקדמים, שהיו בעמדה חלשה הרבה יותר מן הממשלה של היום, לא היו נכנעים. דוד בן גוריון נעמד מול העולם בזמן הקמת המדינה. קשה לדמיין את גולדה מאיר מוותרת בפני לחצים שכאלו. יצחק רבין, למרות ההימור הכושל שלו בהסכמי אוסלו, המרה את פיו של ג'ימי קרטר. לא מתקבל על הדעת כי מנחם בגין היה מעניק חנינה לרוצחי יהודים חפים מפשע.

ואולם, קל לפרשן מן הצד, אשר איננו חשוף ללחצים המופעלים על ראש הממשלה ולא נדרש לקבל החלטות המשפיעות על ביטחון המדינה, לגנות את הוויתור הזה כלאחר יד. ייתכן וכאשר תתגלינה העובדות, אנו נשוכנע בדיעבד כי למנהיגינו לא הייתה ברירה. אין זה סביר כי סגן שר הביטחון משה יעלון, שבוודאי אינו יונה, היה מאמץ ויתור שכזה המנוגד לחלוטין להשקפתו, אלא אם היו נושאי ביטחון קריטיים על הפרק. יש שהציעו, אמנם באופן לא משכנע, כי האלטרנטיבה הייתה עלולה להיות חמורה עוד יותר – הקפאת בנייה מוחלטת בירושלים ובגושי ההתיישבות המרכזיים. כמו כן, ישנם רמזים לפיהם הנושא האיראני היה חלק מהמשוואה.

אך גם אם הממשלה הייתה מחויבת לבצע את הוויתור החד-צדדי החמור הזה, חששותינו ממשיכים להיות מוצדקים. ציפי לבני, פוליטיקאית כושלת שתיארה את שחרור האסירים של נתניהו כ"צעד אמיץ", תנהל במשך תשעת החודשים הקרובים את המשא ומתן החשאי מטעמה של ישראל מאחורי דלתיים סגורות. ללא לחץ ציבורי מהותי שימריץ את עמידותו, נתניהו עשוי להיכנע בפני הלחצים האמריקניים. בסופו של דבר, אנו נעמוד מול עובדה מוגמרת – תרחיש של "הכול או כלום", המלווה באיומים באשר למצופה לנו במידה ונבחר ב"כלום".

מה עלינו לעשות? אנו מוכרחים לפרסם בראש חוצות את העובדה שלאחר שכשלו בערעור עמידותנו בעזרת טרור ואלימות, הפלסטינים מקדמים באמצעים דיפלומטיים את מטרתם לפרק אותנו בשלבים. עלינו להסביר כי אנו לא עוד צ'כוסלובקיה, וכי ישנם גבולות למוכנותנו לפשרות בסביבה א-סימטרית זו. ממשלתנו חייבת להדגיש כי בעוד שמרבית הישראלים מסורים לקידום השלום ואינם חפצים לשלוט על הערבים, השלום לא יושג עם שכנים שמנהיגיהם מסיתים לשנאה כנגדנו, וכי אנו לא נהמר על חיי ילדינו בפשרה על צרכי ביטחון בזמן שמחצית האוכלוסייה הפלסטינית נשלטת ע"י חמאס, ישות טרור המשגרת טילים לעברנו באופן קבוע.

הגיע הזמן לקרוא לחברינו ולבני בריתנו, ובעיקר למנהיגים היהודיים האמריקנים, ולבקש כי ידרשו מקרי ומממשל אובמה להתעמת עם הפלסטינים בנושאים החיוניים להליך שלום אמתי: הכרתם בישראל כמדינה יהודית, ויתור על זכות השיבה הערבית, סיום התעמולה הפנימית האנטישמית והאנטי-ישראלית, וחינוך אנשיהם לדו-קיום ולשלום.

ileibler@netvision.net.il



Copyrıght 2014 Isi Leibler. All RIGHTS RESERVED.
Web development: Studio Erez

WP-Backgrounds by InoPlugs Web Design and Juwelier Schönmann