מעטים מופתעים מחשיפת פרטי התבטאויותיו האנטישמיות הנוספות של הנשיא לשעבר ריצ'רד ניקסון בתמלילי קלטות שפורסמו על ידי הספריה המוקדשת לו. ניקסון היה אדם וולגארי שגסות לשונו היתה מכוונת לא רק ליהודים אלא גם לאפרו-אמריקנים, אירים-אמריקנים, איטלקים-אמריקנים וקבוצות אתניות אחרות. אך ישנה אירוניה בכך ששמו של ניקסון נוטה להרגיז את מרבית יהודים, הרואים בדמותו רשע פסיכוטי, בעוד הם ממשיכים להעריץ את דמותו של הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט. הרי במהלך השואה רוזוולט מנע מיהודים שהיו יכולים להינצל כניסה לארה"ב והיה אחראי באופן אישי על הוטו שהוטל על כל המאמצים להתערב למענם של יהודי אירופה שנטבחו על ידי הנאצים. למעשה, הוא פעל בהתאם לנוסחה שהציג מאוחר יותר קיסניג'ר ולפיה "שליחת יהודים לתאי הגזים אינה בעיה אמריקאית." אני מאמין כי יש לשפוט פוליטיקאים על בסיס מעשיהם ולא על בסיס דבריהם או הדעות הקדומות בהן החזיקו. האנטישמיות של ניקסון מסתכמת בעיקרה בסטראוטיפים שליליים ומחרידים. למרות זאת הוא מינה שר חוץ יהודי ועל פי מחבר הנאומים היהודי שלו, וויליאם ספייר, עם גיבוריו נמנו בנימין ד'יזראלי, לואיס ברנדייס, פליקס פרנקפורטר והרמן ווק. עבורי ניקסון הוא הנשיא אשר, למרות אישיותו הבלתי נעימה ותכונותיו השליליות, ייזכר בהיסטוריה כמנהיג שב-1973, במהלך מלחמת יום כיפור, החליט לפסול את דעתו של שר החוץ היהודי שלו. האחרון המליץ על עיכוב משלוח הנשק לישראל על מנת לחזק את סאדאת ולגרום לישראל להיות יותר גמישה במשא ומתן מול המצרים. הרכבת האווירית הענקית של ניקסון סיפקה לישראל נשק שהיתה זקוקה לו נואשות. העובדה שהחזיק בדעות קדומות חשוכות על יהודי ארה"ב (שהצביעו ברובם המוחלט נגדו), אך העריץ את הישראלים היא בסופו של דבר בעלת חשיבות שולית. עלינו להיות אסירי תודה לנצח על כך שניקסון מנע את מותם של ישראלים רבים מספור ואולי אף מנע אסון למדינה היהודית. אתה אנו מגיעים לעניין הנרי קיסינג'ר, שאנשים כמו מרטין פרץ מה"ניו ריפבליק" זוקפים לזכות השפעתו עד היום, באופן מוטעה, את ההחלטה של ניקסון להתערב לטובת ישראל ב-1973. מספיק לקרוא קטעים מספרו של יהודה אבנר "ראשי הממשלות" (עמ' 246-248) המספק תעתיק של קלטות ניקסון ומדגים בברור כי היה זה הנשיא שפסק נגד שר החוץ היהודי שלו והורה לו להסיר את כל המכשולים והעיכובים למשלוח רכבת הנשק האווירית בנקודת מפנה קריטית במהלך המלחמה. כעת נגלית לנו התבטאותו הידועה לשמצה של קיסינג'ר. הדברים נאמרו לאחר פגישה עם ראש הממשלה גולדה מאיר שבה הפצירה בפני האמריקאים שהבית הלבן יתמוך במאמצים לשחרר יהודים בבריה"מ. הערותיו של קיסינג'ר ירדפו אותו לשארית חייו ללא ספק: "הגירה של יהודים מבריה"מ אינה יעד של מדיניות החוץ האמריקאית. ואם הם ישלחו יהודים לתאי הגזים בבריה"מ, זו לא בעיה אמריקאית." בסוף דבריו המגונים הודה קיסינג'ר כי שליחת יהודים לתאי הגזים "הינה אולי בעיה הומניטרית". אפילו ניקסון, ברגעיו הגרועים ביותר מעולם לא העלה על הפרק אפשרות שיעמוד בצד מול הילוך חוזר של השואה. היה זה קיסינג'ר, שר החוץ היהודי ובעצמו פליט רדיפות הנאצים שאמר דברים אלו. קרוב לוודאי שקיסינג'ר עצמו היה נשלח לתאי הגזים לו היה נשאר בגרמניה והוא אף איבד 13 מקרובי משפחתו בשואה. אילו לואיס פרחאן או מל גיבסון היו מתבטאים בצורה המתקרבת לזו הייתה נשמעת, ובצדק, מחאה ציבורית נרגשת. יש כאלו הטוענים כי מבלי להמעיט בחומרתה של אמירה זו יש להתחשב בנסיבות של קיסינג'ר - אב-הטיפוס של יהודי החצר - שהיה באותה עת כה נואש לפצות על יהדותו עד כדי שרצה להוכיח לנשיאו האנטישמי שהוא אינו נמצא תחת השפעתם של "זקני ציון". בספרו מצטט יהודה אבנר את ווילי פורט, פסיכיאטר ופליט שהיה מכר של משפחת קיסינג'ר לפני שעזבו את גרמניה שהסביר כי יש אנשים שנוטים "להתאמץ מעל ומעבר לטובת הצד השני כדי להוכיח את שיקול הדעת והאובייקטיביות שלהם". פורט האמין כי קיסינג'ר היה כה שקוע בתסביך הפליט היהודי שלו, עד שהוא פשוט לא היה מסוגל להתמודד עם המצב. (ראה אבנר 269) ניקסון זיהה את תוקפה של האמירה "זהו חוסר הביטחון, זה מה שזה. חוסר הביטחון החבוי. רוב היהודים חסרי ביטחון ולכן הם צריכים להוכיח דברים". במקום להתנצל כעת על התבטאותו, קיסינג'ר מנסה להצדיקה. הוא טוען כי יש לראות התבטאות זו, הגסה ביותר שיצאה מפיו של בכיר אמריקאי ואשר מוקלטת או רשומה, "בהקשר של העניינים שקרו אז". באותה התקופה קיסינג'ר הפסיד במאבק פוליטי קשה לסנאטור הנרי ג'קסון שהצליח לשכנע את הקונגרס לאמץ את "תיקון ג'קסון-וניק" - תיקון לחוק שקישר בין סחר עם בריה"מ לזכויות האדם ולחופש ההגירה. התיקון הוכיח עצמו כנקודת מפנה חשובה וכניצחון משמעותי במסגרת הנסיון לשחרר את יהודי בריה"מ. אך הכשלון במאבק הפוליטי היה מתסכל במיוחד עבור קיסינג'ר, שמטרתו העיקרית היתה להביא ל'דטנט' עם בריה"מ, אפילו אם המחיר לכך היה התעלמות מהפרות זכויות אדם ובכללם רדיפה של בני עמו. אף אם נקבל את הטענה כי היה מדובר ב'ריאלפוליטיק' חסר רחמים, האם יש בכך כדי להסביר ולתרץ את התבטאותו הבלתי מוסרית? היו מקרים אחרים בהם ללא כל סיבה נראית לעין קיסינג'ר אימץ גישות שליליות כלפי יהודים. לדוגמא, הוא התנגד לבניית מוזיאון השואה האמריקאי בוושינגטון וזאת בטענה שפרופיל גבוה "מדי" שיינתן ליהודים מבניית המוזיאון יצית מחדש תחושות אנטישמיות. אך הדבר לא מנע ממנו מלשמש כדובר הראשי בטקס הנצחה לשואה בניו יורק במוזיאון למורשת יהודית. בטור שהתפרסם ב"ניו יורק ג'ואיש וויק" יצא מנחם רוזנזפט, מהארגון האמריקאי לניצולי שואה יהודים, בקריאה לארגונים יהודיים אשר בעבר חלקו לקיסינג'ר כבוד והעניקו לו פרסים, לשלול ממנו את תארי הדוקטורט לשם כבוד, המדליות והפרסים שקיבל. הוא רמז באופן סרקסטי כי קיסינג'ר עדיין מרגיש קרוב יותר לזהותו הגרמנית מאשר ליהדותו. הוא ציין כי ב-2007, כאשר קיבל מדליה מהמדינה הגרמנית באדן-וירטמבג, קיסינג'ר התייחס במעורפל ל"קשיי ילדותו" ולאחר מכן שיבח והילל את גרמניה מבלי להזכיר כלל את הנאציזם או השואה. אפשר רק לקוות שהאל יצילנו מתלות ביהודים שמונו למשרות ציבור ומוטרדים כל העת בצורך להוכיח לעמיתיהם את נאמנותם על ידי כך שליהדותם אין משמעות - אפילו אם תלות זו לא תגיע לדרגות השפל של קיסינג'ר שהיה מוכן להתעלם מרצח עם של בני עמו. מצד שני יש הבדל עצום בין "יהודי חצר" כמו קיסינג'ר ויהודים אחרים שעבדו בשלטון הדמוקרטי והרפובליקני ולא היו להם עכבות או מעצורים פסיכולוגיים לגבי זהותם כיהודים. הם תפקדו במשרותיהם בהצלחה מרובה יותר מאלו שניסו באופן נואש להרחיק עצמם ולהפגין ריחוק ממוצאם היהודי.

קיסינג'ר, יהודי החצר ואנטישמים

Print This Post

ניקסון וקיסינג'ר

Kissinger, court Jews and Anti-Semites

מעטים מופתעים מחשיפת פרטי התבטאויותיו האנטישמיות הנוספות של הנשיא לשעבר ריצ'רד ניקסון בתמלילי קלטות שפורסמו על ידי הספריה המוקדשת לו. ניקסון היה אדם וולגארי שגסות לשונו היתה מכוונת לא רק ליהודים אלא גם לאפרו-אמריקנים, אירים-אמריקנים, איטלקים-אמריקנים וקבוצות אתניות אחרות.

אך ישנה אירוניה בכך ששמו של ניקסון נוטה להרגיז את מרבית יהודים, הרואים בדמותו רשע פסיכוטי, בעוד הם ממשיכים להעריץ את דמותו של הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט. הרי במהלך השואה רוזוולט מנע מיהודים שהיו יכולים להינצל כניסה לארה"ב והיה אחראי באופן אישי על הוטו שהוטל על כל המאמצים להתערב למענם של יהודי אירופה שנטבחו על ידי הנאצים. למעשה, הוא פעל בהתאם לנוסחה שהציג מאוחר יותר קיסניג'ר ולפיה "שליחת יהודים לתאי הגזים אינה בעיה אמריקאית."

אני מאמין כי יש לשפוט פוליטיקאים על בסיס מעשיהם ולא על בסיס דבריהם או הדעות הקדומות בהן החזיקו. האנטישמיות של ניקסון מסתכמת בעיקרה בסטראוטיפים שליליים ומחרידים. למרות זאת הוא מינה שר חוץ יהודי ועל פי מחבר הנאומים היהודי שלו, וויליאם ספייר, עם גיבוריו נמנו בנימין ד'יזראלי,  לואיס ברנדייס,  פליקס פרנקפורטר והרמן ווק.

עבורי ניקסון הוא הנשיא אשר, למרות אישיותו הבלתי נעימה ותכונותיו השליליות, ייזכר בהיסטוריה כמנהיג שב-1973, במהלך מלחמת יום כיפור, החליט לפסול את דעתו של שר החוץ היהודי שלו. האחרון המליץ על עיכוב משלוח הנשק לישראל על מנת לחזק את סאדאת ולגרום לישראל להיות יותר גמישה במשא ומתן מול המצרים. הרכבת האווירית הענקית של ניקסון סיפקה לישראל נשק שהיתה זקוקה לו נואשות. העובדה שהחזיק בדעות קדומות חשוכות על יהודי ארה"ב (שהצביעו ברובם המוחלט נגדו), אך העריץ את הישראלים היא בסופו של דבר בעלת חשיבות שולית. עלינו להיות אסירי תודה לנצח על כך שניקסון מנע את מותם של ישראלים רבים מספור ואולי אף מנע אסון למדינה היהודית.

אתה אנו מגיעים לעניין הנרי קיסינג'ר, שאנשים כמו מרטין פרץ מה"ניו ריפבליק" זוקפים לזכות השפעתו עד היום, באופן מוטעה, את ההחלטה של ניקסון להתערב לטובת ישראל ב-1973.

מספיק לקרוא קטעים מספרו של יהודה אבנר "ראשי הממשלות" (עמ' 246-248) המספק תעתיק  של קלטות ניקסון ומדגים בברור כי היה זה הנשיא שפסק נגד שר החוץ היהודי שלו והורה לו להסיר את כל המכשולים והעיכובים למשלוח רכבת הנשק האווירית בנקודת מפנה קריטית במהלך המלחמה.

כעת נגלית לנו התבטאותו הידועה לשמצה של קיסינג'ר. הדברים נאמרו לאחר פגישה עם ראש הממשלה גולדה מאיר שבה הפצירה בפני האמריקאים שהבית הלבן יתמוך במאמצים לשחרר יהודים בבריה"מ. הערותיו של קיסינג'ר ירדפו אותו לשארית חייו ללא ספק:

"הגירה של יהודים מבריה"מ אינה יעד של מדיניות החוץ האמריקאית. ואם הם ישלחו יהודים לתאי הגזים בבריה"מ, זו לא בעיה אמריקאית." בסוף דבריו המגונים הודה קיסינג'ר כי שליחת יהודים לתאי הגזים "הינה אולי בעיה הומניטרית".

אפילו ניקסון, ברגעיו הגרועים ביותר מעולם לא העלה על הפרק אפשרות שיעמוד בצד מול הילוך חוזר של השואה. היה זה קיסינג'ר, שר החוץ היהודי ובעצמו פליט רדיפות הנאצים שאמר דברים אלו. קרוב לוודאי שקיסינג'ר עצמו היה נשלח לתאי הגזים לו היה נשאר בגרמניה והוא אף איבד 13 מקרובי משפחתו בשואה.

אילו לואיס פרחאן או מל גיבסון היו מתבטאים בצורה המתקרבת לזו הייתה נשמעת, ובצדק, מחאה ציבורית נרגשת.

יש כאלו הטוענים כי  מבלי להמעיט בחומרתה  של אמירה זו יש להתחשב בנסיבות של קיסינג'ר – אב-הטיפוס של יהודי החצר – שהיה באותה עת כה נואש לפצות על יהדותו עד כדי שרצה להוכיח לנשיאו האנטישמי שהוא אינו נמצא תחת השפעתם של "זקני ציון".

בספרו מצטט יהודה אבנר את ווילי פורט, פסיכיאטר ופליט שהיה מכר של משפחת קיסינג'ר  לפני שעזבו את גרמניה שהסביר כי יש אנשים שנוטים "להתאמץ מעל ומעבר לטובת הצד השני כדי להוכיח את שיקול הדעת והאובייקטיביות שלהם". פורט האמין כי קיסינג'ר היה כה שקוע בתסביך הפליט היהודי שלו, עד שהוא פשוט לא היה מסוגל להתמודד עם המצב. (ראה אבנר 269)

ניקסון זיהה את תוקפה של האמירה "זהו חוסר הביטחון, זה מה שזה. חוסר הביטחון החבוי.  רוב היהודים חסרי ביטחון ולכן הם צריכים להוכיח דברים".

במקום להתנצל כעת על התבטאותו, קיסינג'ר מנסה להצדיקה. הוא טוען כי יש לראות התבטאות זו, הגסה ביותר שיצאה מפיו של בכיר אמריקאי ואשר מוקלטת או רשומה, "בהקשר של העניינים שקרו אז".

באותה התקופה קיסינג'ר הפסיד במאבק פוליטי קשה לסנאטור הנרי ג'קסון שהצליח לשכנע את הקונגרס לאמץ את "תיקון ג'קסון-וניק" – תיקון לחוק שקישר בין סחר עם בריה"מ לזכויות האדם ולחופש ההגירה. התיקון הוכיח עצמו כנקודת מפנה חשובה וכניצחון משמעותי במסגרת הנסיון לשחרר את יהודי בריה"מ. אך הכשלון במאבק הפוליטי היה מתסכל במיוחד עבור קיסינג'ר, שמטרתו העיקרית היתה להביא ל'דטנט' עם בריה"מ, אפילו אם המחיר לכך היה התעלמות מהפרות זכויות אדם ובכללם רדיפה של בני עמו. אף אם נקבל את הטענה כי היה מדובר ב'ריאלפוליטיק' חסר רחמים, האם יש בכך כדי להסביר ולתרץ את התבטאותו הבלתי מוסרית?

היו מקרים אחרים בהם ללא כל סיבה נראית לעין קיסינג'ר אימץ גישות שליליות כלפי יהודים. לדוגמא, הוא התנגד לבניית מוזיאון השואה האמריקאי בוושינגטון וזאת בטענה שפרופיל גבוה "מדי" שיינתן ליהודים מבניית המוזיאון יצית מחדש תחושות אנטישמיות. אך הדבר לא מנע ממנו מלשמש כדובר הראשי בטקס הנצחה לשואה בניו יורק במוזיאון למורשת יהודית.

בטור שהתפרסם ב"ניו יורק ג'ואיש וויק" יצא מנחם רוזנזפט, מהארגון האמריקאי לניצולי שואה יהודים, בקריאה לארגונים יהודיים אשר בעבר חלקו לקיסינג'ר כבוד והעניקו לו פרסים, לשלול ממנו את תארי הדוקטורט לשם כבוד, המדליות והפרסים שקיבל. הוא רמז באופן סרקסטי כי קיסינג'ר עדיין מרגיש קרוב יותר לזהותו הגרמנית מאשר ליהדותו. הוא ציין כי ב-2007, כאשר קיבל מדליה מהמדינה הגרמנית באדן-וירטמבג, קיסינג'ר התייחס במעורפל ל"קשיי ילדותו"  ולאחר מכן שיבח והילל את גרמניה מבלי להזכיר כלל את הנאציזם או השואה.

אפשר רק לקוות שהאל יצילנו מתלות ביהודים שמונו למשרות ציבור ומוטרדים כל העת בצורך להוכיח לעמיתיהם את נאמנותם על ידי כך שליהדותם אין משמעות – אפילו אם תלות זו לא תגיע לדרגות השפל של קיסינג'ר שהיה מוכן להתעלם מרצח עם של בני עמו.

מצד שני יש הבדל עצום בין "יהודי חצר" כמו קיסינג'ר ויהודים אחרים שעבדו בשלטון הדמוקרטי והרפובליקני ולא היו להם עכבות או מעצורים פסיכולוגיים לגבי זהותם כיהודים.  הם תפקדו במשרותיהם בהצלחה מרובה יותר מאלו שניסו באופן נואש להרחיק עצמם ולהפגין ריחוק  ממוצאם היהודי.

ileibler@netvision.net.il



Copyrıght 2014 Isi Leibler. All RIGHTS RESERVED.
Web development: Studio Erez

WP-Backgrounds by InoPlugs Web Design and Juwelier Schönmann