איזי ליבלר

קורקטיות פוליטית, מקרתיזם והמהומה סביב קושנר

Political correctness and the Kushner brouhaha [1]

כאשר באים לקבוע האם יש לכבד את הישגיו ותרומותיו האומנותיות, המוסיקליות או הספרותיות של אדם כלשהו, האם יש לקחת בחשבון את דעותיו הכלליות הנתעבות או השנויות במחלוקת?

נושא זה הפך כעת לוויכוח סוער בזירה היהודית-אמריקאית.

בניו-יורק, העיר שבה שוכנת האוכלוסייה היהודית הגדולה ביותר בגולה, נמנעה בתחילה מהסופר והמחזאי טוני קושנר קבלת תואר דוקטורט של כבוד מטעם חבר הנאמנים של האוניברסיטה העירונית של ניו-יורק (CUNY), עקב מתקפותיו והקמפיינים הארסיים שביוזמתו המכוונים נגד מדינת ישראל וכנגד הציונות. החלטה זו אומצה ב-2 למאי על ידי 11 מתוך 12 הנאמנים שהשתתפו בפגישה.

ואולם, ההחלטה גררה מהומה עזה שנבעה מהסגל ב-CUNY ומממסד התקשורת והאומנות בניו-יורק. יהודים ליבראליים כמו העיתונאי ג'פרי גולדברג גינו בחריפות את מבקרו העיקרי של קושנר בחבר הנאמנים, ג'רי וויזנפלד, ואפילו תומכה הנלהב של ישראל, ראש העיר לשעבר אד קוצ', קרא להתפטרותו מחבר הנאמנים של CUNY.

בתגובה, וויזנפלד הצהיר כי אם יחזור בו קושנר מהצהרותיו לפיהם מדינת ישראל נולדה בחטא ואשר מאשימים את ישראל בטיהור אתני, הוא יבטל את הצבעתו המונעת מהמחזאי את קבלת תואר הכבוד.

יו"ר חבר הנאמנים, בנו שמידט, נשיאה לשעבר של אוניברסיטת ייל,  גינה את הווטו כנגד קושנר וטען כי הוא בוסס על "מתקפה אכזרית" והתעקש כי "חופש המחשבה והביטוי הם ביסודה של כל אוניברסיטה המצדיקה את שמה".

שמידט זימן בדחיפות פגישה מיוחדת של הוועדה הבכירה של חבר הנאמנים המונה שבעה חברים, ואשר לה הזכות להפוך כל החלטה אשר היא רואה כפוגענית כלפי האוניברסיטה. השבוע הצביעו ששה מתוך שבעת חברי הוועדה להחזיר לקושנר את תואר הכבוד, אשר יאפשר לו בנוסף לשאת דברים לסטודנטים בטקס פתיחת הסמסטר. קושנר קיבל את התואר בתחושת ניצחון, והביע תקווה כי זה יוביל ל"דיון נמרץ" בנושא.

רובנו מסכימים, ברמת העיקרון, כי דעותיו ואמונותיו של אדם לא צריכות להוות מכשול לכיבודו באשר להישגיו האומנותיים או הספרותיים.

על פני השטח, אם כן, הייתה הצדקה חזקה לביקורת שנמתחה על הלימות קריאתו של וויזנפלד לאוניברסיטה שלו לביטול כיבודו של קושנר על הישגיו הספרותיים, רק משום שהוא הביע דעות "ביקורתיות" כלפי ישראל.

אך הנושא שעל הפרק מורכב הרבה יותר.

טוני קושנר הוא מחזאי נודע, המפורסם בזכות המחזה זוכה פרס הפוליצר מלאכים באמריקה, בנוסף לסרטים ומחזות אחרים.

תומכיו מתעקשים בלהיטות כי הוא בסך הכול מבקר לגיטימי של מדיניותה של ישראל. הם טוענים כי הוא נפל קורבן להכפשה, לציד מכשפות ולמקרתיזם ימני-פוליטי-ציוני.

ואולם, במציאות, קביעתם של תומכי קושנר כי הוא בסך הכל "מבקר" של ישראל היא שטות מוחלטת.

הוא מכפיש ומבצע דמוניזציה קנאית כנגד המדינה היהודית וטוען כי לידתה נעשתה בחטא. "ישראל", אומר קושנר, "נוסדה כחלק מתוכנית אשר בלשון בוטה אפשר לקרוא לה טיהור אתני". הוא אפילו מצהיר: "יש לי בעיה עם הרעיון של מדינה יהודית. היה טוב יותר לו זה לא היה קורה מעולם… אני חושב שזו הייתה טעות".

בהזדמנות אחרת, הוא התנפח וטען כי "קיומה של ישראל, בגלל הצורה הנוראית שבה התייחסו לעם הפלסטיני, הוא בסכנה גדולה, והעולם נמצא בסכנה גדולה כתוצאה מכך".

קושנר חבר גם בחבר היועצים של הארגון האנטי-ישראלי המסוכן "קול יהודי לשלום", אשר מקדם בצורה אקטיבית חרמות, מניעות וסנקציות (BDS) כנגד המדינה היהודית. אין זה מפתיע, אם כך, שהוא זוכה לבולטות גם באתר האינטרנט של הפובליציסט האנטי-ישראלי הקיצוני נורמן פינקלשטיין.

אז הבה נהיה ברורים. לקרוא לקושנר "מבקר" של מדיניות ישראל זוהי לשון מכובסת בלשון המעטה. אין ספק כי הוא שונא ישראל מושרש, המנהל קמפיינים ומצהיר הצהרות פומביות רבות המיועדות לייצר דה-לגיטימציה ודמוניזציה של המדינה היהודית.

הנושא שעל הפרק הוא לא חופש הביטוי, כפי שטוען יו"ר חבר הנאמנים של CUNY, בנו שמידט. אף אחד לא יכול למנוע מקושנר את הזכות להמשיך ולהכפיש את מדינת ישראל.

הנושא האמיתי חוזר אחורה לשאלה האם גישות פוליטיות המשודרות לציבור אמורות להשפיע על כיבודו של אדם באשר לכישרונותיו האומנותיים.

על אף שרוב המשיבים היו שוללים את האפשרות הזו, השאלה היא האם זהו כלל גורף אשר יש ליישמו ללא יוצא מן הכלל? האם אין קווים אדומים אשר מעבר להם יש לקחת בחשבון דעות צרות אופקים קיצונית של מועמד כלשהו?

לדוגמה, האם יש לשלול אדם אשר ניהל קמפיין נגד בחירתו מחדש של הנשיא אובמה אך ורק בהתבסס על סיבות גזעיות? או נאצי מושבע אשר טען שהיטלר צדק? או תומך של הקו-קוקס-קלאן? או הומופוב מוצהר? או מישהו התומך בהחרמת הקוראן ובגירוש המוסלמים האמריקאיים?

ללא קשר להישגים אומנותיים, היה זה נתפס אילו כל אוניברסיטה המכבדת את עצמה הייתה מעניקה תואר של כבוד לאדם המקדם דעות שכאלה, ואילו הייתה מאפשרת לו לשאת דברים לסטודנטים מדוכן הנואמים הרשמי שלה בטקס הפתיחה?

על כן עולה השאלה: האם ישנם אי-אילו קווים אדומים כאשר אדם מבצע דה-לגיטימציה ודמוניזציה של ישראל, המדינה היחידה בעולם אשר עצם קיומה נמצא תחת איום? האם הליבראלים האמריקאיים, אפילו היהודים שבהם, הגיעו למסקנה המבזה כי אין זה פוליטיקלי-קורקט להתייחס לאלו המשמיצים והמקדמים חרמות כנגד המדינה היהודית כסוטים ממרחב ההגינות? האם יש לקבל את הדמוניזציה והדה-לגיטימציה של ישראל כחלק מהמיינסטרים הלגיטימי של השיח הפוליטי?

נראה שלשמאל האומנותי האמריקאי, כולל חבריו היהודים, אין כל בעיה עם זה. אחרת היה מתקיים דיון משמעותי ועמוק יותר לפני שהוועדה הבכירה של CUNY פעלה באופן כה נמהר על מנת להפעיל קורקטיות פוליטית ולהפוך את החלטת חבר הנאמנים שלהם.

אולי אלו המרגישים כי דעות פוליטיות בוגדניות של אדם כגון קושנר לא חייבות להשפיע באופן ישיר על כיבודו על ידי החברה יפעילו את אותם הסטנדרטים כלפי גזענים, הומופובים, שונאי נשים וכל בעלי הדעות הקדומות האחרים. האם CUNY תציע תואר של כבוד שכזה גם למוזיקאי אנטישמי כמו וגנר או פילוסוף פרו-נאצי כמו היידגר, ותזמין אותם לשאת דברים מול הסטודנטים שלה? גישה שכזו, לפי דעתי, תהיה שגויה באופן מחריד. אך לכל הפחות, היא תהיה עקבית.

ileibler@netvision.net.il