צה"ל ונפגעים

Print This Post

גירסת מאמר זה באנגלית: The first thing leaders need to do

דוח וינוגרד ההתחלתי לא סקר את הרתיעה הגוברת של מפקדי צה"ל ושל המנהיגים הפוליטיים לפתוח ביזמות צבאיות, מתוך חשש שהם יספגו אבדות. כמובן שחובה על מפקדי צבא לנקוט את כל האמצעים האפשריים כדי להקטין את מספר האבדות, ובייחוד כיום, כאשר פוטנציאל האבדות גדול הרבה יותר מכפי שהיה לפני עשרים שנה. עם זאת, אם ינקטו גישה קיצונית, היא עלולה להפוך לעקב אכילס של צה"ל.

זוהי סוגיה שוברת לב, ועוד יותר שמלבד לחרדים, צה"ל הוא באמת צבא העם, כשאין כמעט משפחה בישראל שנשארת אדישה לאבדות במלחמות או ממעשי טרור. כל אבדה משפיעה לא רק על המשפחה הקרובה, אלא על כל האומה. הכאב והעייפות המוגדלים על-ידי הטלוויזיה והתקשורת, שאינן מפגינות שום ריסון ואיפוק, מצלמות מקרוב מאוד וחושפות באכזריות את הצער המר של המשפחות השכולות, בצורה שלא היתה עולה על הדעת בכל מקום אחר.

הנושא הזה נותח בתובנה במאמר מערכת של אסף שגיב, במהדורה הנוכחית (חורף 2008) של תכלת, כלי הביטוי של "מרכז שלם", שמופיע גם בעברית וגם באנגלית. שגיב הגיע למסקנה שעל אף המחויבות העיקרית של צה"ל להגן על אזרחים, מנהיגי ישראל של ימינו נראים כאילו הם מודאגים יותר מהנשורת הציבורית מאבדות בקרב חיילי צה"ל מאשר מאבדות בקרב אזרחים. הוא ייחס את זה בעיקר לנטייה טבעית מובנת להעריץ את הצעירים המשרתים בצה"ל, שהם המיטב של החברה שלנו. אולם הוא מזהיר שאם המגמה הזאת תשתרש, עלולות להיות לה השלכות הרסניות על ביטחון המדינה והחברה בכללותה.

כתוצר לוואי של תופעה זו השתררה תגובה לא כל-כך קשה לחדירות טרוריסטים מצד שכנינו, ששחקו בצורה חמורה את היכולת שלנו להפעיל הרתעה. עד לאחרונה, ישראל היתה ידועה בתגובותיה הנועזות לכל מעשי תוקפנות. כשהם מפרשים את הדאגה, לכאורה, העומדת בראש כל השיקולים להימנע מאבדות כהיחלשות נחישות ההחלטה שלנו, האויבים המרים שלנו נעשו נועזים יותר. כיום, על אף שאנו מחזיקים את הכוח הצבאי החזק ביותר באזור, ישראל פיתחה לה מוניטין כאומה שמגיבה על תוקפנות באיומים נבובים. למעשה, בעשור האחרון, להוציא את מלחמת לבנון השנייה ההרסנית, הטרוריסטים נעשו בטוחים שלהוציא כמה סיכולים ממוקדים, בכפוף לעיונו של בית-המשפט הגבוה לצדק, כבר לא ייושמו יותר פעולות תגובה נרחבות.

הלך-הרוח הזה אומץ גם על-ידי הציבור הישראלי. קודם כל היו ההשלכות של ההסתה על-ידי "ארבע אימהות" שהובילה להזדרז ולפנות את לבנון, צעד שהקנה עידוד עצום לחיזבאללה וערער את הביטחון בגבולותינו הצפוניים. הנטייה להתנגד לפעולות מנע או לתגובות נעשתה ממוסדת גם מעבר לצה"ל – בהנהגה הפוליטית. היא כללה אפילו את אריאל שרון, שישב בחיבוק ידיים כאשר החיזבאללה בנה תשתית ויכולות של טילים, שסללו את הדרך להתמוטטות במלחמת לבנון השנייה. היה גם ברור שהגורם העיקרי שמנע מאמץ צבאי מרוכז יותר על הקרקע כבר בתחילת מלחמת לבנון השנייה, היה הפחד מפני רתיעה ציבורית אחרי שיהיו אבדות.

אבל גם לא נראה שלמדנו את הלקח. החמאס מקים כיום תשתית התקפית ברצועת עזה, שאין ספק כי היא תגיע לשיאה במלחמה. החשש מפני אבדות הוא כנראה פעם נוספת גורם גדול המניע אותנו מלנקוט את הפעולה הצבאית המקדימה הנחוצה כדי לעצור את ההתחמשות, על אף ההבנה הבלתי נמנעת שכל הסיכויים כי עימות בתאריך מאוחר יותר יגבה מחיר גבוה הרבה יותר בחיי אדם.

כמובן שכל זה מחמיר כיום על-ידי העובדה שראש-הממשלה שלנו נעשה פגוע בגלל האסון שהוא גרם לאומה, כאשר פתח במלחמת לבנון השנייה בצורה נמהרת, בלי שום תחזית או תכנון.

ישראל נולדה כחוף מבטחים ליהודים במצוקה, וכאמצעי להתגבר על 2,000 שנות חוסר אונים של היהודים. אולם כיום, בצורה פרדוקסלית, אף-על-פי שיש לנו אחד הצבאות האדירים ביותר בעולם, מדינת היהודים הפכה לאחד המקומות המסוכנים ביותר בעולם ליהודים.

ישראל ייחודית, מפני שהיא המדינה היחידה בעולם שישות שכנה משגרת בגלוי טילים על אזרחיה. הכישלון התהומי שלנו להגן על אזרחינו ירד לרמה של טירוף, כאשר מיד לאחר 72 שעות שבהן נורו עלינו 200 טילים ופצצות מרגמה, חידשה הממשלה שלנו את צורכי הספקת החשמל והמים בעזה בנימוקים "הומניטריים". אין להעלות על הדעת שמדינה אחרת כלשהי תתנהג בצורה כזאת, ולא תנקוט פעולה צבאית דרסטית יותר כדי לשים קץ להתקפות מזעזעות כאלה.

הבעיה הזאת משתרעת גם בעניין חיילים החטופים. המסורת שלנו, של עשיית כל מה שאפשר כדי לחלץ כל ישראלי שנמצא בשבי, היא הרחבה ראויה לשבח של מסורת יהודית רבת שנים. חילוץ החטופים מאנטבה הוא דוגמה מעולה לכך. אבל כשיש אפשרות של אבדות של חיילים, קיימת חובה לשקול בצורה רציונלית את ההשלכות של מדיניות כזאת לטווח הארוך. איש לא יחלוק על כך שאפילו חייל ישראלי אחד שווה לאין ערוך יותר מכל הטרוריסטים שעצורים אצלנו גם יחד. אלא שצריך לחשוב על הסוגיה כמה ימותו כתוצאה מחילופים כאלה. רבים מהטרוריסטים ששוחררו חזרו למשלח ידם, כשהם שואבים חיזוק שגם אחרי שירצחו נשים וילדים ישראלים, הרי גם אם ייתפסו, הם לא יוצאו להורג, וכל הסיכויים שהם יוחלפו בשבויים ישראלים. כמובן שההיבט המביך ביותר של הסכמה לשחרורים המוניים תמורת החזרת חייל אחד, הוא התמריץ העצום שהוא יוצר אצל הטרוריסטים להתרכז בעתיד במאמצים לחטוף ישראלים.

השורה התחתונה היא שהאחריות העיקרית של ההנהגה צריכה להיות לגבש קווי מדיניות כיצד להגן על המדינה בצורה הטובה ביותר ולשמור על חייהם ועל כישוריהם של האזרחים. ההנהגה הפוליטית והצבאית שלנו חייבות להימנע ממדיניות המבוססת על תגובות-בטן בטווח הקצר, או להיות מושפעת שלא כהלכה על-ידי דעת הקהל. על אף הצער והכאב, הם חייבים לקבל עליהם את החובה לקבוע כיצד לשרת בצורה הטובה ביותר את הדרישות האסטרטגיות לטווח הארוך ואת האינטרס הלאומי. לאחר שתיקבע מדיניות כזאת, צריך להסביר אותה ולקדם אותה בציבור הישראלי.

לאימוץ אסטרטגיות כאלה יהיו השלכות מידיות על מקומות כגון שדרות, שבה אזרחי ישראל נאלצים לסבול התקפות טילים שוטפות בלתי נסבלות, ונעשו פליטים בארצם שלהם. לאחר שיפורסם דוח וינוגרד, אנו חייבים לעשות משהו קשה או לא נעים. איננו יכולים להרשות לעצמנו המתנה עד שהטילים יחדרו עמוק יותר לתוך ישראל, ובסופו של דבר יגיעו גם לתל-אביב. ככל שאנו דוחים את ההתמודדות עם הבעיה, כך יוכלו החמאס והחיזבאללה, המסתייעים באירנים ובסורים, לגרום לנו נזקים, עד שלא תהיה לנו בררה אלא לנקוט פעולה מכרעת. אומה שנמצאת תחת איום חייבת להתמודד עם אתגרים כאלה בצורה רציונלית, או שנחישות ההחלטה הפנאטית של אויבינו תגרום לנו, בצורה בלתי נמנעת, אסונות גדולים יותר.

ileibler@netvision.net.il



Copyrıght 2014 Isi Leibler. All RIGHTS RESERVED.
Web development: Studio Erez

WP-Backgrounds by InoPlugs Web Design and Juwelier Schönmann