ערביי ישראל – סכנה פוטנציאלית

Print This Post

גירסת מאמר זה באנגלית: Israelis aren't 'racist' – they're worried

המשבר ההולך ומסלים עם ערביי ישראל יתפוצץ לנו בפרצוף, אלא אם כן מנהיגינו יפעלו כאן ועכשיו לפתירתו. כאשר עמיר פרץ, שר הביטחון, מינה חבר כנסת ערבי ממפלגת העבודה לתפקיד של שר כדי לצבור תמיכה למעמדו במפלגתו שלו, תיאר יו"ר מפלגת ישראל ביתנו, אביגדור ליברמן, את מעשהו כ"מהלומה קטלנית על הציונות", הפוגעת ב"אופיה של ישראל כמדינה יהודית". גם אם המינוי הזה היה רק מעשה מושחת נוסף של שר כושל, התפרצות גזענית מגונה כזו ראויה לבוז.

אולם אין זה גורע מהעובדה שהתפרצויות עוינות יותר, ואפילו בוגדניות, מצד ערבים ישראלים נגד המדינה יצרו כעס עצום בקרב אזרחי ישראל מן השורה. רבים מתחילים לראות בשכניהם הערבים גיס חמישי שאינו נאמן למדינה.

הפוליטיקאים הערבים-ישראלים הקיצונים, המתחרים זה בזה בערעור הלגיטימיות של המדינה היהודית, נושאים באשמה זו במידה רבה.

כאשר ח"כ עזמי בשארה ושני ח"כים מסיעת בל"ד נסעו בשנה שעברה בצורה בלתי חוקית לביירות ולדמשק, והכריזו על סולידריות עם החיזבאללה, היה זה מעשה בגידה פשוטו כמשמעו. "החיזבאללה ניצח, ובפעם הראשונה מאז 1967 טעמנו את טעם הניצחון", הכריז בשארה, והוסיף כי הפגנת "סולידריות עם הגיבורים האלה היא המעט שאנו יכולים לעשות". בשארה תמך גם במאבקה של סוריה לשחרר "את האדמות הערביות הכבושות", ושיבח את תמיכתה של סוריה ב"התנגדות". ואסל טהא, ח"כ מסיעת בל"ד, תיאר את חטיפת חיילי צה"ל כצעד לגיטימי, ואמר ש"ההתנגדות אינה טרור אלא ערך מוסרי". חבר הכנסת טאלב א-סאנע נאלץ להתפטר מוועדת החוץ והביטחון של הכנסת אחרי שקיים פגישות בלתי חוקיות עם ראשי החמאס.

סקר שנערך בקרב הערבים בזמן מלחמת לבנון השנייה העלה כי 78 אחוזים מערביי ישראל סבורים שיש להעמיד את מנהיגי ישראל לדין על פשעי מלחמה; רבים אמרו כי הם תומכים בחיזבאללה, והתייחסו לחסן נסראללה כ"אחינו". בהפגנה של תומכיו, הפציר ראיד סאלח, מנהיג התנועה האסלאמית, בחיזבאללה ובחמאס לא לשחרר את החיילים הישראלים החטופים.

לאחרונה שיבח ח"כ אחמד טיבי את תומכי הפת"ח בעזה על שטיפחו "את הקדושים הראשונים שנפלו ואת האסירים הראשונים שנעצרו". הוא הפציר בהם "להמשיך את המאבק" עד שתוקם מדינה פלשתינית.

בזירה הדתית, תומכים המופתי של ירושלים ומנהיגים אחרים של התנועה האסלאמית בגלוי בחמאס, וקוראים להקמת ח'ליפות בשטחה של ישראל. ח"כ איברהים צרצור הזהיר כי כל ניסיון להקים בית-כנסת על הר הבית יטביע את ישראל במרחץ דמים: "המוסלמים והערבים לא יעמדו בחיבוק ידיים בזמן שנציגי השטן עלי אדמות ינסו להגשים את מזימותיהם המטורפות".

ילדי בתי-הספר הערבים לומדים על ה"נכבה" – האסון שפקד אותם עם הקמת מדינת ישראל, ומוריהם מעודדים אותם לבוז למדינת היהודים.

התפתחות מביכה נוספת היתה דוח שחיברה הוועדה הלאומית של ראשי המועצות המקומיות הערביות, שנקרא "החזון העתידי של הערבים הפלשתינים בישראל". הדוח, שזכה לגיבוי של מנהיגים ואינטלקטואלים ערבים, קורא למעשה לפירוק המדינה היהודית ולהחלפתה בישות דו-לאומית. הדוח דורש לבטל את חוק השבות אלא אם כן ייחקק חוק שבות גם לערבים, את החלפת הדגל הנוכחי וההמנון הלאומי של ישראל, ואוטונומיה מלאה לחינוך הערבי. כן דורש הדוח שישראל תכיר באחריותה ל"נכבה" ב-1948, ותנקוט צעדים "לתיקון הנזקים שנגרמו לפלשתינים".

אין ספק שההקצנה של ערביי ישראל מהווה כבר איום של ממש של ביטחון האומה. לאמיתו של דבר, ערבים ישראלים רבים והולכים נעצרו כבר בגלל ריגול למען החיזבאללה והאיראנים, ואחרים – בגלל מעורבות ישירה בפיגועי התאבדות והתקפות טרור. עד כה התקריות הללו לא היו נפוצות כל-כך, אבל כשחברי כנסת ערבים ישראלים קוראים לאנשיהם להזדהות עם השאהידים, אין ספק שצעירים נוספים ילכו גם הם בדרכם.

על מנת לנטרל את המגמות הללו, על הממשלה לנקוט גישה דו-מסלולית. ערביי ישראל נהנים מרמת חיים גבוהה יותר מאשר בכל מדינה ערבית אחרת. די להיכנס לבתי-חולים או לאוניברסיטאות בירושלים ובחיפה כדי להיווכח בכך. אבל על אף זאת, הם נמנים עם משתכרי הסכומים הנמוכים ביותר במדינה, והם עדיין נתקלים בהפליה בתחומים שונים. הממשלה חייבת לקבל על עצמה להעניק לאזרחיה, ערביי ישראל, שוויון חברתי וכלכלי אמיתי. ישראלים הגונים חייבים לתמוך ביעד זה בגלוי.

בתמורה, ערביי ישראל חייבים להשלים עם העובדה שישראל תישאר מדינה יהודית. אלה שאינם מוכנים או אינם מסוגלים לעשות זאת, צריכים להצטרף לבני משפחותיהם המוסלמים קילומטרים ספורים מעבר לגבול, ולחיות במדינה פלשתינית עתידית שתהיה "יודנריין". כמובן שזו רק אשליה. רובם, אם לא כולם, יעדיפו ללא ספק להישאר במדינה יהודית, ובלבד שלא יהיו אזרחי חמאסלנד.

הממשלה מעיינת עכשיו במצב, באיחור, והכנסת אף החלה לחוקק חוקים שיטילו מגבלות על חופש הביטוי. אבל אנחנו אומה הנמצאת במלחמה, ועלינו להגן על עצמנו. הכנסת הצליחה להוציא אל מחוץ לחוק את מפלגתו של הרב מאיר כהנא, שלא היוותה שום איום על ביטחון המדינה, אבל נטען שהיא מקדמת את הגזענות. לא צריך להיות קשה אפוא לנקוט צעדים דומים נגד מעשים החותרים תחת ביטחוננו.

כאומה המוקפת אויבים שנשבעו להשמידנו, אנו צריכים לגלות ערנות רבה יותר, וזו אינה גלישה למקרתיזם. זה שכל ישר והגנה עצמית. אם אפשר לשכנע מוסלמים ילידי בריטניה לבצע פיגועי התאבדות במסגדים ובבתי-ספר בלונדון, אין ספק שמצבים כאלה יתרחשו גם כאן, אלא אם כן ננקוט פעולות מתקנות מראש.

וכל זה בשום פנים אינו צריך להסיט אותנו מנחישותנו להבטיח שישראל תישאר מדינה דמוקרטית יהודית. רובנו חלמנו תמיד על מיעוט ערבי שיחיה בקרבנו בשלום ובידידות, ואולי אף ישמש גשר להתפייסות עם העולם הערבי, אך למרבה הצער זה אינו נראה באופק, לפחות בטווח הקצר. החלום הזה יתרחק עוד יותר אם נמשיך לטמון את ראשנו בחול, ולא ננקוט פעולות החלטיות כדי לעצור את עידודם המתמשך של מספרים משמעותיים של אזרחינו לחתור תחת המדינה שבה הם חיים, ולשנוא את שכניהם היהודים.

איזי ליבלר הוא יו"ר ועדת הקשרים עם התפוצות במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה.



Copyrıght 2014 Isi Leibler. All RIGHTS RESERVED.
Web development: Studio Erez

WP-Backgrounds by InoPlugs Web Design and Juwelier Schönmann