עידן של ניסים, ושל הזדמנויות שעלולות להתפספס

Print This Post

רק לפני שלושה חודשים, מי יכול היה לדמיין שאנו נימצא בעמדה חיוביות יוצאת דופן שכזו? בזמנו, ממשל טראמפ כבר הספיק להוכיח את עצמו כממשל האמריקני הפרו ישראלי והתומך ביותר בהיסטוריה, והוא הפגין בפומבי את תפקידו כבן ברית אמתי.

לראשונה בהיסטוריה, ממשל אמריקני הפריך את הנרטיב הפלסטיני הכוזב וחשף את צביעותם ברמה הבינלאומית, כולל באומות המאוחדות, ארגון אנטי ישראלי קנאי. הוא הפסיק את הסיוע הכספי שהוזרם באמצעות קצבאות למחבלים או ליורשיהם, והפריך את הלך הרוח המחליא ששלט עד כה, שבמסגרתו הושוו מחבלים ומגנים כבעלי שקילות מוסרית. מדיניות טראמפ בכל הקשור להתעמתות עם איראן, ירושלים, רמת הגולן וההתנחלויות מייצגת היפוך מוחלט לעומת מדיניותו של ממשל אובמה.

רק בחודש שעבר, בזמן שהרוחות הפוליטיות הפנימיות סוערות וישראל צועדת לקראת מערכת הבחירות השלישית בתוך שנה, 40 ראשי מדינות ובני משפחות מלוכה השתתפו בטקס זיכרון לשואה בירושלים. בין השאר נכח בו נשיא רוסיה ולדימיר פוטין, שחנך באופן אישי אתר זיכרון המנציח את אזרחיה ומגניה של לנינגרד במהלך המצור הנאצי על העיר. באותו שבוע, נציגי מדינות ערביות נכחו בטקס הזיכרון באושוויץ. ורק בשבוע האחרון, ראש הממשלה נתניהו הרחיב את יחסינו הדיפלומטיים עם מדינות באפריקה ובאמריקה הלטינית, וכן עם מדינות ערב מוסלמיות.

ואולם, נקודת השיא היא ללא ספק פרסומה של התכנית רבת החשיבות לשלום במזרח התיכון של טראמפ, שאין להפחית מחשיבות השלכותיה. בפעם הראשונה מאז הסכמי אוסלו ההרסניים, ישנו מתאר לפתרון המבוסס על המציאות וזוכה לתמיכתן של שתי המפלגות הבולטות הנוטות למרכז, וכן של רוב הישראלים.

עקרונותיה הבסיסיים של התכנית כוללים:

* הכרה בזכויותיה הלגיטימיות וההיסטוריות של ישראל ביהודה ושומרון.

* הבטחה שישראל תזכה לגבולות ברי הגנה (והפסקת ההתייחסות לקווי שביתת הנשק מ-1967 כבסיס לגבולות עתידיים).

* ירושלים מאוחדת ובלתי מחולקת כבירת ישראל.

* הרחבת הריבונות הישראלית לבקעת הירדן וגושי ההתנחלויות שמעבר לקו הירוק.

* מדינה פלסטינית מפורזת התופסת למעלה מ-70% מיהודה ושומרון, עם בירה בחלקה המזרחי של ירושלים, וקישור לעזה באמצעות כביש מהיר או מנהרה. זאת, בכפוף להסכמה פלסטינית לדו קיום, ויתור על אלימות והכרה בישראל כמדינה יהודית. חמאס יחויב להתפרק מנשקו ולהכיר גם הוא בישראל.

* מתן סיוע בינלאומי בסך 50 מיליארד דולר במטרה לבסס את התשתיות, הכלכלה והרווחה של המדינה הפלסטינית החדשה.

* תיקונים טריטוריאליים מינוריים, כולל שינויים דמוגרפיים, שיגובשו ע"י צוות ישראלי- אמריקני משותף.

* לפלסטינים יינתנו ארבע שנים למשא ומתן ולמילוי הדרישות לקבלת מעמד מדינה.

סביר שהתכנית דומה למדי לחזונו של יצחק רבין כאשר הוא אישר את המשא ומתן עם אש"ף, ולפני שתהליך אוסלו נחטף ע"י השמאל הקיצוני.

אין כל ספק שראש הממשלה נתניהו ראוי לקרדיט על השינוי האדיר הזה. הצלחתו היוצאת מן מכלל כמדינאי תירשם בהיסטוריה, לאחר שהצליח לעמוד בלחצים מצד ממשל אובמה, שביקש לכפות על ישראל לבצע ויתורים בלתי מתקבלים על הדעת. תחת זאת, בשיתוף פעולה עם ממשל טראמפ, נתניהו הצליח להשיג את מה שנחשב היה לבלתי אפשרי: אתחול מוחלט של נקודת המבט של הקהילה הבינלאומית בכל הקשור לעימות הישראלי פלסטיני. אין מדובר רק בהצגת התכנית עצמה, אלא גם בעובדה שבריטניה, אירופה ומדינות ערב סוניות רבות, כולל מצרים וסעודיה, מאותתות כי הן אינן מתנגדות לה.

בפעם הראשונה מאז הסכמי אוסלו, ישנו קונצנזוס פוליטי בישראל באשר לאופן שבו יש להתייחס לעימות הפלסטיני. ישנה חשיבות משמעותית לכך, ויש לקוות שתוצאות הבחירות הקרבות לא יפתו את כחול לבן לסגת מתמיכתה בתכנית במטרה להתחנף לרשימה הערבית המשותפת ולמרצ.

אין זה מפתיע שהתכנית עוררה את זעמם של הפלסטינים ובני בריתם הגלובליים. עד כה, הם דחו כל הצעה מבלי לשלם את המחיר, ובהמשך העלו דרישות לוויתורים נוספים – וזאת עם תמיכה מלאה של הקהילה הבינלאומית. ככל שישראל הסכימה לבצע ויתורים רבים יותר במאמץ נואש להשיג הסדרה, כך גברו דרישותיהם וחוסר המוכנות לפשרה של הפלסטינים. ההיסטוריה מוכיחה את המציאות העגומה לפיה הסבירות נמוכה שעבאס יסכים להצעה זו או כל הצעה אחרת המאמצת את הריבונות היהודית או מכירה בישראל כמדינה יהודית – בדיוק כפי שהוא סרב להצעתו (הבלתי מוסמכת) של ראש הממשלה אולמרט, לפיה ישראל תיסוג לקווי 1967, תכיר בחלוקה של ירושלים ואפילו תסכים לקבל לגבולותיה מספר סמלי של פליטים.

גם במידה והתכנית לא תוביל לשלום, לכל הפחות היא מנטרלת את הנרטיב הערבי המעוות והכוזב, ומעניקה לגיטימיות לגושי ההתנחלויות הישראלים ולירושלים מאוחדת כבירת ישראל.

לראשונה, ההנהגה הפלסטינית תידרש לתת דין וחשבון, בעוד שחבילת הסיוע המשמעותית של התכנית מספקת במקביל הזדמנות אמתית לפלסטינים להמציא את עצמם מחדש כשחקן כלכלי מוביל באזור. ניתן רק לקוות שתקום הנהגה חדשה שתהיה מוכנה לאמץ את הזדמנות הפז שנתונה לפניהם. עבאס התכוון להביא את התכנית להצבעה במועצת הביטחון של האו"ם, אך הוא ספג השפלה ונאלץ למשוך את ההצעה להצבעה כאשר הבין שבפעם הראשונה, הוא אינו מסוגל לגייס רוב לתמיכה בסרבנות שלו.

בעוד שרוב הישראלים קיבלו את התכנית בברכה, שתי קבוצות התנגדו לה. הראשונה הייתה השמאל הקיצוני והמפלגות הערביות, שטענו שניתן להגיע להסדר שכזה רק באמצעות משא ומתן ישיר עם הפלסטינים – דבר שישראל ניסתה לעשות בהזדמנויות רבות, ונדחתה פעם אחר פעם.

הקבוצה השנייה הייתה מפלגות הימין הקיצוני, אשר "דחו" את התכנית משום שהיא מותירה אפשרות למדינה פלסטינית. בכך, הן הפגינו את חוסר ההבנה המוחלט שלהן, משום שטבעה של המדינה המוצעת ע"י התכנית אינה שונה במהותה ממה שקיים כיום.

למרות ההתפתחויות הדרמטיות הללו, המערכת הפוליטית הבלתי מתפקדת שלנו, והשאיפות הפוליטיות האישיות של מנהיגינו, שזוכות כפי הנראה לעדיפות על פני האינטרס הלאומי, עלולות להוביל לאסון ולוויתור על הזדמנות ייחודית לישראל.

אלו שדורשים סיפוח מידי ללא תיאום עם הממשל האמריקני מסכנים את התכנית כולה. ישראל תוכל לזכות בהכרה ובלגיטימיות בינלאומית רק במידה וצעדים שכאלו יינקטו בתיאום עם הממשל האמריקני. העובדה שהתכנית כבר מאפשרת צעדים שכאלו מהווה בפני עצמה שינוי כביר במדיניות, והיא אתחלה את נקודת הפתיחה של כל משא ומתן עתידי שיבוא. מועד היישום – כעת או בעוד כמה חודשים – הוא חסר חשיבות.

נתניהו כמעט קעקע בעצמו את יוזמת טראמפ כאשר הודיע על כוונתו המידית לספח את ההתנחלויות. הוא נאלץ לחזור בו מהצהרותיו, ושגריר ארה"ב בישראל דייוויד פרידמן הזהיר כי "החלת הריבונות הישראלית על השטחים שתכנית [השלום האמריקנית] מייעדת שיהיו חלק מישראל מותנית בהשלמת תהליך מיפוי ותכנון ע"י וועדה ישראלית-אמריקנית משותפת… כל פעולה חד צדדית קודם לסיום תהליך הוועדה מסכנת את התכנית ואת ההכרה האמריקנית".

ניסיונו של ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט לערער את תכנית השלום, וזאת באמצעות כינוס מסיבת עיתונאים משותפת עם מחמוד עבאס בניו יורק במקביל לדיון של מועצת הביטחון של האו"ם על תכנית השלום האמריקנית, הוא בלתי מוסרי בעליל. מדובר בפעולה בוגדנית המסייעת לאויביה של ישראל.

כל האמור מתרחש על רקע ההכנות לבחירות השלישיות, שצפויות לפי כל התחזיות להוביל למבוי סתום שלישי.

במאמר שכתבתי לאחר הבחירות השניות, הפצרתי בראש הממשלה נתניהו לפרוש מתפקידו ולאפשר לליכוד לבחור מנהיג חדש או להקים ממשלת אחדות עם מפלגת כחול לבן של בני גנץ. עם זאת, מי שעקב אחר הצהרותיו וראיונותיו האחרונים של גנץ מגיע למסקנה העגומה לפיה הוא חסר את יכולות ההנהגה הדרושות בכדי לסגור את העסקה הזאת.

עלינו להזכיר לנתניהו ולגנץ שטראמפ צפוי לעמוד בקרוב בעצמו בפני בחירות, וכי ייתכן שישנו רק חלון הזדמנויות קצר להפיכת התכנית הזאת למציאות. במידה והבחירות הקרבות יסתיימו אף הן במבוי סתום ובכאוס פוליטי פנימי מתמשך, טראמפ וה-'בייס' הנוצרי אוונגליסטי שלו עלולים לאבד את סבלנותם. במקרה שכזה, אם התכנית תבוטל, מדובר יהיה באסון שהבאנו על עצמנו ואובדן שיעורר את זעמם של רוב הישראלים.

תכנית טראמפ תוכל להצליח רק במקרה ויהיה קונצנזוס בישראל לתמיכה ביישומה. לאחר סבב הבחירות האחרון, נתניהו התחייב לפרוש אחרי שישה חודשים נוספים בתפקיד. במידה ותוצאות הבחירות הקרבות תהיינה גם הפעם לא חד משמעיות, שישה חודשים יספקו לו זמן מספיק להשגיח על הפרמטרים של תכנית השלום ולהשיג הכרה בריבונות על גושי ההתנחלויות – שאותה צריך להגדיר בשיתוף עם האמריקנים. לשם כך תידרש השהיה זמנית של היריבות בין שתי המפלגות המרכזיות, הליכוד וכחול לבן. גנץ יוכל להפגין את מנהיגותו ע"י קידום יוזמה שכזו, גם ללא הסכמתו המלאה של יאיר לפיד. החשיבות ההיסטורית של התכנית גוברת על כל שיקול פוליטי או אישי, ואלו המתנגדים לתהליך יירשמו בהיסטוריה כמי שבגדו באומה.



Copyrıght 2014 Isi Leibler. All RIGHTS RESERVED.
Web development: Studio Erez

WP-Backgrounds by InoPlugs Web Design and Juwelier Schönmann