סיומו של משטר אולמרט

Print This Post

גירסת מאמר זה באנגלית: End of the Olmert regime

זה יכול לקחת שבועות, או אפילו חודשים, אבל גורלו הפוליטי של אהוד אולמרט נחרץ. גם אם הגילויים המבחילים בעדותו של טלנסקי לא יביאו לכתב אישום פורמלי, אולמרט חצה את נקודת האל-חזור בבית-המשפט של דעת הקהל, ועכשיו היא משוכנעת לחלוטין שהוא צריך ללכת.

ההצגות של לקיחת שוחד ושימוש לרעה בכוחו, היו הקש האחרון. אזרחי ישראל הזועמים לא מוכנים לסלוח לו על קבלת "מתנות" של מזומנים במעטפות בלי קבלות, בניסיון ברור להסתיר כמה כסף הוצא. נשמע גם גל עצום של זעם בנוגע לשימוש שעשה בכספים לסיפוק אישי. אזרחי ישראל רתחו כאשר הם שומעים שהפוליטיקאים שלהם מנצלים את מעמדם כדי לקבל הטבות ראוותניות, כגון שדרוג של מקומות ישיבה ממחלקת עסקים למחלקה ראשונה בנסיעות שלהם במטוסים, או ניצול בתי מלון יקרים לחופשות מוֹתרוֹת משפחתיות. גם אם הכספים היו "מתנות" אישיות של טלנסקי, זה לא מסתדר עם הבטחתו של אולמרט לאומה שהמזומנים שנתקבלו שימשו אך ורק למטרות של בחירות. בדומה לכך, אם חקירה נגדית עתידית תחשוף חולשות בעדותו של טלנסקי, אולמרט לא יוכל לשרוד מבחינה פוליטית.

ולא שטלנסקי מופיע כמתקן תקנות אצילי, החושף שחיתויות. יש אווירה של תיעוב כלפי האיש הזה, שהפך את מי שהיה ידידו לשעבר, ושהיה מונע על-ידי שאיפה לקדם את הרווחה של העם היהודי.

בעוד שרוב הישראלים מקדמים בברכה את פרישתו הצפויה של אולמרט, זה נורא שנפילתו של עוד מנהיג פוליטי קשורה שוב בצחנה של שחיתות. אילו היה מתפטר אחרי הכישלון של מלחמת לבנון השנייה, הוא היה שומר לפחות על מראה של כבוד, והיה חוסך מעצמו ומהאומה את הבושה, החרפה ואת הכאב שכולנו צריכים לסבול מהם עכשיו.

אבל בל נשלה את עצמנו. הריקבון משתרע הרחק מעבר לאישיותו של ראש-הממשלה. גם מנהיגי העבודה והליכוד היו מעורבים ישירות, או דרך עוזריהם, והיו עסוקים בעזות פנים בגיוס כספים בלתי חוקי. קבלת "מתנות אישיות" מיהודי התפוצות האמידים ומישראלים נעשו הנורמה המקובלת. אפילו הנשיא המנוח וייצמן, נאלץ להתפטר בשנת 2000 בגלל קבלת מתנות מידידים.

לנטיות ההדוניסטיות של אולמרט והצרכנות הראוותנית שלו היו שותפים רבים מחבריו הפוליטיים וקודמיהם. למעשה, הטענות כלפי אולמרט מחווירות הרבה יותר מול מעילות המיליונים שכוונו כלפי שר האוצר שלו לשעבר, אברהם הירשזון.

אולם אנחנו צריכים להיזכר שבשנותיו הראשונות, אולמרט אכן צבר יראת כבוד. בגיל 28 הוא היה החבר הצעיר ביותר בכנסת, ובצורה פרדוקסלית פיתח לעצמו מוניטין כאיש מסעי הצלב מול השחיתות והפשע. הוא היה מגייס כספים מצליח, והחברותיות והאישיות המרתקת שלו הפכו אותו לפוליטיקאי מושלם, מה שאִפשר לו ליצור בריתות פוליטיות ייחודיות. הוא היה נאמן לתומכיו, וניסה תמיד לעזור לחבריו, בצורה שפנתה נגדו, בסופו של דבר. הוא תרם תרומה מכובדת כשר הבריאות, וביחד עם רבים אחרים, אני תמכתי בו אישית כאשר עמד לבחירות כראש עיריית ירושלים, על מצע של ירושלים מאוחדת.

את הכישלון שלו ניתן לייחס להעדר תכונה מוסרית, וחיבה לפוליטיקה לאופורטוניזם פוליטי גס, שהודגמה על-ידי עידוד נלהב של ההתנתקות החד-צדדית של שרון, שאִפשרה לו להתמנות לראש-הממשלה, אבל בד בבד סללה את דרכו במורד הסחרחורת, שהגיעה לשיאה במלחמת לבנון ההרסנית.

לרוע מזלו של אולמרט, החשיפה הציבורית של ההדוניזם שלו התרחשה לא רק בעקבות כישלונותיו הפוליטיים, אלא גם בזמן שהצטברות ההסתייגות ממנו, והכעס עליו בגלל השחיתות שלו שהלכה וגדלה מהעשור האחרון, הגיעה לנקודת הרתיחה. במבט לאחור, אמות מידה כפולות חלו על אריה דרעי, שנשפט לתקופת מאסר על הפרות חוק, המחווירות באי המשמעות שלהן כאשר משווים אותן לחשיפות האחרונות של שחיתות. עכשיו מתעוררות שאלות מדוע דג גדול כמו אריאל שרון לא הואשם בפרשת האי היווני, ואילו דג רקק כמו נעמי בלומנטל קיבלה עונש מאסר דרקוני (שלאחר מכן הופחת), רק מפני ששילמה הוצאות לינה במלון של כמה מתומכיה. רק עמרי שרון החל לבלות זמן בבית הכלא, עד הפוליטיקאים הבינו לבסוף שהחגיגה נגמרה.

המציאות היא שעד לאחרונה, מערכת פוליטית שאינה מתפקדת עודדה פוליטיקאים שהיו תחילה הגונים, לעסוק בשיטות מושחתות. הפרת החוק כדי לגייס כספים מפלגתיים הפכה לנורמה, והיה בלתי נמנע שחלק מכספים האלה ימצאו את דרכם בסופו של דבר לכיסיהם של אנשים מסוימים.

ייצוג יחסי מונע מהבוחרים לתגמל או להעניש פוליטיקאים. וכך גם הבחירות המקדימות (הפריימריס), שהן תיאורטית האמצעי הדמוקרטי ביותר לבחירת מועמדים, אבל למעשה הם מעודדים שאפתנים פוליטיים לפנות אל המכנה הנמוך ביותר, ולעודד גיוס כספים בלתי חוקי כדי לגייס תמיכה ממספר עצומים של בוחרים שיצביעו עבורם.

אחרי רצח רבין, הופיעה תרבות חדשה של אי נטילת אחריות, כשהיא מלווה בנטיית הפוליטיקאים להתנהג כאילו החוק הוא שלהם. השיטה הבריטית של וסטמינסטר מחייבת את השרים ליטול עליהם אחריות ולהתפטר, כאשר עובדי המדינה המקצועיים שלהם נכשלים. לעומת זאת, בישראל, אולמרט התנגד לקריאות להתפטרותו, גם אחרי הכישלון של מלחמת לבנון השנייה.

החדשות הטובות הנוכחיות הן שהשחיתות הציבורית נמצאת כיום בנסיגה. זה סימן בריא כשהפקידים הבכירים ביותר של הארץ מודעים לכך שהם יישפטו בתנאים חמורים הרבה יותר מאשר האזרח הממוצע. הנפולת החיובית של שערוריית אולמרט, היא שמאוד לא סביר שהפוליטיקאים של העתיד יעזו לגייס או לקבל כספים בצורה בלתי חוקית מיהודים עשירים, כדי לקדם את האינטרסים הפוליטיים שלהם, או לספק את תאוותם לחקות את העשירים ביותר.

העובדה שאולמרט זה איבד את אמון הציבור אינה עומדת במחלוקת. אף-על-פי-כן, כמו כל אזרח, אולמרט צריך להיחשב חף מפשע מבחינה משפטית עד שיורשע, והוא זכאי ליום שלו בבית-המשפט. אבל בהעדר מוקד או סמכות מוסרית, הסירוב שלו לרדת מעל הבימה אינו סביר, והיא מזכירה את התנהגותו של הנשיא קצב לשעבר, שנאלץ לבסוף להתפטר. אבל בניגוד לקצב, אולמרט עוסק במשא-ומתן עדין שיש לו השלכות מצמררות של חיים ומוות בחמש חזיתות – הפלשתינאים, הסורים, החיזבאללה, החמאס ואירן. זה בלתי נתפס לחלוטין שיש לנו מנהיג שיחליט אם לצאת למלחמה או לוותר על נכסים יקרים של האומה, כאשר היזמוֹת שהוא יקבל עליו ייתפסו כאילו נועדו להסיט את תשומת לבו מהבעיות האישיות שלו. ואכן, ההישרדות הפוליטית שלו עצמו עשויה להשפיע ישירות על דרישות האומה. היא משקפת את הלך הרוח של אולמרט, מפני שהוא אינו מעריך את הפגיעה החמורה של דבקות בשלטון בנסיבות כאלה.

הקואליציה, ובייחוד חברי קדימה, אינם יכולים להרשות לאולמרט להמשיך ולנהל את ענייני המדינה עד לחקירה הנגדית של טלנסקי. הוא יכול לגרום נזק שלא יתואר. זה שערורייתי שאולמרט הולך עדיין לוושינגטון ומנהל את עסקיו כרגיל. הם צריכים לדרוש שהוא ירד מהבימה וישעה את עצמו מידית. אם הוא יסרב, למרבה הבושה, הם צריכים להשליך אותו החוצה, או שהם יביאו על עצמם את זעמו של ציבור הבוחרים ביום הדין, כאשר הבחירות יתקיימו.



Copyrıght 2014 Isi Leibler. All RIGHTS RESERVED.
Web development: Studio Erez

WP-Backgrounds by InoPlugs Web Design and Juwelier Schönmann