מתקפת הציבור החרדי על הציונות הדתית

Print This Post

גירסת מאמר זה באנגלית: The haredi offensive against religious Zionism

הציונות הדתית נמצאת במצור. היא לא מצליחה להתעמת עם יריביה ולהתגבר עליהם, והיא תהפוך לגורם שולי בחברה הישראלית ובחיים היהודיים.

עד היום, הכיפות הסרוגות ייצגו את תווית הגאווה של אלה שהיו מחויבים למולדתם ולערכי היהדות – ואלה ממשיכים לעודד את ההתנדבות ואת האזרחות הטובה בחברה שהפכה יותר ויותר לחברה נהנתנית וחומרנית. הצעירים שלהם תופסים גם תפקידים חסרי כל יחס כקצינים ביחידות קרביות.

למרבה הצער, האגף הפוליטי של הציונות הדתית נשבה בידי אידיאליסטים טועים, שהריכוזים הכמותיים והבלעדיים שלהם בהתנחלויות, הסתכמו בהזנחה מצערת של העם ושל רוחה של האומה. הדבר גרם לשחיקת הערכים היהודיים והציוניים במערכת החינוך החילונית, ולהופעת בוגרי תיכון שהבורות התהומית שלהם בערכי היהדות והציונות הובילה חלק מהם לביזוי כמו כנענים דוברי עברית.

הציונים הדתיים מותקפים היום מכל העברים. הכישלון הגדול ביותר שלהם היה ההתנתקות החד-צדדית מרצועת עזה, אשר הרסה אותם פיזית, אידיאולוגית וחומרית. לזכותם יש לומר שהם התנהגו באיפוק יוצא מהכלל, ושכנעו את רוב אלה שהלכו בעקבותיהם שגורשו מבתיהם להימנע מנקיטת צעדים אלימים.

בד בבד, החרדים האנטי-ציונים מבית-המדרש הליטאי, שהונהגו בצורה סמלית על-ידי הרב יוסף שלום אלישיב בן ה-98, חיזקו את המאמצים המתמשכים שלהם לנטרל את תפקידי היהדות הדתית במוסדות הממשלתיים.

העניין הפוליטי הביא לקצו את ההבנה של ממשלה אחר ממשלה, כי תפקידים ממלכתיים ממשלתיים ינוהלו על-ידי רבנים מהמחנה הלאומי (המזרחי). זה היה מהלך של נקמה במפד"ל על התנגדותה להתנתקות, כאשר ממשלות שרון ואולמרט העניקו סמכויות לחרדים, ואפשרו להם להשתלט על מוסדות דתיים ממלכתיים ועל בתי-הדין, שעד אז היו תחת חסותם רבנים ציוניים. כתוצאה מכך, הרבנים החרדים, שרבים מהם לא היו ראויים כלל, או שנבחרו על בסיס של חברות או קרבת משפחה, השתלטו על משרות בבתי-הדין הדתיים ועל משרות אחרות.

זה כולל גם את הרבנות הראשית, שבעבר הייתה מעוז של תנועת הציונות הדתית, ועכשיו נעשתה מאוישת על-ידי חבורת חרדים המלגלגים על סמכויות השיפוט שלה.

בשנה האחרונה, החרדים הקצינו את המצב עוד יותר, כאשר הטילו פסקי הלכה דתיים קיצוניים יותר המשפיעים על חיי כל אזרחי ישראל.

זה התחיל בעמדה קיצונית יותר של דיני השמיטה, שנת השבתון שהדין ההלכתי דורש שהקרקע לא תעובד. במשך קרוב למאה שנים, עוד מימי הרב אברהם יצחק קוק, ההיתר ההלכתי התיר למכור את הקרקע לגוי, כדי לאפשר לחקלאים הדתיים לשרוד. השנה, זו הפעם הראשונה, בהוראת הרבנים החרדים שלו, הרב מצגר, הרב האשכנזי הראשי, אישר לרבנים החרדיים המקומיים להגדיר את אישורי הכשרות למוסדות שמייבאים אך ורק תוצרת שיובאה מחוץ-לארץ, או מהרשות הפלשתינאית. אילו ההוראה הזאת הייתה מתבצעת, התוצאות הכלכליות בשביל החקלאים היו גובלות באסון. רק אחרי שהרבנים של הציונות הדתית איימו להקים רשות עצמאית משלהם, פסק בית-הדין העליון הרבני נגד החרדים, והאסון נמנע.

אבל התקרית המבישה ביותר, שהייתה טעונה חומר נפץ, היה פסק ההלכה האכזרי של הרב אברהם שרמן, ראש בית-הדין החרדי העליון. שרמן, שההשקפה המחמירה האחרונה שלו הייתה שאי-אפשר לגייר אדם חירש, האשים את הרב חיים דרוקמן, שעמד בראש רשות הגיור המכובדת, שהוא מנהל גיורי תרמית. האשמה זו הייתה מלווה בהערות מבזות מצד דיינים עוינים שהשמיצו את דרוקמן. בה בעת, הכריז שרמן שהגיורים של אלה לא הקפידו לקיים את הטקסים הדתיים של היהדות יבוטלו גם לאחר 15 שנה – פסיקה אכזרית לפי דיני היהדות, ולמעשה חסרת תקדים.

הוא גם דרש שגיורים שנעשו על-ידי רבנים ציוניים, כגון דרוקמן, לא יהיו תקפים, ויבוטלו. לזכותו של הרב הראשי הספרדי עמאר, שנתמך על-ידי הרב עובדיה יוסף, אפשר לומר שהוא התנגד להכרזה המזעזעת הזאת, והיא נמצאת כעת בעיון בבית-המשפט הגבוה לצדק.

אולם מה שגרם למחנה הדתי הנרגז קרוב לנקודת הרתיחה, הייתה החלטה מאוחרת יותר של משרד ראש-הממשלה להביא לפרישת הרב דרוקמן, בטענה של "גיל מתקדם" – מאמץ פומבי ושקוף לפייס את החרדים ולשתף פעולה בפירוק רשות הגיור, שהם עצמם פרסו את חסותם עליה כדי להיאבק בעקשנות החרדית הקיצונית. הרב הראשי הספרדי עמאר זועזע כל כך מההחלטה, עד שאומרים שהוא איים להתפטר מתפקידו אלא אם הממשלה תחזיר הרב דרוקמן לתפקידו, והם צריכים עדיין לעשות את זה.

ההתקפה הזאת שכנעה את רבני המחנה הלאומי להתגבר על רתיעתם, ולהתמודד בפומבי עם הקיצוניות החרדית.

הרב בנימין לאו, הראש הכריזמטי ל "בית מורשה", העיר כי:

"הציונות הדתית נמנעה עד כה מביקורת על היהדות החרדית הקיצונית, מתוך יראת כבוד כלפי חכמי התורה, ומתוך שאיפה לשמור על מחנה דתי מאוחד. לא עוד! לכבוד יום ההולדת ה-60 של המדינה, אנו צריכים לשחרר את ישראל ולחזק את המחנה הציוני – ולהקים שירותים דתיים ובתי-דין רבניים שיהיו קשורים בבסיסם לערכי המדינה שבה הם פועלים… אין שום היגיון במתן היתר לחרדים הקיצוניים לנהל את בתי-הדין הרבניים… יש רבנים רבים בישראל ששירתו בצבא, שלחו את ילדיהם לצבא, והם שותפים מלאים לאתגרים הניצבים בפני החברה הישראלית. המדינה ראויה שיהיו לה דיינים דתיים בבתי-הדין שלה שיהיו מחויבים לעתידה ולגורלה, ושתשתחרר מדיינים המנוכרים מן הציבור".

הרב יהודה גלעד, מנהיג תנועת הקיבוצים הדתיים ולשעבר חבר כנסת מטעם "מימד", סיכם את הנושא: "די בהגמוניה הדתית הקיצונית. אנו זקוקים למנהיגות אחרת, מוסרית ובעלת אחריות לאומית".

אולם על אף הרטוריקה האמיצה הזאת, ההשלכות הלאומיות לטווח הארוך של סוגיית הגיור הפכו עכשיו את הסוגיה הזאת לרגע מגדיר בשביל הציונות הדתית. בשנים האחרונות, ריכוזי ההתנחלויות הסיטו אותם מהיזמות היצירתיות כדי שיכינו פתרונות הלכתיים על מנת ליצור יהדות תפוצות המבוססת על יהדות לדרישות של מדינה מודרנית. במקום זאת, הם חלקו כבוד בעקיפין לחרדים, והתרכזו בעיקר בהפיכת הטקסים הדתיים לקפדניים יותר.

אולם סוגיית הגיור תיפתר רק באמצעות גמישות הלכתית אמיצה, שתביא בחשבון את סדרי העדיפויות הלאומיים שנראים לא רלוונטיים, ונתפסים כעוינים, בעיני כמה חרדים. יש להתקדם הלאה ולגרום לעימות חזיתי עם הכוחות הדתיים האנטי-ציוניים.

הציונים הדתיים צריכים להתרחק אפוא בתקיפות מהחרדים שהם אנטי-ציונים, דוחים את המודרניות ומתרכזים אך ורק באינטרסים הקרתניים שלהם, ומסרבים ליטול עליהם חובות אזרחיות. הם צריכים לגנות את הפטורים משירות צבאי ההולכים וגדלים ואת חוסר רצונם להתפרנס, בניגוד לערכי היהדות הדתיים. עליהם לדרוש שהחרדים ייאלצו להשתתף בצורות מסוימות של שירות לאומי.

אם הם רוצים להיות שותפים קונסטרוקטיביים בבניית המדינה, ולהימנע מהכנסתם למובלעות מבודדות, הציונים הדתיים צריכים לנקוט צעדים חיוביים כדי לשמר את האופי היהודי של המדינה ללא כפייה ולקדמו. חובה עליהם ששאלות של מעמד אישי כגון נישואין, גירושין וגיור, ייבחנו בגמישות הלכתית, ברחמים ובאנושיות, כדי לספק מקום מרבי וכבוד לכל מגזרי החברה, כפי שמתאים למדינה יהודית דמוקרטית.



Copyrıght 2014 Isi Leibler. All RIGHTS RESERVED.
Web development: Studio Erez

WP-Backgrounds by InoPlugs Web Design and Juwelier Schönmann