משאל מיותר

Print This Post

גירסת מאמר זה באנגלית: …support it

תוכנית הנסיגה החד-צדדית של ראש הממשלה, אריאל שרון – אומללה מבחינת עיתויה, תבוסתנית ועשויה להיתפס כמתן פרס לטרור. עד ה-14 באפריל קיוויתי בכל לבי שמיתפקדי "הליכוד" ידחו את הצעתו של שרון, במשאל המתוכנן.

אך לאמיתו של דבר, הפוליטיקה היא אומנות האפשר. ואי אפשר להכחיש שאריאל שרון הדהים את רובנו במידת הצלחתו לשכנע את נשיא ארצות הברית, לתמוך בעמדת ישראל. ככלות הכול, בוש עומד בפני משבר אמיתי בעיראק, ומתאמץ, במקביל, לשקם את יחסי ארצו עם האירופים ועם אחרים המזדהים בצורה גלויה עם העניין הפלשתיני. הודעתו הדרמטית כל כך בעד ישראל, היתה מעשה פוליטי אמיץ ביותר.

אין זה אומר שהודעת הנשיא בוש מה-14 באפריל חרותה באבן, ואף לא ניתן לראות בה הצהרת בלפור חדשה. על אף חוסר הסבירות המובהק, יורשו לנשיאות עלול להפוך אותה על פיה. די אם ניזכר בנשיא ג'ונסון, שב-1967 הזניח את ההתחייבות האמריקנית להבטיח מעבר חופשי במצרי טיראן.

סטירת לחי לבוש

כמו במרבית הניסוחים המדיניים, בהודעה ישנן גם נקודות מעורפלות: הגדר היא עדיין נושא למחלוקת פוטנציאלית; לא נאמר במפורש אלו גושי ההתיישבות תהיה ישראל רשאית לשמור בידיה, כפי שרמז בוש; הפלשתינים יעלו שוב את הדרישה הלא מציאותית לחילופי שטחים תמורת יישובים שיסופחו, והנשיא בוש מציע לשתף פעולה עם מצרים ועם ירדן, על מנת להקים מחדש את שירותי הביטחון הפלשתיניים, שהוסבו קודם לכן לתאי טרור.

אך למרות ליקויים אלה, אין להכחיש שהנשיא בוש – ללא ספק, הידיד הטוב ביותר שהיה לישראל בבית הלבן – שוב סיפק את הסחורה. למעשה, בהודעתו הוא עשה כיברת דרך ארוכה לקראת נטרול הוויתורים ההרסניים שהסכימו עליהם פוליטיקאים ישראלים נכשלים בטאבה, בשעות בין הערביים של ממשלת ברק, ויתורים שקיבלו לאחר מכן את ברכתו של הנשיא קלינטון. ללא ספק, גבולות 1967 – גבולות אושוויץ – כבר לא יהיו נקודת הפתיחה לשיחות בעתיד. טענת "זכות השיבה" של הפלשתינים, שהיתה מובילה לקיצה של ריבונות יהודית, נדחתה כעת בצורה מפורשת. שלא כמו קלינטון, בוש לא הציב לישראל דרישות לגבי ירושלים, מה שמספק גמישות יתר במשא ומתן עתידי. הנשיא גם הבהיר שבניגוד לקלינטון, הוא תומך בהשארת הסדרי הביטחון הקיימים ביחס למעבר היבשתי, למרחב האווירי ולמים הטריטוריאליים ברצועת עזה וביהודה ושומרון. הוא אף מתייחס לצורך לחזק את "יכולתה של ישראל להגן על עצמה בכוחות עצמה", מבלי לאזכר כלל כוחות בינלאומיים.

במסגרת זו, יהיה זה בלתי שפוי לדחות את הצעותיו של שרון במשאל "הליכוד". תומכי "ליכוד" רבים היו מצביעים, בנסיבות רגילות, נגד מדיניותו, במיוחד בהתחשב באופן העריץ והלא דמוקרטי שבו הוא נמנע מהבאת תוכניתו לדיון בממשלתו, אך בל נתפתה לאשליות. מי שהיה נכלם ומתגלה לעיני העולם כשוטה הוא הנשיא בוש. אם תוצאה כזו תתקבל, לא יימצא עוד מנהיג בינלאומי שישקול לנקוט עמדה פרו-ישראלית. נראה שקיום המשאל ב"ליכוד" כבר איננו הפיך, אך הפיתרון האידיאלי היה לבטלו.

הרחק משכן רע

במקום להמשיך בהשתפכויות הרגשיות, מנהיגי המחנה הלאומי צריכים עתה להניח בצד את תסכוליהם המובנים מדרכי הפעולה וממניעיו הלא-דמוקרטיים של ראש הממשלה, ולהתרכז בתכנון אסטרטגי. צריך שלשיקול יהיה יעד דומיננטי יחיד: לשמור בידינו חבלים גדולים כמה שיותר מארץ ישראל.

הגיע הזמן שנשים את השיקולים האידיאולוגים התיאורטיים בצד, ונפקח עיניים למציאות. מנהיגי המחנה הלאומי צריכים להבין שמי שלא מוכן להתכופף ומסרב להתפשר – פעמים רבות מאבד את הכול. עליהם לזכור שאם בן גוריון לא היה מתפשר בעניין שטחה של המדינה היהודית, לא היינו נמצאים כאן היום.

צו השעה הוא בגיוס דעת הקהל האמריקנית, וקידום הצעות החלטה בין-מפלגתיות בקונגרס, שיהפכו את הודעת הנשיא בוש למדיניות פורמלית. עלינו ליזום מסע הסברה נמרץ לספח את היישובים שיישארו בשליטת ישראל.

הגיעה השעה לשים קץ לקיטוב ולדמוניזציה בזירה הפוליטית, שעלולות להיות לנו לרועץ. עלינו לשאוב מהקונצנזוס ששותפים לו רוב מכריע של ישראלים, המעוניינים לשמור בידינו את מירב השטחים שבהם המציאות הדמוגרפית היהודית מצדיקה את סיפוחם, ולנתק את עצמנו משכנים ששיקעו את עצמם בתרבות של רוע ומוות.

המחנה הלאומי צריך להרחיק את עצמו מעל המיעוט הרדיקאלי והקולני, המחזיק בעמדה העיקשת שאסור לנו לוותר על אף שעל אדמה, ומעל אלה שמציגים עצמם כנציגי האל, המצטטים פסקי הלכה בנושאי ביטחון, שעלולים להביא אותנו לידי פיקוח נפש.

אנחנו נושאים באחריות כלפי אלפי האידיאליסטים הנאמנים שייעקרו מבתיהם, שלא יישכחו. הם התיישבו באזורים אלה בברכתן ובתמיכתן של ממשלות ישראל בעבר, ובפרט בעידודו הישיר של אריאל שרון. הם הקורבנות ללא-עוול-בכפם של מיזם כושל, ודבר לא ירפא את החוויה הטראומטית שיצטרכו לעבור. אך לכל הפחות, על המדינה לספק להם פיצוי כספי נדיב כדי לשכנם בקהילות חדשות, ולעזור להם במציאת עבודה.

מעל הכול, חובה על מנהיגים אחראים במחנה הלאומי לעמוד איתן, ולהימנע מחזרה על אסונות קודמים על ידי פירוק הממשלה ונסיגה לספסלי האופוזיציה. מהלך כזה יבטיח שוב את חזרתם לעמדת כוח פוליטי של האידיאולוגים העיקשים של אוסלו, שגם היום ממשיכים להכריז על כוונתם לחזור לגבולות 67'.

מבלי שנהפוך לאריסים כפופים, עלינו להודות במציאות הקיימת שאיננו מעצמת-על, וכי ידידתנו ארצות הברית היא שחוצצת היום בינינו לבין התהום. לראשונה היא הכריזה שהחלטת האו"ם 242 איננה כרוכה בחזרה לגבולות 67'. הנשיא בוש התייחס מפורשות ל"ריכוזי אוכלוסייה ישראלית מרכזיים קיימים", שיצרו "עובדות חדשות בשטח". הוא גם הביע תמיכה בלתי מעורערת ב"שלומה של ישראל כמדינה יהודית", ודחה את רעיון השיבה. היום יש למרבית הישראלים סיבות טובות לברך את בוש.

ileibler@netvision.net.il



Copyrıght 2014 Isi Leibler. All RIGHTS RESERVED.
Web development: Studio Erez

WP-Backgrounds by InoPlugs Web Design and Juwelier Schönmann