העובדה שהכנסת פורקה לאחר 20 חודשים בלבד בתפקידה מעוררת צער רב. הסתת הממשלה מההתרכזות באתגרים הכבירים שמולם אנו ניצבים, והפניית מיליארדי שקלים למערכת בחירות בזמן שהמדינה נתונה תחת מצור, הן מחפירות. זאת במיוחד כאשר הנושאים שהביאו לנפילת הממשלה מבוססים על מסעות נקם אישיים ולא על חילוקי דעות פוליטיים. שורש הבעיה הוא בכך שעל ישראל מונח הנטל של מבנה פוליטי בלתי מתפקד המבוסס על ייצוג יחסי. מערכת זו מעודדת שבטיות ומדגישה את הקיטוב המובנה באומה המגה-רב-תרבותית שלנו, הכוללת מגוון רחב של קבוצות אתניות, דתיות וסקולריות בעלות השקפות עולם שונות בתכלית. כמו כן, היא דורשת מהפוליטיקאים לתת דין וחשבון למפלגות במקום לבוחרים.

מערכת פוליטית בלתי מתפקדת המופעלת ע"י בינוניים בשירות עצמם

Print This Post

A dysfunctional political system operated by self-serving mediocrities

העובדה שהכנסת פורקה לאחר 20 חודשים בלבד בתפקידה מעוררת צער רב.

הסתת הממשלה מההתרכזות באתגרים הכבירים שמולם אנו ניצבים, והפניית מיליארדי שקלים למערכת בחירות בזמן שהמדינה נתונה תחת מצור, הן מחפירות. זאת במיוחד כאשר הנושאים שהביאו לנפילת הממשלה מבוססים על מסעות נקם אישיים ולא על חילוקי דעות פוליטיים.

שורש הבעיה הוא בכך שעל ישראל מונח הנטל של מבנה פוליטי בלתי מתפקד המבוסס על ייצוג יחסי. מערכת זו מעודדת שבטיות ומדגישה את הקיטוב המובנה באומה המגה-רב-תרבותית שלנו, הכוללת מגוון רחב של קבוצות אתניות, דתיות וסקולריות בעלות השקפות עולם שונות בתכלית. כמו כן, היא דורשת מהפוליטיקאים לתת דין וחשבון למפלגות במקום לבוחרים.

המצב מוחרף עוד יותר בשל התהליך הפרימיטיבי של בחירת חברי הכנסת. הפריימריז מתיימרים לקדם את הדמוקרטיה, כאשר במציאות הם מאפשרים לקבוצות מיעוט נחושות – ובדרך כלל לקיצוניות שבהם – להשיג רמות ייצוג בלתי פרופורציונאליות בעליל. הדבר נכון במיוחד לליכוד, שם המתונים הוותיקים הוחלפו ע"י אלמנטים רדיקאליים מהימין הקיצוני, כאלו שהיו נחשבים למנודים בתקופת ממשלותיהם של בגין ושמיר. למעשה, משתתפים רבים בפריימריז של הליכוד כלל אינם מצביעים למפלגה בבחירות הכלליות.

בשנותיה הראשונות של ישראל, הפוליטיקאים הישראליים גדלו בתקופת השואה והמאבק להקמת המדינה היהודית, והם היו חדורים באידיאליזם ובמחויבות אידיאולוגית. עם חלוף הזמן, קם דור חדש של חברי כנסת, זן שקידם בעיקר את סדר יומו האישי על חשבון האינטרס הלאומי. בניגוד לסגנון החיים הצנוע של קודמיהם, רבים מהם הפגינו נטיות הדוניסטיות ופעלו באופן מושחת, שנחשף לבסוף. כתוצאה מכך, ישראלים רבים הפכו מנוכרים לשתי המפלגות הגדולות, ופנו תחת זאת למפלגות חדשות, "אלטרנטיביות" או חד-ממדיות.

כיום, מרבית הישראלים חולקים השקפה שלילית המופנית כלפי כלל הפוליטיקאים, והם מתייחסים למערכת הפוליטית ככלי המנוצל ע"י אנשים בינוניים, וזאת במיוחד במטרה לשרת את האינטרסים האישיים שלהם.

כל אחת מהפלגות ראויה לגנאי.

תוך כדי המלחמה בעזה, אביגדור ליברמן, שר החוץ ויו"ר ישראל ביתנו, במקום לקדם את ההסברה הישראלית, רגן בקור רוח ובאופן פומבי נגד ניהולה של ממשלתו שלו את המלחמה. במקרים אחרים, הוא קידם בפתיחות יוזמות מדיניות חוץ שעמדו בניגוד למדיניות הממשלתית. אף שר חוץ בעולם לא היה נשאר בתפקידו לאחר שהתנהג באופן שכזה.

שר הכלכלה והמסחר נפתלי בנט, מנהיג הבית היהודי, ריכך את דברי הביקורת שלו בחודשים האחרונים. אך בזמן שהממשלה עמדה בפני לחצים עצומים מצד ממשל אובמה העוין והאיחוד האירופי בנוגע לבנייה בירושלים ובגושי ההתנחלויות, בנט הוסיף שמן למדורה כאשר קרא לסיפוח שטחי קרקע גדולים מעבר לקו הירוק.

שר האוצר יאיר לפיד, ראש מפלגת יש עתיד, הדהים רבים מתומכיו המוקדמים בהתפרצויותיו הילדותיות והזיגזגים שלו בנושאי מדיניות, כמו גם בקידום האובססיבי שלו של חקיקה פוגענית, כגון הטלת סנקציות פליליות על חרדים המסרבים להתגייס והמאמצים הפופוליסטיים שלו בנושא הדיור. הוא האשים שוב ושוב את ראש הממשלה בנימין נתניהו באחריות להתנהגותו של נשיא ארה"ב ברק אובמה, וכן תיאר אותו באופן פומבי בתור ראש הממשלה הגרוע ביותר בהיסטוריה של ישראל.

שרת המשפטים ציפי לבני מהתנועה ניצלה את משרדה בכדי לעכב חקיקה שאושרה ע"י הממשלה שהיא הייתה חברה בה. היא נפגשה עם נשיא הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס בחודש מאי, וזאת תוך הפרה של הנחיה ישירה מצד ראש הממשלה. היא קראה לנתניהו שקרן והאשימה אותו במבוי הסתום עם הפלסטיניים ובמתיחויות עם אובמה. היא הגיבה בהיסטריה מוגזמת להצעת "חוק הלאום" של נתניהו, וזאת למרות העובדה שב-2010, כיושבת ראש קדימה, היא תמכה בחקיקה שיזם ח"כ אבי דיכטר ממפלגתה, חקיקה שהייתה זהה למעשה לחקיקה הנוכחית ואשר זכתה אפילו לתמיכתה של מפלגת העבודה.

מנהיג האופוזיציה יצחק הרצוג, העומד בראשות העבודה, היווה גם הוא אכזבה. מי שנתפס בתחילה כאיש עבודה ציוני מהזן הישן שירחיק את עצמו מאנשי השמאל ההזויים של המפלגה, תקף באכזריות את ראש הממשלה במהלך העימות בעזה, האשים אותו, במקום את עבאס, באחריות למשבר במשא ומתן, ואימץ בפועל את המדיניות השלילית של אובמה כלפי ישראל.

אף על פי כן, הפוליטיקה הישראלית היא הפכפכה במיוחד, ולמרות שאין ספק שהישראלים נעו ימינה באופן משמעותי מאז המלחמה בעזה, נתניהו לקח הימור גדול.

הדברים נכונים במיוחד כאשר לוקחים בחשבון את האופורטוניזם וחוסר היכולת לנבא את פעולותיו של הפרטנר המרכזי שלו, ליברמן. זה, למרות המצגת הימנית הנוקשה שלו, כבר החל למצב את עצמו כאיש מרכז במטרה להצטייר כממליך מלכים ולמנף את שני הגושים לטובתו האישית. השר וחבר הליכוד לשעבר, משה כחלון, שמשיק מפלגה חדשה המתרכזת בנושאים חברתיים, מאמץ גישה דומה, דבר שרק יוסיף חוסר ודאות נוספת במידה ויש אמת בסקרים הנוכחיים המנבאים לו 10 מושבים. כמו כן, ייתכן ונתניהו אינו מעריך כראוי את הסלידה הציבורית לממשלה התלויה בחרדים, דבר שיהפוך את השעון לאחור ויבטל את המאמצים שנעשו להגדלת ההשתתפות החרדית בכלכלה ובנשיאת הנטל הביטחוני.

זאת ועוד, לנתניהו חסרה תמיכה עממית, ומורגשת כעת התחזקות של אווירת "הגיע הזמן לשנות", מגמה שמשפיעה בדרך כלל על פוליטיקאים לאחר קדנציות ארוכות בתפקיד. ייתכן והדבר יהווה תמריץ לקריאת תיגר אפשרית מצד גדעון סער שינסה לתפוס השליטה בליכוד מידי נתניהו. ועל אף שהוא אינו צפוי לנחול בכך הצלחה, סער עלול להשאיר את נתניהו ניצב מול הבוחרים עם ליכוד מוחלש ומחולק.

לבסוף, ישנה האפשרות, גם אם בסבירות נמוכה, לפיה הליכוד לא יסיים את הבחירות כמפלגה הגדולה ביותר ולא יוטל עליו להרכיב את הממשלה, וזאת במיוחד במידה והשמאל יתאחד לכדי גוש יחיד ומאוחד.

המפלגה היחידה שצפויה לגרוף קולות רבים נוספים היא הבית היהודי. אך במידה ונתניהו ייאלץ להקים ממשלת ימין צרה, הדבר רק יגביל את יכולת התמרון שלו ויפגע ביכולתו להנהיג את המדינה.

לאור זאת ולמרות התסכול והכאוס שיצרו שריו, פיקחותו של נתניהו בפירוק הממשלה בזמן זה היא מפוקפקת – ובמיוחד כאשר הסיכויים להשגת ממשלה יציבה יותר הם צרים וכאשר, גם אם אין זה סביר, הוא עלול אף להיות מובס או להפסיד בשל תחבולותיהם של אחרים.

מקרה שכזה יהיה מצער. למרות שאין אדם שאין לו תחליף, ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה למנות מנהיג בלתי מנוסה בזמן קריטי שכזה.

למרות שנתניהו הושמץ באכזריות ע"י התקשורת והאופוזיציה, המציאות היא שהוא התמודד עם המלחמה בעזה באופן אחראי. הוא הפגין פיקחות דיפלומטית כאשר נמנע מלהשיב להשפלה מצד ממשל אובמה, ובמקביל נמנע מלחצים עצומים להקפאת הבנייה בירושלים ובגושי ההתנחלויות.

לעת עתה, אין עוררין על כך שנתניהו עומד משכמו ומעלה בהשוואה לכל מועמד אחר, ולמרות הסקרים האחרונים המשקפים ירידה במעמדו הפופולארי, אפילו קטגוריו מסכימים שאין כל אלטרנטיבה מהימנה לשימוש כמנהיג לאומי.

ישראל ניצבת על פרשת דרכים. בזמן שהאזור כולו מצוי בכאוס, הטרוריזם מבית הולך ומתחזק, יחסי ארה"ב-ישראל נתונים בשפל של כל הזמנים וקיים ספק באשר לתמיכתה המתמשכת של ארה"ב ברמה הדיפלומטית הבינלאומית, בזמן שהאיחוד האירופי ומדינות אירופאיות יחידניות מאיימים בסנקציות, האנטישמיות הגלובאלית גואה והפלסטינים מאיימים לקחת את ישראל לבית הדין הפלילי הבינלאומי, עכשיו זה הזמן לאחדות ולא למערכת בחירות שפלה המבוססת בעיקר על הסלוגן הביזארי "רק לא ביבי", מערכת בחירות שתשתק הלכה למעשה את המדינה במשך שלושה חודשים בנוסף לזמן שיידרש להרכיב קואליציה כלשהי.

כל שנותר הוא להתפלל שהממשלה הבאה תהווה שיפור בהשוואה לזו הנוכחית, וכן שיינתן לה מנדט להנהיג ולמשול. אך זה יוכל לקרות רק במידה והמפלגה המובילה תזכה במספיק מושבים בכנסת על מנת למשול בממשלה ולהתוות את המדיניות. אך המציאות היא שכל עוד לא יהיה שינוי במערכת הבחירה הבלתי מתפקדת, אנו נאלץ כפי הנראה להמשיך ולסבול את הכאוס הפוליטי.

ileibler@netvision.net.il



Copyrıght 2014 Isi Leibler. All RIGHTS RESERVED.
Web development: Studio Erez

WP-Backgrounds by InoPlugs Web Design and Juwelier Schönmann