מנהיגי יהדות אמריקה: אם לא תדברו עכשיו, ההיסטוריה תשפוט אתכם

Print This Post

British-American Flag English

הולך ונהיה נהיר שבאופן גורף, הממסד היהודי אימץ מדיניות של שתיקה רועמת בכל הקשור לגינוי או השמעת מחאה נגד המתקפות הפוליטיות החד צדדיות הרעילות וחטאי ההשמטה של ממשל אובמה בהתייחסותו ליריבינו הברבריים. רק ארגון ציוני אמריקה הבוטה וקבוצות שוליים מינוריות הם שמגנים באופן ישיר את הרטוריקה האנטי-ישראלית המוגברת של ממשל אובמה.

עד כה, החזקתי בחשד מטריד שלפיו ההימנעות של המנהיגים היהודים האמריקניים מהתעמתות עם המתקפות המוטות של ממשל אובמה על ישראל איננה מהווה רק גישה אסטרטגית שקולה. אך בהינתן ההיכרות שלי עם נאמנותם לישראל ולאחר שהייתי עד להגנה האיתנה שסיפקו בעבר לאינטרסים יהודיים, הסתייגתי מלהסיק שפחד מהווה את השיקול המרכזי שלהם.

ואולם, הדממה המתמשכת מצד הממסד היהודי בהקשר של ההתנהגות הנוכחית המחפירה של ממשל אובמה, מזכיר המדינה שלו ודוברי מחלקת המדינה שלו היא בלתי נתפסת.

כיום, יהודים ישראליים ניצבים מול צעירים ערביים אחוזי טירוף פסיכוטי אשר עברו שטיפת מוח לאמונה כי רצח יהודים חפים מפשע יישא אותם ישירות לגן העדן ויהפוך אותם לקדושים מעונים מהוללים. הברבריות הזו, שהושרשה באמצעות אינדוקטרינציה מבעיתה מגיל הגן ובהמשך טופחה במסגדים וברחבי הרשתות החברתיות הפלסטיניות, מייצרת מפלצות אדם. היא זוכה להקדשה ציבורית ע"י עבאס, שהצליח לעורר טירוף בעזרת הטענה השקרית והמוטרפת לפיה ישראל נחושה להרוס את מסגד אל-אקצא ולבנות על חורבותיו בית מקדש יהודי.

השיגעון הדמוני הזה מועצם בעזרת הפרופיל ההרואי שהרשות מאמצת בהתייחסה למסעות הרצח, שאותם עבאס מסרב לגנות. בנוסף, מבצעי הפעולות מודעים לכך שמידה וישרדו, הרשות תשלם להם שכר נדיב בזמן שהותם בבית הכלא ותספק פנסיות לבני משפחתם.

תחת תנאים שכאלו, ניתן היה לצפות בוודאי ממנהיגי העולם המתורבת לגנות את מעשי הרצח של חפים מפשע ע"י ערבים. אך להוציא מס שפתיים המגנה "אלימות", מנהיגי העולם והארגונים הגלובליים אימצו, במקרה הטוב, עמדה מחליאה של רלטיביזם מוסרי שבמסגרתה הקורבנות היהודיים מושווים עם רוצחיהם.

עד היום, ארצות הברית התגאתה בכך שהיא מגנה על ישראל והכריזה על ערכינו המשותפים והמורשת היודו-נוצרית שאותה אנו חולקים. למרות שהיו מעת לעת חילוקי דעות בנושאי מדיניות בין שתי המדינות, ישראל החשיבה את עצמה לבת ברית אמתית של ארה"ב, ללא קשר לזהותו הדמוקרטית או הרפובליקנית של הממשל שעמד בראשה.

מאז שנבחר אובמה ומתוך האובססיה שלו לבנות גשרים בין ארה"ב לבין האסלאם, הוא ביקש להמחיש שישנו חלל ניכר בין ישראל לאמריקה. גישת העולם השלישי שלו הובילה אותו לזנוח גם בנות ברית ותיקות של ארה"ב ולהתרפס בפני מדינות טרור אסלאמיות פונדמנטליסטיות כמו איראן, תוך אמונה שגויה שריצוי שלהן יוביל אותן להיות מתונות יותר.

במהלך החודש האחרון, אנו חזינו בשיאה של הנטישה הפוליטית של ישראל ע"י ארה"ב. אובמה, אשר שב וגינה את נתניהו על דברים שאמר בשיאן של הבחירות, וזאת גם לאחר שהבהיר את דבריו ונסוג מהם, חיזק את הקיצוניים הפלסטינים כאשר נמנע מלהשמיע ולו גינוי אחד נגד מחמוד עבאס בשל ההסתה האכזרית והמתמשכת שלו וקריאותיו לדם יהודי.

גרוע עוד יותר היה מזכיר המדינה ג'ון קרי, שזוכה לעיתים קרובות לכינוי 'טיל בלתי מונחה', שהשמיע סדרה של הערות משוגעות ובלתי נסלחות. הוא סרב להקצות את האשמה למעשי ההרג, ואפילו רמז שהישראלים הביאו את האלימות על עצמם. הוא התייחס ל"אלימות משני הצדדים". שני הצדדים?

קרי טען שמעשי הרצח שביצעו הפלסטינים הוצתו ע"י "תסכול", וזאת בשל היעדרו של משא ומתן לפתרון שתי מדינות וה-"גידול המסיבי בהתנחלויות במהלך השנים האחרונות". בדבריו אין כל התייחסות לעובדות, שכן בניית ההתנחלויות הופחתה באופן דרמטי בשנים האחרונות והרוצחים אחוזי הטירוף מונעים ללא ספק ע"י ההסתה והשקרים המופצים שמתעקשים שהיהודים הולכים להרוס את אל-אקצא.

בנוסף, קרי דרש שהסטטוס קוו בהר הבית יישמר "במילים ובמעשים", וזאת כאשר הוא יודע היטב שזו הייתה המדיניות העקבית של ממשלת נתניהו ושהשמעת הצהרות דו-משמעיות שכאלו מספקת אמינות לשקרים הפלסטיניים.

דובר מחלקת המדינה ג'ון קירבי אף האשים את ישראל בכך שהפרה את הסטטוס קוו בהר הבית – ובך סיפק בפועל תנופה להשתוללות המשולהבת בנושא אל-אקצא. הוא קרא ל"שני המנהיגים" להילחם בהסתה המובילה ל"מעגל של אלימות". בהמשך, הוא נאלץ לחזור בו מדבריו, אך את הנזק לא ניתן היה לתקן. בנוסף, הוא הצהיר שארה"ב "ראתה כמה דיווחים על פעילות ביטחונית שיכולים להצביע על שימוש פוטנציאלי בכוח מופרז" כנגד הרוצחים הפסיכוטיים.

בנוסף להתפרצויות המקוממות הללו, הנשיא אובמה השמיע הצהרה שהתחמקה בחריצות מהשימוש במונח 'טרוריסט' ותמכה בהתנשאות בזכותה של ישראל "להגן על אזרחיה מתקיפות בסכינים" שמקורן ב"אלימות אקראית (כך במקור)". לאחר מכן, הוא ירק בפנינו כאשר האשים למעשה את עבאס ונתניהו שניהם באחריות להסתה.

בזוי ביותר שבת הברית האמתית היחידה של ישראל שוקעת למעמקים אורווליאניים שכאלו ומציבה את הישראלים באותה הקטגוריה של פנאטים דתיים המפעילים מסעות הרג. הדבר מעודד את הברברים להאיץ את פעילותם הרצחנית ועל כן, היא נוטלת על עצמה חלק מהאחריות ליהודים שיירצחו בימים לבוא.

בכדי להחמיר את המצב, המבקרים מהבית הלבן משמשים גם כאור ירוק לאירופה להפעיל לחץ על ישראל לביצוע ויתורים חד צדדיים נוספים אשר יערערו את ביטחונה.

תחת מגבלות דיפלומטיות, נתניהו הנחה את השרים שלא להגיב לדברים המבישים שהשמיעו הממשל ודובריו.

אך מגבלות שכאלו אינן תקפות למנהיגים היהודים האמריקניים. אל מול גישה ראויה לגינוי שכזו כלפי ישראל מצד ממשל אובמה, וזאת בזמן שרוצחים פסיכוטיים מתוכנתים להרוג יהודים ברחובות, ניתן היה לצפות מהנהגת הקהילה היהודית האמריקנית לגנות את ממשלתה ולפתוח במחאות ציבוריות.

היהודים האמריקניים שבים ומדגישים שבארה"ב, הם יכולים להשמיע את קולם כיהודים ללא כל חשש. ואולם, בכל הקשור להשמעת ביקורת נגד אובמה, ולמרות העובדה שרוב האומה ושני בתי הקונגרס תומכים בישראל, שתיקה רועמת עוטפת את ההנהגה היהודית.

אני כותב את הדברים הללו לא כישראלי, אלא מתוקף תפקידי כמנהיג לשעבר של יהדות התפוצות. אני שימשתי כראש הקהילה היהודית באוסטרליה וכיושב ראש הוועד הפועל של הקונגרס היהודי העולמי, וחוויתי באופן אישי את הלחץ העצום שניתן להפעיל על מנהיג בכדי שיפעל בקורקטיות פוליטית ויימנע מלהתעמת עם ממשלתו כאשר היא מאמצת עמדות חסרות מצפן מוסרי הפוגעות באינטרסים של העם היהודי.

אך ישנה עת שבה על מנהיגים להשמיע את קולם או להישפט לכף חובה. ארה"ב מסרבת להפעיל לחץ על עבאס לחדול מהקריאות לרצח יהודים, ובמקום זאת מפעילה שקילות מוסרית ורואה ברוצחים ובקורבנותיהם כאחראים באותה מידה לאלימות. אף ממשל אמריקני מעולם לא נהג באופן כה מחריד כלפי ישראל.

ואולם, התגובה היחידה מצד הממסד היהודי, המומחשת ע"י התנועות היהודיות הדתיות המרכזיות בשיתוף עם ועידת הנשיאים של הארגונים היהודיים העיקריים, היא לקיים "שבת של סולידריות יהודית". הדבר משקף את הסולידריות של היהודים האמריקנים עם ישראל במהלך הזמנים הקשים הללו, אך היא בוודאי אינה מהווה תגובה מתקבלת על הדעת לשקרים ולעיוותים של הממשל.

אם המנהיגים האמריקנים לא ישמיעו את קולם עכשיו, הם יואשמו בצדק בכך שהלכו בעקבותיו של המנהיג היהודי האמריקני, הרב סטיבן וייז המנוח, שב-1944, תחת לחץ מצד רוזוולט, החריש בזמן שיהודים נרצחו ע"י הנאצים.

יהיה זה שערורייתי אם התגובה איננה ניתנת מתוך רצון נואש לשמר קונצנזוס ברמת המכנה המשותף הנמוך ביותר. כמו כן, אם המוטיבציה היא שלא לייצר אי שקט בקרב תורמים יהודים ליברליים מולכים שולל או חשש בנוגע לגישה הנחשקת לבית הלבן, אלו גורמים שפשוט אינם רלוונטיים תחת התנאים הקיימים.

תומכים בעלי עקרונות של ישראל חייבים להשמיע קול ולמחות כעת, גם אם משמעות הדבר היא פילוג של הקהילה.

במידה והיהודים ימשיכו לשתוק אל מול עלילות הדם המכוונות מצד הממשל כנגד המדינה היהודית, לא רק שהם לא יספקו דוגמה ראויה לילדיהם, אלא שהם יבגדו באחריותם כמנהיגים יהודיים.



Copyrıght 2014 Isi Leibler. All RIGHTS RESERVED.
Web development: Studio Erez

WP-Backgrounds by InoPlugs Web Design and Juwelier Schönmann