מהמוצדקות שבמלחמות

Print This Post

גירסת מאמר זה באנגלית: The routinization of terror

פיגוע ההתאבדות שהתרחש לאחרונה בנתניה תבע את חייהם של חמישה יהודים; פיגועי ירי מתרחשים כדבר שבשגרה; טילי קסאם קטלניים המכוונים אל אזרחים ישראלים הם אירוע יומיומי. ברוב המקרים התגובות ההתחלתיות הן זעם רגעי, שלאחריו באה תחושת הקלה: "זה יכול היה להיות הרבה יותר גרוע". מזעזע באיזו קלות אנו מרגילים את עצמנו לזוועות. בטקס שהפך להיות רגיל לאחר ההתקפות, ראש הממשלה מגנה את הטרוריסטים ומקבל שדרי ניחומים מכל העולם, בניינים ריקים ברצועת עזה מופצצים, הסיכולים הממוקדים מתחדשים, מחסומים מוקמים מחדש "מתוך התנצלות", ישראלים חפים מפשע נקברים, ועשרות פצועים נותרים בבתי החולים.

הטרור מלווה אותנו מאז הקמת המדינה, אך הסלים בחריפות רק לאחר "תהליך השלום" של אוסלו. לפני שנה הוכיח הרמטכ"ל דאז, משה יעלון, שפעולה צבאית נוקשה, ובייחוד סיכולים ממוקדים שיטתיים, יכולים להפחית את הטרור בצורה מרשימה; הרוצחים היו מבולבלים, וכמה פלשתינים החלו אפילו לטעון בפומבי שהאלימות רק מחמירה את מצוקתם.

אבל כל זה החזיק מעמד לזמן קצר; הכרזת ראש הממשלה שרון על נסיגות חד צדדיות הובילה להכרזת הטרוריסטים על ניצחונם, ולטענה שמדיניות רצח היהודים הצדיקה את עצמה. שרון לא הבטיח שההתנתקות תביא שלום, אבל התעקש שהיא תחזק את הביטחון. בפועל, למרות האיפוק שהפגנו נמשכים הפיגועים וההתקפות גם עכשיו, כשלפלשתינים יש אינטרס להשעות את האלימות, ואבו-מאזן נמנע מגינוי הטרור למרות טענתו שהוא "מזיק לאינטרס הפלשתיני".

אבל הבעיה המרכזית אינה סירובו של אבו-מאזן לפרק את תשתיות הטרור, שהן עצמן מהוות קזוס בלי לכל מדינה תרבותית; שורשי האלימות טמונים עמוק בחברה הפלשתינית הממשיכה לדגול בפולחן המוות וברצח יהודים. ביום הטבח בנתניה אישר אבו-מאזן קצבה חודשית בת 250 דולר לכל משפחה של מי שמת על קידוש אללה. המשפחות נתמכות בסך כולל של 100 מיליון דולר מתקציבה השנתי של הרשות, ומסתייעות גם ב"ארגוני צדקה" בערב הסעודית, באיראן ובמדינות המפרץ הפרסי.

גם זה רק קצה קרחון. דו"חות שהתפרסמו לאחרונה ב-"Palestine Media Watch", ב-"MEMRI"ובמקומות אחרים, מציגים חברה חולה עד קבס. הרשות הפלשתינית מפרסמת שירים לכבודם של המתאבדים ותומכת באירועים המנציחים אותם; אמהות השאהידים מופיעות בטלוויזיה ומהללות את בניהן; שידורי הטלוויזיה ותוכניות הלימודים קוראים להרג יהודים; וחגיגות רחוב חסרות בושה פורצות אחרי כל התקפת טרור "מוצלחת".

המסר המטעה של ספילברג

המציאות היא שלאחר שנים של שטיפת מוח חלק ניכר מהאוכלוסייה הפלשתינית הפך לחברה מרושעת באמת. למעשה, הם עברו תהליך שאינו שונה בהרבה מהשינוי הדרקוני שחל בגרמנים בימי השלטון הנאצי. לאור ההסתה הנוכחית הנמרצת צפוי שהדור הבא יהיה אלים עוד יותר.

למרות זאת, רבים מידידינו מפצירים בנו לגלות איפוק מפני שאבו-מאזן "עושה כמיטב יכולתו". בעיני "פרוגרסיבים" רבים, וביניהם יהודים ואפילו כמה ישראלים, הסכסוך נתפס עדיין כמעגל אלימות חסר היגיון, או כמאבק על אדמה בין שני עמים. זהו גם המסר המטעה של סרטו של סטיבן ספילברג על האולימפיאדה במינכן, המציג שוויון מוסרי כביכול בין הרוצחים הפלשתינים לבין הורגיהם.

אם לא נחשוף את שחיתות החברה הפלשתינית, העולם לא יוכל להעריך את מצבנו. משרד החוץ והקהילות היהודיות בתפוצות חייבים לפתוח במערכה מקיפה כדי להסביר את אופיו האמיתי של הסכסוך. אנו חייבים להדגיש את נכונותנו לשאת ולתת על הסדר, אבל אם הרשות הפלשתינית אינה רוצה או אינה יכולה לרסן את המפלצות המבקשות כניסה מהירה לגן עדן על חשבוננו, עלינו להבהיר שהעדיפות הראשונה שלנו היא להגן על אזרחינו, גם במחיר פגיעה בפלשתינים וברווחתם. אולי זה יחייב גם את ביטול העסקה שכפתה עלינו באכזריות קונדוליסה רייס – לאפשר מעבר חופשי של 1,800 פלשתינים מדי יום בין עזה לבין הגדה המערבית בזמן שמתאבדים וקסאמים ממשיכים ליפול עלינו.

עלינו להגיב על הטרור בכוח נמרץ. במקום איומים ריקים מתוכן והתראות לתושבים המשמשים לטרוריסטים מגנים חיים, עלינו להחריב כליל את מקומות שיגור הטילים. שום מדינה אחרת, כולל ארה"ב עצמה, לא היתה עושה פחות מזה. חשוב שדעת הקהל תוביל ללחצים כבדים על הרשות הפלשתינית כדי שתפסיק את ההסתה, אולם חשוב יותר שתביא לכך שנפסיק ללכת ללוויות.

איזי ליבלר הוא ממנהיגי יהדות התפוצות, לשעבר סגן נשיא הקונגרס היהודי העולמי.



Copyrıght 2014 Isi Leibler. All RIGHTS RESERVED.
Web development: Studio Erez

WP-Backgrounds by InoPlugs Web Design and Juwelier Schönmann