מדליית קלון אולימפית

Print This Post

גירסת מאמר זה באנגלית: The validation of Jewish anti-Zionism

סרטו של אוטו פרמינגר אקסודוס, שנעשה בשנת 1960, הציג באופן דרמטי את עניינה של ישראל, וחולל בשנים שלאחר הקרנתו שפע של רצון טוב גלובלי כלפי המדינה היהודית. לעומת זאת, אם נאמין למבקרים, סרטו של סטיבן ספילברג, 'מינכן', חותר תחת הצידוק המוסרי של ישראל לנקוט אמצעים חמורים כדי להגן על אזרחיה מפני רוצחים.

ספילברג הוא יהודי, כמו פרמינגר. למעשה, ההפקה הנהדרת שעשה לסרט 'רשימת שינדלר' ומעשים טובים אחרים, כגון הקמת הקרן להיסטוריה חזותית של השואה, זיכו אותו בהערצה רבה בין יהודים.

אולם יהודי גאה זה הפיק עתה סרט על מעשה הנבלה של טרוריסטים באולימפיאדה של מינכן, אשר מבוסס על ספרו של סופר שאינו ראוי לאמון, אשר השמיץ את המוסד בהאשמות כוזבות. יתר על כן, הוא בחר בטוני קושנר, יהודי מר נפש הנוהג לתלות בישראל את האשם למצוקותיה, כדי שיכתוב את התסריט.

קושנר אינו טורח כלל להסתיר את עוינותו. הוא חוזר ומכריז כי ישראל נולדה בחטא, ואף מרחיק לכת עד כדי הקביעה כי הקמתה היתה "שגיאה" ו"אסון היסטורי ומוסרי". זאת ועוד, הוא תמך בגלוי בקבוצות שונות השואפות לשלול זכויות מישראל.

לְמה ציפה ספילברג כאשר מסר את תפקיד התסריטאי לאדם העוין כל כך את המדינה היהודית? כיצד יכול היה יהודי טוב לקדם סרט החותר תחת זכותה של ישראל להגן על עצמה, ומרמז שיש בעצם שוויון מוסרי בין אנשי המוסד לבין הטרוריסטים הרצחניים?

במובן מסוים, אין להאשים את ספילברג. היחס שלו הוא רק תוצר לוואי של הסחף הכללי שהחל באוסלו, כאשר ממשלות ישראליות החלו להמעיט בצדקת עניינה של ישראל והתרכזו בשכנוע הישראלים והיהודים כי יאסר ערפאת הוא שותף אמיתי לשלום. בין מנהיגי ישראל היו אפילו כאלה שהורו לפעילי התפוצות להפסיק להגן על מעשיה של ישראל, מפני ש"תהליך השלום הבלתי הפיך" גורם לכך שפעילות כזאת רק תזיק לו.

ההתלהבות שהושקעה בקידום ענייננו במסגרת מלחמת הרעיונות, הלכה והתמוססה. זרם השקרים ועלילות הזדון מצד אלה השואפים להשמידנו – נותר ללא מענה. היסטוריונים רוויזיוניסטים טיפחו את השקר שישראל אכן נולדה בחטא ועיוותו את הגורמים למלחמות התוקפניות החוזרות ונשנות שעימן נאלצה ישראל להתמודד. השקרים השפיעו היטב על דעת הקהל העולמית, ותדמית ישראל כמקופחת השתנתה לתדמית של תוקפנית וכובשת.

וכאילו כדי להחמיר את המצב עוד, החלו אנשי שמאל קיצוני בישראל לקדם רעיונות קיצוניים של שנאה עצמית בתקשורת ובאוניברסיטאות. השקפות תמהוניות שהיו עד כה נחלתן של קבוצות שוליים חריגות, החלו למלא את טורי המערכת של 'הארץ' – ספינת הדגל התקשורתית של האינטליגנציה הישראלית, אשר מהדורה אנגלית שלו החלה להתפרסם בשנים האחרונות.

בתוך הממסד הישראלי היתה לתעמולה פוסט-ציונית זו השפעה שולית בלבד, מפני שהישראלים, הניצבים בקווי החזית של הטרור, לא נטו להיות מושפעים שלא כדין. אולם כאשר הגרסאות האנגליות של המאמרים המזוכיסטיים האלה מופצות ברחבי תבל דרך האינטרנט, יש להם השפעה שלילית, במיוחד על יהודים החיים בחברות שבהן הפעלת מוסר כפול ופרסום השמצות על ישראל בתקשורת המקומית כבר הפכה שגרה יומיומית.

בעידן חדש זה, יהודים כמו קושנר, שנחשבו קודם לכן על ידי הקהילה כאנשי שוליים, קיבלו היתר לקדם את ההתקפותיהם הארסיות על ישראל, כתפיסות אלטרנטיביות מכובדות. אפילו זכותה של ישראל להתקיים הפכה נושא לוויכוח. לאמיתו של דבר, אנטי-ציונות יהודית קיבלה תוקף במוסדות של הזרם המרכזי, ורוב המנהיגים היהודים העדיפו לטמון את ראשם בחול ולא להיקלע לעימותים לא נעימים בנושא זה.

טלו למשל את הוועידה האחרונה של מנהיגי יהדות אנגליה אשר התכנסה בנוטינגהם, ובה נסקרה למעשה כל הקשת של הציביליזציה היהודית במדינה זו. לבד מהרבנים האורתודוקסיים, שברוב טיפשותם החרימו את הוועידה בשל השתתפות רבנים לא-אורתודוקסים, הובאו בה כל נקודות ההשקפה היהודיות, לרבות השמצות אנטי-ישראליות גסות. כך למשל, הוצגה בוועידה התוכנית 'לימוד' – תוכנית חינוך יהודית למבוגרים, הנוחלת הצלחה גדולה ומדי שנה משתתפים בה יותר מ-2,000 איש בני כל הגילים. מטעם תוכנית זו הופיעה פרופ' ז'קלין רוז ממכללת המלכה מרי, מחברת הספר The Question of Zion- ספר נתעב הטוען כי ישראל היא בעצם שתל קולוניאליסטי ומדינה פושעת.

מטעם 'לימוד' נערך גם פאנל בנושא "מלחמות צודקות", אשר בו דנו יהודים ואימאמים בריטים בשאלה אם האינתיפאדה היתה "מלחמת מצווה". ומי עוד השתתף בפאנל? לא פחות מעיתונאי 'הארץ' הפרו-פלשתיני גדעון לוי.

לא צריך לומר כי בהקשר של הוועידה הנזכרת אין סכנה שהקהל אשר נחשף לגידופים האנטי-ישראליים יהפוך לאויב ישראל. אולם מתעוררת כאן סוגייה עקרונית בסיסית: אין ספק שגם לוועידה חינוכית יהודית פלורליסטית, שמטרתה המוצהרת היא חיזוק הזהות היהודית, צריכים להיות קווים אדומים משלה.

האמנם אין גבול? האמנם הכל מותר? האם מצוות חופש הביטוי אכן מחייבת ארגון יהודי לתת במה לאלה השוללים את זכות קיומה של ישראל? האם בהקשר כזה ניתן להציג עמדות המטילות ספק בזכות קיומה של מדינה יהודית כ"חלופה" לגיטימית להשקפות יהודיות? האם יש לגלות סובלנות כלפי אנטישמים? האם אנשי כהנא רשאים להשתתף בוועידה כזו? ומדוע יש לתת במה יהודית מכובדת ליהודים משמיצי ישראל בחברה שכבר ספוגה בעוינות כלפי המדינה היהודית? כשהתקשרתי לארגון 'לימוד' והצגתי להם את השאלות הללו, לא קיבלתי כל תשובה.

הסובלנות שמגלה 'לימוד' כלפי מחרחרי שנאה אנטי-ציונים היא רק אחד הגילויים של מגמה הולכת ומתפשטת בקהילות יהודיות בעולם. אווירת מתירנות כזאת לא היתה מתאפשרת כלל לפני שנים אחדות. האם צריך להתפלא אפוא שספילברג, הליברל, לא חש כל מעצור כשפנה לאדם כמו קושנר כדי שיכתוב לו את התסריט ל'מינכן'?

אנו חיים בעידן מורכב. לרוב היהודים, ישראל נשארה העוגן העיקרי של הזהות היהודית. אם ארגונים יהודיים נשואי פנים מוכנים להתייחס בסובלנות לוויכוחים שבהם חותרים תחת האמיתות של המדינה היהודית – להבדיל מביקורת לגיטימית על ישראל – אנו סוללים את הדרך לתבוסתנו המוסרית. יהדות התפוצות פשוט לא תשרוד אם לא יהיה לה עמוד שדרה איתן דיו כדי לטהר את האויב מבית. כיהודים, איננו צריכים לשקוע בשחיתות המוסרית הנלווית לפוסט-מודרניזם, המטשטשת את האבחנה בין טוב לרע.

איזי ליבלר הוא יו"ר ועדת הקשרים עם התפוצות במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה.



Copyrıght 2014 Isi Leibler. All RIGHTS RESERVED.
Web development: Studio Erez

WP-Backgrounds by InoPlugs Web Design and Juwelier Schönmann