מדינה חולה

Print This Post

גירסת מאמר זה באנגלית: Netanyahu's new Likud

בשנה האחרונה היו ישראלים רבים, שהצדיקו את התנהגותו השתלטנית של אריאל שרון כלפי הנהלים הדמוקרטיים. הנימוק: רק מנהיג חזק יוכל להתגבר על הסכסוך שאין לו סוף, לכאורה, ולהשיג לאומה יציבות, ואולי אף שלום. בדומה לכך, פרשנים שונים באמצעי התקשורת, שנהגו להשמיץ את שרון החלו להעריץ אותו, בטענה שההתנתקות החד-צדדית שלו הוכחה כהצלחה יוצאת מן הכלל.

אלא שפגיעה זו באמות המידה המקובלות, הדמוקרטיות או העיתונאיות, לא הצדיקה את עצמה לפי המתרחש בשטח. ירי רקטות הקסאם אל מרכזי אוכלוסייה בישראל נמשך, והרוצחים הפלשתינים צופים בחדוות ניצחון, שהסיבוב הבא של הטרור, הממשמש ובא לאחר הבחירות ברשות יביא, סוף-סוף, לחורבן המדינה היהודית.

למרבה הפרדוקס דווקא יהודים חילונים, ולא דתיים, הלכו שבי אחר הלהט המשיחי של תוכנית שרון, והיפנטו את עצמם להאמין שהם תומכים במפלגת מרכז. במציאות הם הפקידו את גורל האומה בידי מנהיג אוטוריטרי, שמפלגתו החדשה, "קדימה" משתרעת משמעון פרס הישיש, בשנות השמונים לחייו, המשבח עדיין את מעלותיהם של הסכמי אוסלו ועד צחי הנגבי, יו"ר "הליכוד" הקשוח לשעבר.

אין תמה אפוא, שרבים מאלה שמיהרו לקפוץ על עגלת "קדימה" דאגו להבטיח את הקריירות הפוליטיות שלהם, יותר מאשר לקדם את האינטרס הלאומי.

מדיניותה של "קדימה" מלאה וגדושה סתירות. שרון הכריז במפורש שלא יהיו עוד נסיגות עד שתשתית הטרור תפורק, ושירושלים תישאר בלתי מחולקת. אולם במקביל הכריזו עוזריו של שרון, ש"קדימה" תבצע נסיגות נוספות מיהודה ושומרון, תפנה את כל ההתנחלויות שמחוץ לגושי ההתיישבות העיקריים, וכן תוותר על חלקים נכבדים מירושלים המזרחית, לטובת הפלשתינים.

כאשר נדרשו ליישב את הסתירות האלה, עוד לפני מחלתו של שרון, היתה לעוזריו החוצפה להגיד ששרון ידווח לעם על מדיניותו כשהדבר ייראה לו, אחרי הבחירות.

למרבה הפלא, פולחן האישיות הזה המשיך לשגשג גם אחרי ששרון חלה. הועלתה אפילו ההצעה הסהרורית ששרון מחוסר ההכרה יעמוד בראש רשימת המועמדים של "קדימה" לכנסת. אולם על אף ההתכחשות הנמשכת והולכת, נראה כי מירב הסיכויים שהיעדרו של שרון יאלץ את אזרחי ישראל לבחור בין חלופות פוליטיות, ולא לסמוך על אדם אחד ולקוות לטוב.

שתי שחקניות בזירה

אהוד אולמרט, יורשו של שרון, הוא פוליטיקאי מוכשר ביותר, ויש לו ניסיון רב בכל דרגי המימשל. הוא גם נואם רהוט וכריזמטי, בעל חשיפה גלובלית. אולם אם ברצונו להבטיח לעצמו את תמיכת ציבור הבוחרים, הוא לא יוכל להסתיר את כוונותיו מאחורי מדיניות מעורפלת ומלאת סתירות, כפי שנהג שרון. אולמרט ייאלץ ליישב בין הסיעות המנוגדות ב"קדימה", דבר שיצריך מהלכי איזון רגישים ביותר. נתמזל מזלו, שעל אף מבנה ההיררכיה הפנימית, הפוליטיקאים של "קדימה" מבינים כי הפגנת חוסר אחדות תחרוץ את גורל מפלגתם.

באווירה ההפכפכה של הפוליטיקה הישראלית אין לקבל שום דבר כמובן מאליו, אבל אין להניח שמפלגת "העבודה" בראשות עמיר פרץ, עסקן האיגודים המקצועיים, תצליח לעצור את הידרדרותה, ולחולל תפנית מרשימה. מפלגת "שינוי" התאדתה, למעשה. ייתכן אפוא, שתהיה זו ההזדמנות של בנימין נתניהו לרכוש לעצמו מעמד של משתתף בכיר בדיון הצפוי על המדיניות הלאומית. בדומה לאולמרט, נתניהו מנוסה מאוד ואיש ביצוע מיומן, ואף רטוריקן מומחה. נקודות השיא מאז חזרתו לפוליטיקה היו תקופת כהונה קצרה אך מרשימה כשר החוץ, ותרומה יוצאת מן הכלל כשר האוצר, שזיכתה אותו בשבחים אפילו מצד מבקריו הקשים ביותר.

נתניהו טוען כי ההיסטוריה הצדיקה כבר את התנגדותו להסכמי אוסלו, התנגדות שבגללה הושמץ עד כדי כך, שהאשימו אותו ברצח רבין. הוא גם הדגיש שכאשר דרש מהפלשתינים הדדיות (נוסחת "יתנו יקבלו"), בעת כהונתו כראש הממשלה, עלה בידו להפחית את הטרור במידה מרשימה. נתניהו בטוח שגם התנגדותו להתנתקות חד-צדדית, תצדיק עצמה בצורה דומה.

המכשול הגדול ביותר הניצב לפניו הוא התקשורת, הממשיכה להגיב בצורה היסטרית כמעט בכל פעם שמזכירים את שמו, ומתארת אותו כצירוף של מקייאוולי התחבלן והאופורטוניסט, ההולך בדרכים עקלקלות.

בימים אלה מנסה נתניהו למצב את "הליכוד" כמפלגת מרכז, על ידי התנגדות לנסיגות נוספות בלי הדדיות, ומתרכז בצורך ב"גבולות בני הגנה".

הציבור רוצה מרכז

כל המפלגות חייבות להתמודד עם סרטן השחיתות, שפשה בחיים הציבוריים, עד כדי סכנה של עירעור יסודות המדינה. לפני למעלה משלושים שנה פתח אהוד אולמרט, שהיה אז חבר הכנסת הצעיר ביותר, במערכה תכליתית ביותר נגד השחיתות בעולם הספורט, ואחריה בהסתערות ציבורית מקיפה על הפשע המאורגן. נתניהו הכריז לאחרונה על החלטתו הנחרצת לטהר את "הליכוד" מגורמים מושחתים ופליליים.

אילו היו אולמרט ונתניהו מתעקשים על שקיפות ובקרה, ושמים קץ לתופעות "המקורבים" ולזוהמה שהחליאו את המערכת הפוליטית הנוכחית בישראל היו משדרגים במידה רבה את כל המדינה.

חשוב להבין שחלק ניכר מהמרירות ומהזעם שחשו מתנגדי העקירה, החריפו מפני שהם היו משוכנעים ששרון שיקר והתנהג בצורה מאוד לא דמוקרטית. יש לקוות, ותהיה אשר תהיה התוצאה, שוויכוח לאומי אמיתי, שבעקבותיו יבואו בחירות יפיג את המתחים הללו.

אבל כדי להמשיך בתהליך הבראה אמיתי, על הממשלה הבאה לאמץ גישה חדשה לחלוטין כלפי הציבור, ולחזור להנהיג את הנהלים הדמוקרטיים שהוזנחו על ידי קודמיה. עליה לחסל את השחיתות ללא רחמים, ולהנהיג שיג ושיח לאומי גלוי, במקום פוליטיקה של הסתרה.

אין ספק של"קדימה" ול"ליכוד" יש בסיס משותף יותר מאשר לשתי אלה עם מפלגת "העבודה". שתיהן ויתרו, למעשה, על חזון ארץ ישראל הגדולה, אבל הן מתעקשות שגושי ההתיישבות הגדולים יישארו. חילוקי הדעות בין "הליכוד" ל"קדימה" בקשר לביטחון ולהתוויית הגבולות, יובהרו אחרי ש"קדימה" תחליט מהי "מורשת שרון".

אם "הליכוד" יידחק לשוליים ולאופוזיציה, והממשלה החדשה תתבסס על קואליציה של "קדימה" ו"העבודה"/"מר"צ" זו תהיה הטיה רצינית שמאלה, שאיננה מתקרבת אפילו למשטר של מפלגות מרכז. והציבור ברובו, כפי שאפשר ללמוד מהסקרים, רוצה מרכז.

הכותב הוא יו"ר ועדת הקשרים עם התפוצות, במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה.



Copyrıght 2014 Isi Leibler. All RIGHTS RESERVED.
Web development: Studio Erez

WP-Backgrounds by InoPlugs Web Design and Juwelier Schönmann