לפזר את ההנהגה הרבנית המבישה שבחסות המדינה

Print This Post

British-American Flag English

שפשתי את עיניי בתדהמה בזמן שקראתי שהרב הראשי הספרדי יצחק יוסף הרחיב את האיסור על טלוויזיות ומחשבים, כאשר פסק שכל מי שעושה שימוש ב"תועבה" בדמות סמארטפונים אינו יכול לשמש כשליח ציבור בתפילה. כמו רוב הישראלים, התביישתי עמוקות מכך ש"רב ראשי" יכול לבקש לכפות עמדות פרימיטיביות שכאלו על הציבור הישראלי. בתנאים שכאלו, האם זה מפתיע שהישראלים חשים בוז מוחלט כלפי הרבנות הראשית?

הגיע הזמן שהרוב המוחלט בתוכנו, כולל יהודים שאינם שומרי מסורת, אשר גאים בכך שאנו מהווים עם מתורבת שעמד בחזית ההארה והתרבות מאז ומעולם, יעמדו ויאמרו מספיק די.

המדינה כפתה על האומה את הרבנות הראשית, אשר נשלטת כיום ע"י הגורמים הקיצוניים והחשוכים ביותר. אנו לא חיים בימי הביניים, אז חכמינו היוו למעשה את פורצי הדרך בתחום ההארה והלמדנות החילונית. ואכן, הרמב"ם, אחד מההוגים ואנשי ההלכה היהודים הגדולים בכל הזמנים, עמד בניגוד מופרך למה שהקיצוניות החרדית של ימינו מסמלת. על אף שהיה שרוי בעולמה של תורה, הוא היה אדם גשמי שנחשב לאחד הרופאים הטובים ביותר בזמנו, והוא אף חיבר ספר שנגע בפילוסופיה יוונית. הוא קרא ליהודים לדבוק ב"שביל הזהב" של המודרניזציה ולהדיר רגליהם מהקיצוניות. ואולם, בשל ידיעותיו החילוניות, הרמב"ם היה נפסל מללמד ברוב מוסדות החינוך החרדיים של היום.

מובן שלהתנגדות הזאת לקדמה אין כל קשר לאדיקות או לסטנדרטים של קיום מצוות. יהודים חרדים רבים, במיוחד בתפוצות, מתגאים בהישגים מקצועיים ואקדמיים מרשימים. מעטים מאמצים את הסטנדרטים הקיצוניים של הפרדה ואי-שוויון מגדריים, אשר יש להם יותר במשותף עם הטאליבן מאשר עם המנהגים היהודיים המסורתיים. כמו כן, רבים מן החרדים דוחים את הגישה של רבנים קיצוניים שבסיסם בישראל, לפיה חיי תורה מצריכים הימנעות מעבודה ומפרנסה.

תחת כסותה של הרבנות הראשית, הקיצוניים מפגינים בוז ומבקשים לחתור תחת המדינה הציונית – אותה מדינה שמשלמת את משכורותיהם. הם אוסרים על מאמיניהם לשרת בצבא או בשירות הלאומי.

אילו היו הגורמים הללו מבקשים לקיים אורח חיים חשוך ותו לא, הייתה זו זכותם הדמוקרטית. אך הניסיון לכפות על האומה כולה את אורחות חייהם הנוקשים והפרימיטיביים, אשר אינם קשורים כהוא זה ליהדות שקיימה את עמנו במהלך אלפי שנים, הוא שערורייתי.

בעבר, זכינו ליהנות מרבנים ראשיים שהיו ענקים רוחניים – הרב יצחק הרצוג, הרב בן ציון מאיר עוזיאל והרב שלמה גורן – שלא היה שני לאדיקותם וללמדנותם ואשר כל מבוקשם היה לאחד את העם. בהשוואה, פסיקותיו של הרב הראשי יוסף נשמעות כמו קשקושים של שוכן מערות.

הרבנות הראשית הנוכחית ובתי דיניה הם חדלי אישים ומושחתים, ורוב המינויים נעשים על בסיס "עבודה לחבר'ה". אין להם מידה מזערית של חמלה, ולעיתים קרובות הם הופכים את מה שאמורים להיות רישומים שגרתיים לנישואים לסיוט בירוקרטי, תוך שהם מעודדים אלפי ישראליים שאינם שומרי מסורת לעקוף את הרבנות ולהתחתן בטקסים חילוניים בקפריסין ובמקומות אחרים. ללא עבודתו האמיצה והראויה להערצה של צהר, הארגון הרבני המספק שירות חם ואדיב לאלפי ישראלים, המספרים היו בוודאי גבוהים בהרבה.

אך ההיבט החמור ביותר במבנה המתועב הזה הינו היחס הארסי כמעט המופנה כלפי גיורים – הם זוכים לזלזול, השפלה וברוב המקרים, נאלצים לסגת בגועל.

ישנם למעלה מ-300,000 עולים רוסיים המגדירים את עצמם כיהודים, אינם מובחנים מישראלים אחרים ומשרתים בצבא, אך אינם נחשבים ליהודים ע"פ ההלכה. נהיר שהאינטרס הלאומי הוא לעודד אותם להתגייר קודם למשבר הממשמש ובא שבמסגרתו הם יבקשו להתחתן וייאמר להם שהם אינם זכאים לכך משום שהם אינם יהודים. לדבר ישנן השלכות חברתיות בעלות פוטנציאל מקטב עצום, והוא עלול להפוך לאסון בטווח הארוך בעבור המדינה.

במקום להפעיל תקדימים הלכתיים להקלה על הגיורים של יהודים שנולדו בנישואי תערובת – ובמיוחד בחברה כמו ברית המועצות שמנעה מיהודים את הזכות לספק חינוך דתי ורדפה ללא רחמים אחר אלו שביקשו לממש את יהדותם – הרבנות הראשית של היום עושה בדיוק את ההיפך.

ואכן, הרב האשכנזי הראשי הנוכחי דוד לאו נבחר רק לאחר שהתחייב שלא לעסוק במגבלות הקיימות על גיור ללא אישורם של הגורמים הקיצוניים, כגון אלו שמבקשים לבטל רטרואקטיבית את הגיורים שאושרו ע"י הרב דרוקמן הציוני דתי.

בשנים האחרונות, אנשי הרבנות הראשית עשו ניסיון להרחיב את השפעתה וכן ביקשו לרכז את השליטה על הרבנים בתפוצות. הם דרשו כניעה מוחלטת בפני הגישה העוינת שלהם כלפי הגיורים ודחו גיורים שנעשו ע"י רבנים אורתודוקסים נאורים יותר, וזאת למרות שע"פ ההלכה, כל שלושה רבנים שהוסמכו לפי דת רשאים לכנס בית דין לגיור. אם יצליחו בכך, הריכוז הזה יוביל לשלטון קנאים שאין לו תקדים בהיסטוריה היהודית. מאז ימי המשנה, היו מחלוקות באשר לפרשנויות ההלכתיות בין אנשי בית שמאי הנוקשים יותר לבין תלמידיו הליברליים יותר של הלל, אך לאנשים ניתנה הזכות לבחור את הרב שילכו אחריו ואף אחד לא חלק על הלגיטימיות שלהם.

הממשלה הקודמת, שלא כללה בתוכה את המפלגות החרדיות, התערבה והניחה חקיקה שתאפשר לישראלים לבחור רב ע"פ רצונם לצרכי נישואים, גירושים וגיור. למרבה הצער, תחת לחץ מצד המפלגות הפוליטיות החרדיות, הממשלה הנוכחית החזירה את השעון לאחור, ופנתה חזרה לשליטה המרוכזת המוחלטת שבידי הרבנות הראשית. הדבר עודד את הרבנות הראשית להמשיך להשתמש לרעה בכוחה ע"י ניסיון לסרב לחדש את ההסמכה הרבנית של הרב שלמה ריסקין, אחד מבכירי הרבנים האורתודוקסים ומהמכובדים שבהם, שביקש להוביל רפורמה בגיור. היא כשלה בכך רק בשל מחאה סוערת שהתעוררה בעקבות הניסיון.

הפרשה הובילה לקרע ולהקמתו של בית דין חדש לגיור שאינו תלוי ברבנות הראשית, ושבראשו עומד תלמיד חכם ידוע, הרב נחום אליעזר רבינוביץ', ראש ישיבת ההסדר מעלה אדומים, וכן הרב שלמה ריסקין והרב סתיו, יושב ראש צהר.

בית הדין הזה, במקום לבקש ולכפות את משטר קיום המצוות הנוקשה ביותר על גיורים, יפעיל את הפתרונות והפרשנויות הגמישים יותר של הרמב"ם שהשתקפו בגישתו של הרב הראשי לשעבר בן ציון מאיר עוזיאל, אשר אישר גיורים מבלי להתעסק באובססיביות בפרטים הקטנים של קיום המצוות.

זהו מצב נפיץ, כאשר הקבוצות החרדיות בממשלה לוחצות על נתניהו לחייב את שר הפנים לאמץ את סרבנותה של הרבנות הראשית ולמאן להכיר בגיורים שנעשו בבתי הדין החדשים.

עם רוב של ח"כ אחד, נתניהו נתון בעמדה בלתי אפשרית – עמדה שאותה הוא עצמו ייצר כאשר נכנע בפני כל דרישות החרדים בזמן הקמת הממשלה.

ואולם, במידה ובתי הדין החדשים לגיור לא יזכו להכרה מצד שר הפנים, אנו ניצבים בפני אסון חברתי שבמסגרתו האלמנטים הקיצוניים ביותר בקרב החרדים יגבירו את אחיזתם על האומה.

האמת היא שהרבנות הראשית הנוכחית – אשר אין לה כל מעמד כמוסד מבחינת ההלכה – מייצרת ניכור בין האומה לבין היהדות. אף קבוצה קהילתית אינה מאמצת את סמכותה. למרות שחטפו את הרבנות הראשית במטרה לנצלה ככלי לכפיית פרשנויותיהם הנוקשות, החרדים עצמם ממשיכים לבוז למוסד. רבים אף מובכים ע"י ההתפרצויות הפרימיטיביות דוגמת אלו של הרב הראשי יוסף, ומכירים בצורך לחנך את ילדיהם כך שיוכלו לעבוד למחייתם. הדתיים הציונים, כמובן, נחרדים למראה השימוש לרעה שנעשה במוסד שהוקם במטרה לאחד את העם וכעת הוא מפלג אותו.

אך המפלגות החילוניות משמאל ומימין הן שהקימו את הפרנקנשטיין החרדי. רוב היהודים שאינם שומרי מסורת הינם בערים מוחלטים בנוגע ליהדות, אינם מסוגלים להבחין בין גווניה השונים ומציגים בוז מוחלט כלפי כל צורות הדת. הם אינם מבינים שהנטייה הדתית של הממסד הרבני שבמימון המדינה ניצבת בליבתה של הזהות הלאומית.

המפלגות החילוניות צריכות היו להבטיח שהכישורים הנדרשים להנהגה הרבנית, לכל הפחות, ידרשו נאמנות למדינת הלאום היהודית ולמוסדותיה. העובדה שישנם רבנים הזוכים למשכורת מהמדינה ומסרבים להתיר בבתי הכנסת שלהם את התפילות לשלום המדינה ולשלום חיילי צה"ל היא תועבה. בעבור המפלגות החילוניות, אימוץ מיניו של רב ראשי שלא שירת בצבא ואינו תומך בגיוס, וזאת לטובת תועלתנות פוליטית, הוא מעשה חסר מצפון.

כיום, אנו ניצבים על פרשת דרכים. בחברה אידיאלית, ראש הממשלה ויושב ראש האופוזיציה היו משהים את חילוקי הדעות הפוליטיים שלהם בנושא זה, ומפרקים או מארגנים מחדש את הרבנות הראשית כך שהיא תספק הנהגה דתית ציונית ההולמת יותר את הצרכים הלאומיים. אך מכיוון שהדבר אינו צפוי לקרות, המפלגות הציוניות החילוניות יישאו באשם על כך שניצלו את הרווחים הפוליטיים קצרי הטווח והקימו דורות של קיצונים ואנטי ציוניים שבסופו של דבר יחתרו תחת המדינה הציונית ויבלעו אותם.



Copyrıght 2014 Isi Leibler. All RIGHTS RESERVED.
Web development: Studio Erez

WP-Backgrounds by InoPlugs Web Design and Juwelier Schönmann