ליהודי בריטניה יש סיבה לדאגה

Print This Post

גירסת מאמר זה באנגלית: The first word: Stop whispering

יהדות אנגליה יכולה להיות גאה בתרומתה ליהדות העולם ולציונות. יהודי בריטניה מילאו תפקיד חשוב מאז ימי התערבותו של משה מונטיפיורי בפרשת עלילת הדם בדמשק (1840), דרך הצהרת בלפור ועד לתנועת המחאה של יהודי ברית-המועצות. גם תרומתם של העולים מבריטניה לחברה הישראלית מפארת את שמה של יהדות אנגליה.

אבל יהדות זו הולכת ודועכת. מספרה התכווץ מ-400 אלף איש בתום מלחמת העולם השנייה ל-280 אלף בלבד בימינו, וגם אם אין נתונים סטטיסטיים בדוקים באשר למימדי ההתבוללות שלה, נראה שיעור נישואי התערובת בקרבה מגיע לרמת 50 האחוזים הקיימת בארצות-הברית.

במקביל למגמה זו, האנטישמיות – שהיתה בנסיגה בארבעים השנים האחרונות, התחדשה בשנים האחרונות באופן ניכר. מעשי האלימות נגד יהודים מתרבים: בשנה האחרונה נרשמו באי הבריטי 532 תקריות אנטישמיות המהוות גידול של 42 אחוז לעומת שנת 2003. במובנים רבים, היהודים נחשבים עכשיו טמאים ומצורעים, כמו הוריהם בשנות השלושים.

יהודים רבים באנגליה טוענים אמנם שהאנטישמיות היא בעיקרה תופעה אופיינית לאוכלוסיית המהגרים המוסלמים, אבל מסקר שערכה לאחרונה משטרת לונדון עולה, שגרעין האנטישמיות באנגליה של ימינו מצוי דווקא בקרב אנגלים בני אנגלים. הם המשמיצים את ישראל באמצעי התקשורת. הם שמאיירים בלי בושה קריקטורות בסגנון נאצי, כמו זו שפרסם זה לא מכבר העיתון אינדיפנדנט, אשר מתארת את שרון כמפלצת זוללת ילדים פלשתינים. קריקטורה מתועבת זו הוכתרה בתואר הקריקטורה הפוליטית הטובה של השנה. אקדמאים בריטים 'לבנים', ולא מהגרים מוסלמים, הם שמטיפים להטלת חרם על ישראל ומנהלים מסעות למען שלילת זכויותיה. ואין צורך לומר שה-BBC, שהיה לגורם הגלובלי הגדול ביותר המשמיץ את ישראל, אינו מנוהל על ידי מוסלמים.

יש להצטער אפוא על כך שרבים ממנהיגי יהדות אנגליה וקובעי דעת הקהל שלה טומנים את ראשיהם בחול ומכחישים שאכן מתחולל משבר של ממש. עיתונאי יהודי אחד אף הרחיק לכת וטען כי "אין פוגרומים ברחוב הראשי, אין מחנות ריכוז בפארקים, ואין משרפות במחוזותיה של אנגליה". האם זהו הסמל המאפיין את האנטישמיות בשנת 2005?

בתחילת האינתיפאדה התנגד הממסד של יהודי אנגליה נחרצות להפגנות תמיכה בישראל, וטען שלא רבים יקחו בהן חלק וכי אין הן מביאות תועלת. לאחר מכן רבתה התדהמה לנוכח הלחצים הספונטניים מ'הרחוב', אשר הביאו לעריכת עצרות והפגנות שבהן נקהלו יהודים רבים מאוד כדי להביע סולידריות עם ישראל.

בניגוד לעמיתיהם באמריקה, מרבית מנהיגיה של יהדות אנגליה אינם מבינים שהגישה ה'שתדלנית' המסורתית, אותה הם מכנים היום "דיפלומטיה שקטה", אינה תכליתית עוד. הנרי גרונוולד, נשיא מועצת נציגי יהדות אנגליה, מגלם עמדה זו, הרחוקה מלהיות הירואית, בהכריזו כי ההפגנות אינן בהכרח הדרך הנכונה שיש לנקוט באנגליה, וכי הגישה ה"רכה-רכרוכית" עשויה להשיג בדרך כלל תוצאות טובות יותר. הוא אפילו שואל: "מדוע לצרוח כשאפשר לשמוע את הלחישה?"

עם כל הכבוד, בימינו ובתקופתנו, גישה כזאת, שמוטב לא "לטלטל את הסירה", רק מחזקת את מי שרוצים להפוך אותנו לחבורת טמאים ומצורעים. יתרה מזאת, היא מרפה את ידיהם של צעירים יהודים המתגוררים בסביבה עוינת מלהגן על עצמם בעימותים פומביים עם משמיציהם. היא מעודדת אותם להתנהג כ"ישראלים מפוחדים", שהינם אסירי תודה כש"מגנים" עליהם.

כמי שעמד בראש קהילת יהודי אוסטרליה במשך שנים רבות, ושאינו "דיפלומט של כורסה", יכול אני להעיד שההנהגה שלנו שם הצליחה לשנות את דמות היהודי מעמדה של נחיתות וכניעות לעמדה של גאווה וכבוד. אין זה מקרה שאוסטרליה ניצבת כיום בחוד החנית של האומות שבהן שתי המפלגות העיקריות מגלות תמיכה פוליטית רבה בישראל ורגישות לדרישותיה של הקהילה היהודית. לא ניתן היה להגיע לכך אילו סמכה ההנהגה היהודית שלנו על דיפלומטיה שקטה ונמנעה ממה שהמבקרים מגנים כגישה שתדלנית נוקשה ו"מכוערת".

המצב בבריטניה הולך ומחמיר במהירות. לפני הטמנת הפצצות ברכבת התחתית של לונדון, ב-7 ביולי, קראו אנשי דת מוסלמים בגלוי לפוגרומים ביהודים, אבל במקום להפגין ולדרוש שיינקטו נגדם אמצעים הולמים, כל מה שעשו מנהיגי יהדות אנגליה היה למלמל שהם מודאגים.

באוניברסיטאות שוררת אווירה קשה, אך מר גרונוולד מכריז שביטול החרם שהטילה אגודת המרצים של האוניברסיטאות בבריטניה (ביטול אשר ההחלטה בעניינו התקבלה ברוב זעום) צריך להיחשב לניצחון גדול. העובדה שמעשה מתועב כזה יכול היה בכלל לקבל תמיכה ממרצים באוניברסיטאות – טושטשה והועלמה. והנה, רק בוטל החרם וכבר אנו מתבשרים על החלטה שקיבל לאחרונה איגוד הסטודנטים הארצי בבריטניה: תמיכה בזכות לקדם את האנטישמיות באוניברסיטאות בגלוי.

גם ביחס לכנסייה האנגליקנית, מביע מר גרונוולד הרגשת הקלה על כך ש"כתוצאה מהדו-שיח המשתפר" עימה, לא תטיל עתה המועצה המייעצת להשקעות אתיות של הכנסייה חרם על חברת קטרפילר בגין המסחר שהיא מקיימת עם ישראל. איזה הישג יוצא מן הכלל!

וכשלהנהגה המוסלמית בבריטניה יש החוצפה לדרוש את ביטול יום הזיכרון לשואה ולגבורה, מה עושה מועצת הנציגים של יהודי בריטניה? היא יוזמת מסע בעיתונות המדגיש שיום הזיכרון לשואה אינו מוקדש עוד אך ורק לרצח העם היהודי באירופה, אלא "עוסק גם בקמבודיה, ברואנדה, בבלקנים ובמקומות אחרים". וכך, ממזערים מנהיגים יהודים במו ידיהם את ייחודיותה של השואה, ומכניסים אותה למסגרת של פגיעה כללית בזכויות האדם.

ראש עיריית לונדון, קן ליווינגסטון, שנראה כי קיבל עליו עכשיו את תפקידו של אוסוולד מוסלי במאה ה-21, ממשיך בהתפרצויותיו האנטי-ישראליות והאנטי-יהודיות, אך מחוץ למשרדו אין שום הפגנות מחאה. בסביבה כה פסיבית, היש להתפלא על כך שהרטוריקה האנטי-יהודית שלו נעשית תוקפנית יותר ויותר?

בסביבה שבה סקרי דעת קהל מלמדים כי רוב מכריע של אזרחי בריטניה תומכים בליווינגסטון, ורואים בישראל את הסכנה הגדולה ביותר לשלום העולם – יותר מצפון-קוריאה ואיראן – על מנהיגי יהודי בריטניה להציג את המצב כפי שהוא, ולא לסבר את האוזן בדיבורים על התקדמות שהושגה ביחסים בין הדתות. כל אחד מבין שדו-שיח עם מוסלמים הגונים הוא דבר טוב, לא פחות טוב מעוגת תפוחים חמה בחורף, אבל אין לשגות באשליות: רובם המכריע של המוסלמים תומכים בקיצוניים שבהם, או שהם מאוימים עד כדי כך שלא ירימו ראש ולא ימרדו.

שיחק לנו המזל, וטוני בלייר, ראש ממשלת בריטניה, הוא ידיד העם היהודי. לפיכך, ראוי כי הנהגת היהודים בבריטניה תחדל להעמיד פנים שהמצב נסבל. עליה להרים קול ולהיאבק ביתר תקיפות נגד רוכלי השנאה. עליה להתרכז יותר בפעילות ציבורית גלויה ולא לסמוך על "דיפלומטיה שקטה". עליה לנצל את כוחה של הקהילה היהודית באנגליה כדי להשפיע על ידידים ועל בעלי ברית.

אם לא ישיבו היהודים מלחמה שערה, עד מהרה יהיה עליהם לשאול את עצמם: האם זו החברה שבה יחיו ילדינו ונכדינו? ואם אין הם מסוגלים להשלים עם עתיד כזה, יתכן שעליהם לשקול לעודד את ילדיהם לעלות ארצה.

הכותב הוא יו"ר ועדת הקשרים עם התפוצות במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה.ileibler@netvision.net.il



Copyrıght 2014 Isi Leibler. All RIGHTS RESERVED.
Web development: Studio Erez

WP-Backgrounds by InoPlugs Web Design and Juwelier Schönmann