Herzog and Netanyahu, (Photo: Kobi Gideon, GPO)

להתאחד אל מול העוינות חסרת התקדים של אובמה

Print This Post

British-American Flag English

בעת שאנו מתכוננים לחגוג את פסח, חג החירות, אירוני למצוא את עצמו ניצבים מול מאמצים אכזריים מצד מנהיגה הנקמני של ארצות הברית, בת בריתנו הגדולה ביותר, כאשר הוא זונח אותנו – המדינה הדמוקרטית היחידה באזור פושה בברבריות.

ראש הממשלה נתניהו מחויב להגיב באופן דיפלומטי לפרובוקציות השערורייתיות המכוונות נגדו מצד הנשיא אובמה. אך אנו אזרחי ישראל חייבים להתעלות מעל לקורקטיות הפוליטית ולהשלים עם המציאות הבלתי נעימה.

נשיא ארצות הברית, מנהיג העולם החופשי והתרבות המערבית, לא רק משחרר את קיטור התסכול האישי שלו נגד נתניהו או מציג מתקפות זעם בשל החלטת הישראלים לבחור בו שוב. אובמה עצמו מדגיש כי הוא מונע ע"י סיבות אידיאולוגיות שמקורן עוד בנאום קהיר שאותו נשא לאחר בחירתו לקדנציה הראשונה שלו.

הוא החריף את העוינות שלו כלפי ישראל, בעוד שבמקביל התחנף לאיראן ואף התרפס בפניה.

ואכן, בנאומו לפני כנס J Street האנטי-ישראלי, ראש הסגל של אובמה, דניס מקדאנה, אף הפעיל קלישאות פלסטיניות כאשר השמיץ את הישראלים, תוך שהוא מתעקש ש"כיבוש שנמשך כמעט 50 שנה חייב להסתיים" – וזאת ללא כל התייחסות לעובדה ששני ראשי ממשלה ישראליים נדחו בבוז ע"י ערפאת ועבאס כאשר הציעו להם 95% מהשטחים שהיו בעבר תחת כיבוש ירדני.

המתקפות האישיות שתיארו את ביבי כגזען וכשקרן מנוצלים גם הן באופן ציני כאמתלה לקידום שתי מטרות. ראשית, על מנת לנטרל את ישראל בזמן שאובמה מגבש את ההסכם עם המולות האיראניים. ראוי לציין שראש ה-CIA לשעבר, דיוויד פטראוס, השמיע לאחרונה הערות ביקורתיות זהות כמעט לאלו של נתניהו בנוגע למדיניות האמריקנית.

שנית, אובמה שואף לקדם את מטרתו ארוכת הטווח להכריח את ישראל לסגת לקווי שביתת הנשק הבלתי ניתנים להגנה מ-1949 ולהקים מדינה פלסטינית – אשר נותרה מסורה להשמדתה של ישראל. במידה וארה"ב תוציא לפועל את האיום שלה ותשהה את זכות הווטו שלה באו"ם, ישראל תמצא את עצמה במשבר דיפלומטי חריף ועלולה לבסוף להתמודד עם סנקציות. צרפת כבר הודיעה כי היא תגיש בקרוב החלטה בסגנון זה למועצת הביטחון.

בזמן שכזה, עלינו לעמוד מאוחדים בכדי להתנגד ללחצים מצד אובמה והאירופאים לביצוע ויתורים חד-צדדיים שיהוו איום קיומי ארוך טווח.

הדבר ידרוש מהפוליטיקאים שלנו לשנות את גישתם, ולשים את האינטרס הלאומי לפני שאיפותיהם האישיות או האגוצנטריות שלהם.

ראשון בתור הוא הנשיא ראובן ריבלין. בעוד שבתחילה התחבב על האומה כשנתפס כאדם מהיישוב, נדמה שכעת הוא איבד פרספקטיבה. תפקידו הוא לשמש כמסייע ומאחד וכסמל א-פוליטי של המדינה, ולא להנחות את נתניהו בנוגע להרכב הממשלה שעליו להקים.

כמו כן, אין זה יאה שהוא ינחה את ראש הממשלה הנבחר לשקם את היחסים עם הממשל האמריקני – כאילו הוא זה שאחראי למתיחות. בנוסף, ריבלין מספק תחמושת ליריבינו כאשר הוא ממשיך לבקר את ראש הממשלה שלו בשל משפט יחידי שנוסח באופן לא הולם אשר התייחס לגוש הערבי ונאמר בשיאן של הבחירות, דברים שנתניהו הבהיר והתנצל עליהם בהמשך – על אחת כמה וכמה כאשר האמריקנים ערערו על היושרה של דבריו ולמעשה קראו לו שקרן.

זאת ועוד, ככל שאנו מעריכים את נטיותיו הליברליות של נשיאנו, אין ספק שהוא איבד כיוון כאשר שיגר מכתב תמיכה ל-J Street, ארגון יהודי אמריקני שגונה ע"י ממשלתו ואשר קורא כעת לאובמה להעניש את ישראל, מעודד החרמה של מוצרים המיוצרים בהתנחלויות ומספק בימה לתומכים בחרם וסנקציות נגד ישראל.

על הנשיא ריבלין לנהוג באופן א-פוליטי ולהתנזר מהצהרות פוליטיות המערערות את מעמדה של הממשלה ברמה הבינלאומית.

נתניהו עסוק כעת במשימה המרתיעה של הקמת קואליציה שבה כל המפלגות הקטנות עוסקות בסחר הסוסים המסורתי, ומבקשות בעיקר לקדם את עצמן ללא כל התייחסות לאינטרס הלאומי. לדוגמה, רוב הישראלים צפויים לזעום כאשר עבריין מורשע ימונה כפי הנראה לתפקיד שר בכיר, אך אין דבר לעשות בנידון.

קשה לתפוס כיצד נפתלי בנט מהבית היהודי דורש את משרד החוץ או את משרד הביטחון. מדיניות הסיפוח שלו בוודאי אינה עומדת בקנה אחד עם תפקיד שר החוץ של ישראל, ומשה יעלון כבר הפגין את יכולותיו כשר הביטחון ואין להחליפו. בנט צריך היה להסכים מיד לקבל את תיק החינוך, משרד שאמור להיות החשוב ביותר בעבור מפלגתו מכיוון שהוא יאפשר לו לקדם את הערכים היהודיים – שבגינם רוב הבוחרים הצביעו למפלגתו.

אך מטרידה במיוחד היא העובדה שנתניהו עשוי למנות שוב את אביגדור ליברמן לשר החוץ. ליברמן אינו טיפש, אך ניתן לטעון שהוא שר החוץ הגרוע ביותר שהיה לישראל, והוא הרס את מעמדו של המשרד. בעודו משמש כשר החוץ ובשיא הלחימה בעזה, הוא נזף בפומבי בפועלה של ממשלתו במקום להגן על ישראל בזירה הבינלאומית. הוא מוחרם ע"י רבים ממנהיגי העולם, ודבריו הגסים והפרימיטיביים בנוגע ל"עריפת ראשים" של קיצונים פלסטיניים הציגו את ישראל באופן הגרוע ביותר.

במהלך השנה הקרובה, ישראל חייבת לגייס את האנשים הטובים ביותר על מנת לקדם את עמדותינו ולהפריך את השקרים, לא רק אלו של אויבינו המסורתיים אלא גם, אבוי, אלו של ממשל אובמה. שר חוץ מהווה את פרצופה של האומה ותפקידו המרכזי הוא להציג את מדיניותה של ארצו באור החיובי ביותר. במידה ונתניהו ימנה מחדש את ליברמן לתפקיד זה, יהיה זה מעשה חסר מצפון.

כואבת ככל שתהיה בעבור ישראלים משני צדי הספקטרום הפוליטי, המציאות היא שבעת הנוכחית הקמת ממשלת אחדות רחבה תשרת את האינטרס הלאומי באופן הטוב ביותר.

אין כל אפשרות למשא ומתן משמעותי עם הרשות הפלסטינית בזמן שהם מתקרבים לחמאס ומחריפים את ההסתה לרמות חסרות תקדים. גם אם עבאס הדו-פרצופי ישנה את עמדתו, הוא לא יוכל לבצע ולו פשרה אחת מבלי לעורר את זעמם של בני עמו.

זאת ועוד, בזמן שהאמריקנים מפעילים ללא בושה את הרטוריקה הפלסטינית בכדי להשמיץ את ישראל, לוחצים עליה להסכים לגבולות שאינם ברי הגנה ומאיימים לתת לאומות המאוחדות אור ירוק לגינוי ישראל ולהפעלת סנקציות עליה בהמשך, לפלסטינים אין כל תמריץ לקחת חלק במשא ומתן משמעותי.

בתנאים שכאלו, חילוקי הדעות בין הליכוד למחנה הציוני בנושאי מדיניות אינם משמעותיים. בכל הקשור לאיראן, המחנה הציוני מתנגד באופן נמרץ לא פחות מהליכוד להתקפלותו של אובמה בפני המולות האיראניים.

ממשלת אחדות תמנע מהמפלגות הקטנות את היכולת לסחוט במטרה לקדם את האינטרסים הצרים שלהם. היא תספק לשתי המפלגות הגדולות הזדמנות לבצע רפורמות אלקטורליות למערכת הפוליטית הבלתי מתפקדת הקיימת שלנו.

מעל לכל, הפגנה של אחדות תקדם לאין שיעור את מעמדנו הגלובלי. היא תעודד יהודים ברחבי העולם, ובמיוחד בארצות הברית, להתאחד מאחורי המדינה היהודית. היא תוכל לנצח, או לכל הפחות להפחית, את העוינות של האלמנטים הדמוקרטיים השמאלנים בקונגרס ולחזק את העל-מפלגתיות, וכך תקשה על אובמה רבות בקידום הקמפיין ההרסני הנוכחי שלו שנועד להוריד אותנו על ברכינו.

לאיחוד שכזה צפויות להיות התנגדויות חריפות מצד האלמנטים הרדיקאליים יותר בשתי המפלגות, אך רוב הישראלים יקבלו בברכה ממשלה שכזו, אשר תוכל להחליש באופן דרמטי את ההיסטריה האנטי-ישראלית שחולל ממשל אובמה.

למרבה הצער, ההיתכנות של ממשלת אחדות לאומית היא קטנה ביותר.

היות שכך הדבר, עלינו לצפות לפחות שהאופוזיציה תנהג באופן אחראי.

אילו יצחק הרצוג היה נבחר, אובמה בוודאי היה מאושר לחזות בנפילתו הפוליטית של נתניהו, אך אין ספק כי הוא היה ממשיך לרדוף אחר אותן המטרות. הרצוג הוא ציוני, ואנו יכולים לקוות שהוא יתעלה כעת מעל לפוליטיקה הקטנה, יתייצב מול האלמנטים הפוסט-ציוניים במפלגתו ויצהיר על תמיכתו בנתניהו בזמן שאובמה מציב דרישות בלתי סבירות או מקדם משא נקמה במקום לחפש פתרון. כמו כן, עליו להיות חד משמעי בתמיכתו במאמציו של נתניהו לחסום עסקה קטסטרופלית עם איראן, שייתכן ויהיו לה השלכות קיומיות על ישראל. במידה וינהג באופן הזה, הרצוג יזכה לתמיכה ולכבוד עצומים מצד האומה ויוכל לגייס לעצמו תומכים חדשים.

כאשר אנו חושבים על הברברים העומדים בשערינו ועל הבגידה בישראל מצד חלק גדול מן העולם המערבי, עלינו למצוא נחמה כאשר נקרא בסדר הפסח את הפיוט מההגדה לפיו בכל דור ודור יתגלו אויבים המבקשים לכלות את העם היהודי, אך בעזרת הקדוש ברוך אנו הצלחנו – ונמשיך להצליח – לגבור עליהם.

ileibler@netvision.net.il



Copyrıght 2014 Isi Leibler. All RIGHTS RESERVED.
Web development: Studio Erez

WP-Backgrounds by InoPlugs Web Design and Juwelier Schönmann