Photo: Moscow, 1987. From left to right: Alexander Lerner, Andrei Sakharov, and Isi Leibler

להנציח את תרומתם ההרואית של הפעילים הסובייטיים היהודים

Print This Post

British-American Flag English

בשבוע שעבר, חשתי צער עמוק למשמע הידיעה על פטירתו של וולודיה סלפק. שבוע קודם לכן, הלך לעולמו עוד אחד מגדולי הגיבורים של היהדות הסובייטית, וולודיה פרסטין. כמה חודשים קודם נפטר גם יולי קושרובסקי.

הם היו חברים בקבוצה של כמה מאות יהודים גיבורים שהובילו לאחד מההישגים המפוארים ביותר של העם היהודי מאז הקמת המדינה, והם הפגינו כיצד קומץ פעילים סובייטיים יהודיים, הניצבים מול סיכויים אפסיים, עמדו כנגד המשטר הטוטליטרי העוצמתי ביותר, סללו את הדרך לשחרור בני עמם וכן היוו לבסוף מרכיב משמעותי שתרם לנפילתה הסופית של האימפריה המרושעות.

נותרו לי זיכרונות עשירים של מעורבותי המאומצת במאבק שהחל ב-1959 ונמשך במשך 30 שנה, מאבק שהיווה מרכיב דומיננטי בחיי הציבוריים.

במהלך הזמן הזה, עמדתי בראש הקמפיין שהוביל לכך שאוסטרליה הפכה למדינה הראשונה שהעלתה את מצוקת היהודים הסובייטיים באו"ם ב-1962. שלוש שנים לאחר מכן, פרסמתי את ספרי Soviet Jews and Human Rights (יהדות ברית המועצות וזכויות אדם), אשר הוביל לפיצול המפלגה הקומוניסטית האוסטרלית והצית עימות גלובלי עז בשורות השמאל היהודי, אשר עד אותו הזמן הגן בהכנעה על האנטישמיות הסובייטית.

ב-1978, הועמדתי בסיטואציה חסרת תקדים כאשר החברה שלי, ג'טסט טורס, נתבקשה לטפל בהסדרי הנסיעה של הנבחרת האולימפית האוסטרלית למוסקבה, מה שחייב את הרשויות הסובייטיות לספק לי ויזת כניסה.

הביקורים שלי ב"צד האפל של הירח" ממשיכות עד היום להוות את החוויות הסוריאליסטיות ביותר שחוויתי מימיי. במשך היום, ניהלתי פגישות עם רשויות התיירות הסובייטיות, ולאחר מכן, למרות זעמם – ותודות להתערבותו האישית של ראש הממשלה מלקולם פרייזר – רכבי השגרירות העבירו אותי לבתיהם של סירובניקים ובדלנים, עובדה שתסכלה את הקג"ב שעקב אחרי ללא הרף אך היה מנוע מלהתערב. כמו כן, ניהלתי פגישות פורמליות עם פקידי ממשלה סובייטיים בכירים שאיתם ניסיתי לקדם את עמדת אסירי ציון ולדון בנושאים כמו האפליה והאנטישמיות שבתמיכת המדינה.

מרבית גיבורי העל הסובייטים הציוניים גודלו בסביבה אתאיסטית ומוחם נשטף לדחיית כל הערכים היהודיים. היה זה בעקבות מלחמת ששת הימים שרבים מהיהודים הללו שהתבוללו לחלוטין התגלו פתאום, ולמרות הסיכויים האפסיים להצלחתם, הם היו מוכנים להקריב את תפקידיהם המיוחסים ולסכן את עצמם במאמציהם הקשים לחידוש זהותם היהודית והשגת הזכות לחיות באופן חופשי בקרב בני עמם.

הייתה לי הזכות לזכות בידידותם של רבים מהפעילים המובילים, ועד היום, אני ממשיך להתייחס ביראת כבוד לקורבנות שהם הקריבו ולנחישותם המוחלטת. בדו"ח שהוכן בעבור נשיאות היהדות הסובייטית ב-1978, שיגרתי את המסר הרגשי הזה: "בעיצומו של הקיפאון, חוסר התקווה והעגמומיות, הסירובניקים המדהימים מתבלטים. גם כיום, כאשר מרבית עמיתיהם כבר עזבו, הם מייצגים את מלח הארץ, אחרוני הציונים הגדולים, נושאי הלפיד של הגבורה היהודית… אנו בילינו כל רגע פנוי שהיה לנו עם הקולוניה הזאת. אנו דיברנו, אנו האזנו, אנו בלמדנו ואנו בכינו… פניהם ממשיכים לרדוף אותנו. הם אינם דומים לאף יהודי שהכרנו אי פעם".

הם היו מוכנים להקריב את הול למען מה שהיה נדמה בזמנו כחלום בלתי אפשרי. סלפק, אחד מהסירובניקים האמיצים והכריזמטיים ביותר שעמו פיתחתי מערכת יחסים קרובה, אף נושל וזכה ליחס של בוגד מצד אביו, אמריקני לשעבר שהתיישב בברית המועצות מתוך אידיאולוגיה ונותר סטליניסט בלתי משוקם.

פרופסור אלכסנדר לרנר ז"ל, אחד מגדולי האריסטוקרטים היהודים של דורנו ומבין היהודים האציליים ביותר שזכיתי להכיר, נותר חבר קרוב שלי לאחר עלייתו לארץ. הוא היה מדען נודע עד שהגיש בקשה להגר לישראל באוקטובר 1971, אז הוא פוטר באופן מידי מעבודתו וזכה לסטטוס של מנודה. בזמנו, התרשמתי כיצד הוא ניסה לעודד אותי באומרו: "גם אם לא אצליח לממש את חלומי ולשוב למולדתי בתקופת חיינו, אנו עדיין שמחים לקחת חלק באירוע התנ"כי הזה. אל תחשוש לגבינו. אנא זכור כי אנו שמחים הרבה יותר כיום ממה שהיינו קודם להגשת בקשתנו להגירה – וזאת למרות הסכנה. אנו מרגישים שאנו מעורבים בהקדשת עצמנו למען עמנו ומדינתנו".

ביליתי זמן עם יוסף בגון, איש הברזל שבילה חלק גדול מחייו בסיביר ובבתי הכלא הסובייטים; עם פאבל אברמוביץ', ששחרורו הושג תודות להתערבותו של ראש ממשלת אוסטרליה בוב הוק; עם אליהו אסאס וסשה חולמיאנסקי, שחוללו רנסנס דתי בקרב יהודי בריה"מ תחת אפו של הקג"ב, ועם רבים אחרים – אשר כולם הפכו למעין חברי משפחה שלי בימים החשוכים הללו.

ביקורי במוסקבה הופסקו בפתאומיות כאשר אוסטרליה הצטרפה לחרם על אולימפיאדת מוסקבה, ואני נעצרתי וגורשתי באשמת "התרועעות עם אזרחים סובייטיים שנמנעה מהם אשרת יציאה לישראל בשל העובדה שהייתה להם גישה לסודות מדינה ביטחוניים".

למרות שנאמר לי שלעולם לא אשוב ואניח רגל על אדמה סובייטית, למרבה הפלא, כעבור לא יותר משבע שנים, עם שחר תקופת הגלסנוסט ב-1987, הפכתי למנהיג היהודי העולמי הראשון שהוזמן לבחון את הרפורמות של גורבצ'וב. אשתי ואני הוזמנו ע"י הרב הוזמנו ע"י הרב שייביץ', שמונה ע"י מוסקבה והקג"ב לשמש כרבו הראשי של בית הכנסת ארחיפוב, להתארח אצלו בראש השנה ולנאום בפני המתפללים מעל בימת בית הכנסת. ביידיש משובשת, נאמתי נאום ציוני מול בית כנסת מלא שבו נכחו גם חבריי הסירובניקים שסירבו בעבר להניח רגל במרכז הזה, שהיה בשליטת הקג"ב. זו הייתה חוויה רגשית סוריאליסטית ובלתי נשכחת.

לאחר מכן, ערכתי סדרה של ביקורים שהגיעו לשיאם בייסודו של מרכז התרבות היהודי הראשון מאז המהפכה. המרכז נקרא על שמו של סולומון מיכואלס, המשורר היידי הנודע שנרצח ע"י סטלין ב-1948. הפתיחה הרשמית והחגיגות הגיעו לשיאן בפסטיבל הזמר העברי הראשון, שבו דודו פישר ויפה ירקוני הופיעו בהיכלי תרבות רוסיים מרכזיים. הדמעות שזלגו על פניהם של יושבי הקהל היהודיים חקוקים לנצח בזיכרוני.

אך אבוי, תרומתם יוצאת הדופן של האנשים הגיבורים האלו אינה מונצחת כראוי בישראל, ומאבקה האפי של היהדות הסובייטית כמעט ואינה מוכרת בקרב הדור הצעיר של הישראלים.

כשהסירובניקים ואסירי ציון הגיעו לבסוף לישראל, הם זכו ליחס של סלבריטאים בעת שהפוליטיקאים נאבקו לעמוד בחזית ועדות הקבלה בנמל התעופה. אך מעבר לכך, למרבה הצער, הם זכו בעיקר להתעלמות.

חשוב מכך, למרות מאמציהם של אנשים רבים, הממשלה כשלה בסיפוק הכרה ופנסיות מספקות לסירובניקים ולאסירים לשעבר. כאשר סלפק, פרסטין, קושרובסקי, לרנר ואחרים הלכו לעולמם, אף דובר ממשלתי לא הילל את תרומתם למען העם היהודי.

רק שני חברים בקבוצה זו הגיעו לתפקידים ציבוריים משמעותיים לאחר עלייתם לארץ. נתן שרנסקי, שעמד ברשות מפלגה פוליטית ושימש כשר בכנסת ועומד כיום בראש הסוכנות היהודית, ויולי אדלשטיין, דובר הכנסת הנוכחי, שמאבקו יוצא הדופן כצעיר בברית המועצות כמעט ואינו מוכר לציבור.

למדינת ישראל ישנה מחויבות להנציח את זכרם ואת תרומתם של אותם גיבורים יהודים סובייטיים, שמאמציהם הובילו לפתיחה הנסית של השערים לטובתם של מיליון יהודים – שרובם לא היו מודעים להם.

המאבק היהודי הסובייטי הדרמטי צריך לזכות לדגש בתכנית לימודי הליבה בהיסטוריה. היא מהווה סאגה ניסית שמדגישה כיצד כמה מאות אידיאליסטים נחושים שהיו מוכנים להתעמת עם מערכת טוטליטרית עוצמתית, עם תמיכתו המאוחדת של העם היהודי בישראל ובתפוצות, הצליחו להתגבר על מה שהיה נראה כסיכוי בלתי אפשרי.

בזמנים קשים אלו, עם האתגרים המאיימים הניצבים בפני ישראל והעם היהודי, אנו יכולים ללמוד לקח מהמטרות הבלתי אפשריות למראית עין שהצלחנו להשיג באמצעות הפגנת אחדות במאבק לשחרור יהודי ברית המועצות. במידה ונמשיך לעשות כך גם כעת, אנו ללא ספק נצליח להפחית באופן דרמטי את הלחץ הבינלאומי המכוון כיום נגדנו.



Copyrıght 2014 Isi Leibler. All RIGHTS RESERVED.
Web development: Studio Erez

WP-Backgrounds by InoPlugs Web Design and Juwelier Schönmann