כך הלכנו כצאן לטבח

Print This Post

גירסת מאמר זה באנגלית: The Gaza truce: another capitulation to terror

הפסקת האש נובעת מחוסר יכולתם המתמשך של מנהיגינו לנסח תוכנית אסטרטגית. כל מה שאנחנו עושים הוא להפריח את האיומים החלולים, שהמשטרים הערביים התפרסמו בהם בעבר. בשום דמוקרטיה העוברת משבר כזה, הממשלה לא היתה מחזיקה מעמד. הקבינט היה מתקומם. אבל למרות שרבים מחברי הכנסת מודים בשיחות פרטיות שהמדינה עומדת בפני אסון, הם עדיין מסרבים לפעול

ההיסטוריה חוזרת על עצמה רק לעתים נדירות. אף על פי כן דומה שאנו, הישראלים, הפכנו לצופים חסרי אונים בחזרה על הסכם מינכן מ-1939, כאשר ראש-ממשלה בריטי חלש, ניסה נואשות לשכנע את עצמו ואת עמו שאם יפייס את היטלר, ישיג "שלום בימינו".

ערפאת ויורשיו דיברו בכפל לשון, ושיקרו לכלל התקשורת העולמית הפתיה בנוגע לכוונותיהם האמיתיות ב"הפסקת האש". באותו זמן ממש חזרו הטרוריסטים הפלשתינים ואישרו, שכל "הפסקת אש" כזאת עם היהודים, היא תכסיס זמני שאינו פוגע בשום צורה שהיא ביעד הסופי שלהם: למחוק את המדינה היהודית.

אין צריך לומר שכל ישראלי שפוי היה מקדם בברכה את סיומו של "מעגל האלימות" – המונח שרוב העולם משתמש בו, כדי להגדיר את מאמצינו להגנה עצמית. אבל איזה סוג של "הפסקת אש" הוא הסכם, המספק הפוגה לטרוריסטים לחוצים מאוד, אבל לא מונע מהם מלהמשיך ולהציף את רצועת עזה בטילים, בסוללות נ"מ, בטילי נ"ט ובחומרי נפץ משובחים, דרך מעבר הגבול עם מצרים? איזו "שביתת נשק" אוסרת על צה"ל להשמיד את טילי הקסאם, חגורות הנפץ, ושאר כלי הנשק המיוצרים ברצועה, שמטרתם – תקיפת אזרחים ישראלים בעתיד? זו איננה רק התכחשות למציאות, כי אם סלילת דרך ליצירת תשתית צבאית של החמאס בעזה, דוגמת זו של החיזבאללה.

תסריט בלהות

דוברי החמאס מתפארים בגלוי, כי ברגע שיצליחו ליצור תשתית דומה לזו של החיזבאללה – יחדשו את העימות בזמן הנוח להם. "אנחנו זקוקים לתקופת רגיעה כדי להחלים", אבל "התקפות הרקטות הפלשתיניות על ישראל יתחדשו במועד שאנחנו נחליט עליו", אמר אבו לואה, דובר פלשתיני בכיר, ל-World Net Daily.

ברור למדי שנסראללה חותר עכשיו תחת ממשלת סיניורה, על אף נוכחותם של כוחות האו"ם באזור, וברגע שיתחדשו מעשי האיבה ברצועת עזה – יצטרפו אנשי חיזבאללה, מאומנים וחמושים, וייצרו מלחמה בשתי החזיתות.

יום לפני הפסקת האש איים חאלד משעל, מנהיג החמאס היושב בדמשק, לפתוח באינתיפאדה חדשה, אלא אם כן תיכנע ישראל לדרישותיו. ובכל זאת הפכנו את הטרוריסט הרצחני הזה לגיבור ולמשחרר. משעל מתפאר עכשיו כי הצליח להכריח את ישראל להסכים להפסקת אש, בלי שהחמאס יוותר בצורה כלשהי על מטרתו העיקרית: השמדת המדינה היהודית. הודות לנו, עד מהרה יזקוף משעל לזכותו את שיחרורם של טרוריסטים רבים, וביניהם כנראה גם מרואן ברגותי ואחרים שדם על ידיהם, בתמורה לשיחרור גלעד שליט. הוא גם יכריז כי הודות לו, הוסר החרם על החמאס מצד הקהילה הבינלאומית. אי אפשר לצפות שתומכינו ימשיכו לבודד את החמאס, אם ישראל מוכנה לשאת ולתת איתו. ולבסוף, אבו מאזן יידחק עוד יותר לשוליים.

תסריט הרסני זה איננו תוצר לוואי של צה"ל חלש. צה"ל הוא עדיין אחד הצבאות הטובים ביותר בעולם, אבל רבים בצמרת הצבא טוענים כי לא נועצו בהם כראוי, וכי הם מתנגדים להפסקת הלחימה בנימוק שהיא רק דוחה את העימות, ומאפשרת לאויבינו לגבות, בסופו של דבר, מחיר דמים יקר יותר.

הכנסת חייבת להתקומם

היוזמה הממשלתית האחרונה – "הפסקת האש" – נובעת מחוסר יכולתם המתמשך של מנהיגינו לנסח תוכנית אסטרטגית, או אפילו להציג את נחישות ההחלטה הדרושה להפעלת מבצעים צבאיים, שיחזקו הרתעה של ממש. כל מה שאנחנו עושים הוא להפריח את האיומים החלולים, שהמשטרים הערביים התפרסמו בהם בעבר. גם עכשיו, מיד לאחר ההכרזה על הפסקת האש, הזדרז שר הביטחון פרץ להכריז כי "כל רקטה שתיירה לעבר ישראל תיחשב להפרת הפסקת האש, ותטופל בחומרה". אבל התקפות הטילים נמשכו, והתגובה לא באה.

ראש הממשלה ממשיך להפריח סיפורים, ולהגדיר כישלונות כניצחונות. בעקבות "שביתת הנשק" הוא הכריז: "מדינת ישראל חזקה עד כדי כך שהיא יכולה להרשות לעצמה להתאפק, ולתת סיכוי של ממש להפסקת האש".

אין ספק שהזיגזוגים של אולמרט מונעים מייאוש ומהאינטרס לשמור על כוחו. שר הביטחון שלו, עם דירוג של שני אחוזים בסקרים, נחשב בציבור לליצן. בעל הברית החדש בקואליציה של אולמרט, אביגדור ליברמן, השר לתכנון אסטרטגי, חשף שדעותיו עומדות בסתירה מוחלטת למדיניות הממשלה הנוכחית, וכל מה שהשיג היה השלכת חגורת הצלה פוליטית לאולמרט.

היעדר כל אסטרטגיה נראית לעין כלפי האיום הקיומי הנשקף מאיראן, מדאיג עוד יותר. בשום דמוקרטיה העוברת משבר כזה, הממשלה לא היתה מחזיקה מעמד. הקבינט היה מתקומם, או שחברי הפרלמנט היו מצביעים אי-אמון ודורשים בחירות. אבל למרות שרבים מחברי הכנסת מודים בשיחות פרטיות שהמדינה עומדת בפני אסון אם לא תשנה כיוון, הם עדיין מסרבים לפעול. הם מבינים כי בבחירות יאבדו רבים מהם את הג'ובים שלהם. לפחות טוב לדעת שמצב העניינים המחריד איננו משפיע בשום צורה על ציבור הבוחרים, שהפגין אומץ פעם אחר פעם, ונכונות לקורבנות גדולים.

ייתכן שכניעתה של הממשלה לחמאס תעניק לישראל צמצום זמני של התקפות הטילים, ולכן אין להתפלא שישראלים רבים תומכים באולמרט בסוגיה הזו. אולם בשביל אלו הצופים את התוצאות בטווח הרחוק, הכתובת חרוטה על הקיר, ועדיין לא מאוחר לשנות כיוון. זה עשוי להיות הסיכוי האחרון להגיד למנהיגים: עד כאן!

הכנסת חייבת להתקומם. חבריה צריכים, לכל הפחות, להקים כוח משימה לאומי שיורכב מאנשי עידית, במתכונת ועדת בייקר שהקים מימשל בוש, לגיבוש אסטרטגיות ארוכות טווח.

אם לא נפעל עכשיו, אנחנו – או סביר יותר, ילדינו – ישלמו מחיר כבד מאוד על חטאי אבותיהם.

הכותב הוא יו"ר ועדת הקשרים עם התפוצות, במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה.



Copyrıght 2014 Isi Leibler. All RIGHTS RESERVED.
Web development: Studio Erez

WP-Backgrounds by InoPlugs Web Design and Juwelier Schönmann