זהו מצב אירוני שתוך כדי התגבשותו של קונצנזוס רחב בישראל התומך באימוץ עמדת מרכז מתונה ובדחיקה לשוליים של פלגים קיצוניים הן מהימין והן מהשמאל, מספר "אינטלקטואלים" - בעיקר סופרים ואקדמאים - מגבירים את נוכחותם בחזית הגינוי הגלובלי של ישראל. איני מתכוון לפוסט-ציוניים או למשוגעים ואחוזי טירוף השונאים את מדינתם אלא לישראלים שלהם עבר עשיר של יוזמה ציונית אמיתית. מדובר באנשים בעלי מעמד של סמל לאומי כגון עמוס עוז - אחד הסופרים המחוננים ביותר שלנו ואדם שללא עוררין אוהב את ישראל.

ישנם ליבלרים ישראלים שמאבדים פרספקטיבה

Print This Post

Why some Israeli liberals lose perspective

זהו מצב אירוני שתוך כדי התגבשותו של קונצנזוס רחב בישראל התומך באימוץ עמדת מרכז מתונה ובדחיקה לשוליים של פלגים קיצוניים הן מהימין והן מהשמאל, מספר "אינטלקטואלים" – בעיקר סופרים ואקדמאים – מגבירים את נוכחותם בחזית הגינוי הגלובלי של ישראל.

איני מתכוון לפוסט-ציוניים או למשוגעים ואחוזי טירוף השונאים את מדינתם אלא לישראלים שלהם עבר עשיר של יוזמה ציונית אמיתית. מדובר באנשים בעלי מעמד של סמל לאומי כגון עמוס עוז – אחד הסופרים המחוננים ביותר שלנו ואדם שללא עוררין אוהב את ישראל.

היתה תקופה שבה עוז היה מסרב בתוקף לגנות את מדיניות הממשלה בפני התקשורת הגלובלית או בזמן שהייה במדינה זרה. אני נזכר שבעת ביקור באוסטרליה לפני עשרים שנה תגובתו של עוז לשאלות עיתונאים אודות רגשותיו כלפי ממשלת שמיר, הייתה: "אני ציוני סוציאליסטי גאה וכאשר אני נמצא בישראל יש לי את הזכות לבקר את ממשלתי בלהט. אך כאשר אני נוסע לחו"ל אני רואה בעצמי שגריר למען מדינתי ואני משאיר חילוקי דעות פוליטיים מאחורי."

דבר זה עומד בניגוד גמור לגישה שעוז מאמץ כעת. בימים אלה ישראל מבודדת כפי שמעולם לא היתה, והעולם כולו מיישם כלפינו מוסר כפול ושופך דברי שטנה על ישראל. בעוד שזהו המצב, עוז, אשר מתוסכל כמו מרבית הישראלים מהתסבוכת סביב המשט לעזה, פירסם טור אישי ב"גרדיאן" הבריטי וב"ניו יורק טיימס" ובו הביע את דעותיו על נושאים שהרחיקו הרבה מעבר לעניין המשט. הוא מספר לקוראים האמריקאים והבריטים ש"ישראל סובלת משכרון כח" וכי אנו "מקובעים בתפיסה של כח צבאי" וכן כי אנו משתמשים לרעה בכלי זה – לא מסיבות של הגנה עצמית, אלא על-מנת "לדכא את הרעיונות ולרסק את הבעיות" העומדות מולנו על-ידי שימוש בכח.

בתו, פרופ' פניה עוז-זלצברגר, מרצה מוערכת למדע המדינה באוניברסיטת חיפה ובאוניברסיטת מונש שבאוסטרליה, פרסמה בבלוג אמריקאי פופולרי רגשות דומים. היא אמרה כי "כל פטריוט ישראלי אמיתי חייב… להתנצל בכניעה והשפלה בפני המתים והפצועים של המשט שארגנה "תנועת פרי גזה", בפני הטורקים ובפני הקהילה הבינלאומית. ואם כבר התחלנו אז גם בפני הרוב העזתי החף מפשע." המסר שלה לקהילה הבנילאומית היה "הגינוי שלכם, שכמעט ניתן בפה אחד, היה לגמרי במקום. כאזרחית פרטית אני מצטרפת אליו. כפטריוטית ישראלית בדרך כלל, אני מרגישה בושה."

מאמר דומה פורסם ב"גרדיאן" ונכתב על-ידי דויד גרוסמן, סופר ישראלי נוסף ויוצא מן הכלל ששכל את בנו בצה"ל במלחמת לבנון האחרונה. בשבוע שעבר, איגוד סוחרי הספרים בגרמניה העניק לגרוסמן את "פרס השלום", אותו הפרס שהוענק לעמוס עוז ב-1992. בטורו גרוסמן ציין כי "אף הסבר לא יוכל להצדיק או לטשטש את הפשע שנעשה" וכן כי "ישנם ביננו אנשים המבקשים להפוך את תחושת האשמה הטבעית והמוצדקת של הישראלים לטענה הצורמנית כי העולם כולו אשם. למרות זאת, יהיה קשה יותר לחיות עם תחושת האשם שלנו."

מה מניע אנשים מוכשרים ובעלי שיעור קומה אלו, אשר ללא ספק מחשיבים עצמם מסורים לרווחתה של ישראל, לתרום להתפרצויות הזלזול העצמי הללו בתקשורת הזרה בעוד שהמדינה מאוחדת תחת הנסיון להדוף את ההשמצות האכזריות ביותר שספגה מאז הקמתה? מלבד "הארץ", גם אמצעי התקשורת שלנו, שבדרך כלל לוקים במזוכיזם, מהדהדים את המרמור של מרבית הישראלים. הישראלים חשים כי למרות הטעויות וה"פאשלות" המבצעיות שנעשו, ישראל עומדת לבדה ונעשה לה דמוניזציה ודה-לגיטימציה באופן חסר מצפון.

הקריאה ל"הסרת המצור" רומזת שממשלות ישראל צריכות לשבת בחיבוק ידיים בזמן שהאיראנים מציפים את חמאס בטילים וכלי נשק אחרים. אפילו מפלגת האופוזיציה העיקרית, קדימה, קוראת לממשלה לעמוד איתנה ולהמשיך במצור. האם ניתן להעלות על הדעת שמדינה אחרת לא תטיל מצור על שכנה שמצהירה בגלוי שמטרתה העיקרית היא השמדתה, שממטירה טילים על אוכלסייתה האזרחית, חוטפת חייל ומתרברבת על כך שהיא מתכננת חטיפות נוספות? ובאשר ל"סיום הכיבוש", אנחנו עדיין בקושי מתמודדים עם התוצאות של ההתנתקות החד-צדדית מעזה.

למעשה, למרות שהוא מואשם לעתים קרובות בהנהגת ממשלה ימנית קיצונית, נתניהו התקדם רבות לעבר השגת קונצנזוס. אין הבדלים עקרוניים בין האידאולוגיה של קדימה לזו של הליכוד. מפלגת העבודה המצומצמת נמצאת בממשלה ומרצ, שנמצאת בשמאל הקיצוני, צומצמה גם היא לכדי שיא שלילי של שלושה, מתוך מאה ועשרים, חברי כנסת נבחרים. דבריהם הקשים של אינטלקטואלים כאלו נגד ישראל, המתפרסמים בתקשורת הזרה, אינם יוצרים תהודה רבה מאוד אך הדברים מעוררים כעס רב בקרב הציבור הישראלי.

אם-כן, מדוע מביעים אינטלקטואלים וסופרים ישראלים כמו עמוס עוז, שאוהבים את ישראל ואין להם הרבה במשותף עם הסהרוריים האנטי-ישראליים הקיצוניים, ביקורת כה נלהבת נגד מדינתם, כאשר הם יודעים שאויבינו המרים ביותר ינצלו את דבריהם?

האמת היא שהשכלה רחבה וכשרון אינטלקטואלי אינם מקנים בהכרח חכמה פוליטית. לדוגמא, במהלך ההיסטוריה, בעת העתיקה, בימי-הביניים ובעת החדשה, תנועות אנטישמיות נוצרו בעיקר על-ידי האליטה האינטלקטואלית ולא על-ידי האזרחים מן השורה.

נדמה כי הגורם העיקרי שמניע אינטלקטואלים ליברלים מישראל ומהתפוצות להרחיק את עצמם מישראל הוא רצונם הנואש לקבל הכרה ככאלו שמצליחים להתעלות מעל האינטרסים הקהילתיים והמקומיים של השבט או הלאום. מאז האמנציפציה, מאבקם המתמשך של היהודים היה הנסיון למצוא איזון בין פרטיקולריזם ללאומיות. עד לא מזמן, למרות התנגדות פנימית משמעותית, הציונות התקבלה כתנועת השחרור הלאומית של העם היהודי. כל עוד היהודים סבלו ונחשבו כנמצאים בעמדת נחיתות, לליברלים לא היו עכבות שמנעו מהם לתמוך במדינה היהודית. עם-זאת, תוך-כדי הצמיחה הדרמטית של הפוסט-מודרניזם לאחר המלחמה הקרה, ועם הופעתו של "השמאל החדש" (שהשפיע גם על הציונות הסוציאליסטית), ליברלים רבים החלו לאמץ גישות שליליות כלפי הלאומיות על כל גווניה, ובכלל זאת הציונות. הצירוף של הסבל הפלסטיני, אפילו אם הביאו אותו על עצמם, עוצמתה הצבאית של ישראל והרומן של השמאל עם האיסלאם הובילו לכך שהמדינה היהודית קיבלה תדמית של המקור לרוע הגלובלי. דבר זה קיבל חיזוק עצום מהתפרצותה של שנאת יהודים שבה "ציונות קולוניאליסטית" היוותה תחליף וממלא מקום עבור האנטישמיות המסורתית.

דבר זה הגיע לשיאו בתקופה זו, כאשר גינוייה של מדינת ישראל הפך לדרישת קדם לכל אדם הרוצה להיחשב ליברל. כך אותם אינטלקטואלים יהודים מישראל ומהתפוצות, שלהם הליבלריזם נדמה לדת חילונית ואשר רצו נואשות להימנות עם הזרם ה"פרוגרסיבי", חשו באופן מודע או בלתי-מודע שעליהם להתנתק מ"התדמית השלילית" של המדינה היהודית. במיוחד כאשר מפלגת "ימין" מנהיגה אותה.

מיותר לציין כי ישראלים ליברלים רבים, שיש להם ביקורת לגיטימית על ממשלתם, מצליחים להביע את התנגדותם מבלי להכפיש את ישראל ומבלי לספק תחמושת לאויביה הגלובלים של ציון.

ניתן רק להביע צער עמוק על כך שמיעוט של ישראלים כשרוניים מאפשרים לגאווה וליוהרה לשכנעם להשתמש בכשרונותיהם על-מנת לפגוע בביתם, מבלי להתייחס להשלכות מעשיהם.

ileibler@netvision.net.il



Copyrıght 2014 Isi Leibler. All RIGHTS RESERVED.
Web development: Studio Erez

WP-Backgrounds by InoPlugs Web Design and Juwelier Schönmann