איזי ליבלר

יהודי המאבק: זיכרון אישי

גירסת מאמר זה באנגלית: The Jews of struggle [1]

כאשר נכחתי בפתיחת התערוכה של יהודי ברית-המועצות ("יהודי המאבק"), המוצגת כיום בבית-התפוצות, היא הזכירה לי זיכרונות תוססים על המערכה ששלטה בחיי הציבוריים במשך 30 שנה, ושהעבירה אותי לזירה היהודית הבינלאומית.

בשנת 1959, כשהייתי סטודנט צעיר וביקרתי בישראל, הרבה לפני שיהודי ברית-המועצות אומצו על-ידי יהדות העולם, גויסתי על-ידי שאול אביגור, שעמד אז בראש "נתיב", הגוף הסודי למחצה שטיפל בענייני יהודי ברית-המועצות. אביגור היה ישראלי יוצא דופן, אשר מאחורי הקלעים היתה לו השפעה רבה על החלטות פוליטיות רבות בשנות העיצוב של דמות ישראל.

תחילה עסקתי במערכה באוסטרליה. בשנת 1962, במה שהוכח כתקדים פורץ דרך, שוכנעה ממשלת אוסטרליה להיות המדינה הראשונה בעולם שהעלתה את מצוקתם של היהודים בברית-המועצות בוועדה השלישית של האו"ם.

ב-1956 פרסמתי מחקר שכותרתו היתה "יהודי ברית-המועצות וזכויות אדם", המבוססת על מקורות סובייטיים שתיעדו אנטישמיות בחסות המדינה, ותיארו את ההתכחשות לזכויות האדם לגבי יהודי ברית-המועצות. המסמך זכה להבלטה בינלאומית, בעיקר מפני שהעורך של עיתון המפלגה הקומוניסטית באוסטרליה תרם הקדמה למאמר המאשרת את הנושא המרכזי, והפציר בסובייטים לעיין מחדש במדיניותם. המפלגה הקומוניסטית באוסטרליה התפלגה בסוגיה זו. היא הציתה ויכוח גלובלי חריף בקרב הקומוניסטים היהודים, ואוהדי המפלגה שהכחישו כעבדים נרצעים האנטישמיות הסובייטית, או התנצלו עליה.

בערך באותו הזמן, כנציג אוסטרלי צעיר לקונגרס היהודי העולמי, נעשיתי מעורב בחילופי גידופים והאשמות עם נשיא הקונגרס הכריזמטי, ד"ר נחום גולדמן, שהתנגד להפגנות ציבוריות מחשש שזה רק יחמיר את הדיכוי הסובייטי נגד המיעוט היהודי האומלל. גולדמן גם טען שרוב יהודי ברית-המועצות כבר התבוללו, ורק מעטים ישקלו אי-פעם לעזוב את ברית-המועצות.

הייתי אז צעיר, אבל בישיבת הוועד המנהל של הקונגרס היהודי העולמי בסטרסבורג, ב-1967, היה לי העוז להאשים את גולדמן בשתדלנות ובהליכה בתלם מן השפה ולחוץ, והאשמתי אותו שהוא נוקט אך ורק בדיפלומטיה שקטה. להפתעתי הנעימה – ואני אומר זאת בענווה – קיבלתי מחיאות כפיים סוערות, וגיריתי את גולדמן לנצל את לשון החלקות שלו במשך יותר משעה כדי לתקוף אותי. הדבר הוליך להקמת קבוצה אופוזיציונית, שבסופו של דבר הכריחה את מנהיגי הקונגרס היהודי העולמי לתמוך במחאה פומבית.

אין פלא שלא הרשו לי להיכנס לברית-המועצות. אבל ב-1978, כשסוכנות הנסיעות שהקמתי נבחרה לטפל בסידורי הנסיעה של הצוות האולימפי האוסטרלי לאולימפיאדה במוסקבה, נאלצו השלטונות הסובייטיים להעניק לי אשרת כניסה. במשך שנתיים נהניתי מגישה, ופיתחתי יחסים הדוקים וייחודיים עם ה"רפיוזניקים" ועם מתנגדי המשטר. לאמיתו של דבר, הביקורים שלי היו סוריאליסטיים. הייתי מבלה כמה שעות בדיונים על סידורי הנסיעה לאולימפיאדה עם השלטונות הסובייטיים, ואחר כך מכונית של השגרירות האוסטרלית, שהועמדה לרשותי לפי הוראות ראש-ממשלת אוסטרליה, הובילה אותי לבתי ה"רפיוזניקים" ומתנגדי המשטר. סוכני הקג"ב עקבו אחרי בגלוי כל הזמן.

הסיכומים של דיוני עם הפעילים היהודים (שרבים מהם מתגוררים היום בישראל), המשא-ומתן עם הפקידים הסובייטיים בשם הקונגרס היהודי העולמי ו"נתיב", ופרטי הסכסוכים שאירעו בין "נתיב" לבין הפעילים היהודים הסובייטיים, הם היום חומר קריאה מרגש.

היתה לי הזכות לראות מכלי ראשון את הנס של כמה מאות יהודים סובייטיים, שהיו גיבורים שלא ייאמנו ונהנו מגיבוי מקרוביהם בכל רחבי העולם, ששינו את מהלך ההיסטוריה היהודית והעלו תרומה דרמטית לנפילתה של האימפריה הסובייטית המרושעת.

רוב ה"רפיוזניקים" שעמם התרועעתי והתיידדתי, תפסו תחילה עמדות יוקרתיות בקרב האליטה הסובייטית. הם חסרו כל רקע דתי או תרבותי יהודי, וחונכו באווירה האתיאיסטית המרקסיסטית שכפרה בכל הערכים הלאומיים והדתיים היהודיים. אבל לאחר מלחמת ששת הימים, יהודים מתבוללים אלה הופיעו לפתע כגיבורי-על ציונים. על אף ההבנה שסיכויי ההצלחה שלהם היו שוליים, במקרה הטוב, הם הפגינו נכונות להקריב הכל, ולהעמיד את עצמם בסכנה פיזית גדולה כדי לחדש את זהותם היהודית ולחזור ולהתחבר עם העם היהודי. הם הפכו למצורעים בחברה הסובייטית, ורבים מהם נאסרו מפני שהתכחשו למשטר הטוטליטרי החזק ביותר בעולם. ברבות הימים, כאשר תיכתב ההיסטוריה של הדור הזה, גיבורים אצילים אלה, אולי אחרוני הציונים האמיתיים, יוכרו כיהודים האמיצים ביותר, ונחושי ההחלטה של העידן הזה.

זהו הרהור עצוב וחרפה מבחינת כל העם היהודי, שרבים מהגיבורים ה"רפיוזניקים" ו"אסירי ציון" הללו, המתגוררים בישראל, הם היום חסרי כל בזקנתם, והוזנחו על-ידי המדינה.

היה זה במהלך המערכה שניהלתי לראשונה אישית, שנתקלתי בתופעה של יהודים אנטי-יהודיים. מבשרי המשמיצים של ישראל בימינו היו הקומוניסטים היהודים ואוהדיהם, שהגנו ללא בושה על המדינה הסובייטית, ונתנו את חסותם לאנטישמיות, והעלו על נס את משפטי הראווה שבהם נאסרו יהודים והוצאו להורג על אשמות מפוברקות של ריגול, לאומיות ופשעים כלכליים.

ראיתי גם את הממסד היהודי, שהתנהג תחילה כמו ישראלים רועדים מפחד, התנגד לקריאות לפעולה מחאה ציבורית, והשתדל להסתמך אך ורק על דיפלומטיה שקטה. רק אחרי שהכהניסטים הפרועים עשו כותרות כשנקטו אלימות נגד דיפלומטים סובייטיים, שהגבירו את הלחץ מצד הרחוב היהודי, נאלצה ההנהגה להיות מעורבת. גם כשביקר גורבצ'וב בארצות-הברית בדצמבר 1987, ההנהגה היהודית הממוסדת התנגדה תחילה לקריאות לקיים הפגנה המונית, מפני שחששה מהופעה מצומצמת בחורף. אולם כאשר הלחץ הציבורי אילץ אותם להמשיך, נאספו יותר מ-250 אלף יהודים בוושינגטון – ההפגנה הגדולה ביותר בהיסטוריה של התפוצות – שהיתה לה השפעה מעמיקה ולחץ כדי שהסובייטים יפתחו את השערים.

הביקורים שלי נפסקו לפתע כאשר אוסטרליה הצטרפה לחרם על מוסקבה.

האולימפיאדה ב-1980. נעצרתי במוסקבה, והואשמתי שהשגתי גישה לסודות של ביטחון המדינה מצד אלה שלא קיבלו היתר לעלות לישראל (ה"רפיוזניקים"). המזכיר הראשון של שגרירות אוסטרליה הותקף, ובסופו של דבר גורש, ונאמר לו שלעולם לא יציג את רגלו על אדמה סובייטית.

להפתעתי, הרב הראשי של יהודי מוסקבה, בבית-הכנסת ברחוב ארכיפובה (שנשלט אז על-ידי הקג"ב), הזמין אותי ואת אשתי למוסקבה כעבור שבע שנים, ב-1987, כאורחיו בראש השנה, וכדי שאשא נאום למאמינים מן הדוכן בזמן התפילה. נשיאת נאום ציוני ביידיש עילגת בפני בית-כנסת מלא, בנוכחות ידידי ה"רפיוזניקים" שמעולם לא הציבו את רגלם בבית תפילה זה, שהיה בהשגחת הקג"ב, היה חוויה רגשית עמוקה. לאחר מכן התברר לי שהייתי המנהיג היהודי הבינלאומי הראשון שהוזמן על-ידי הסובייטים כדי להעריך את השפעתו של גורבצ'וב. כשדיווחתי לנשיאות יהודי ברית-המועצות כי הרפורמות של ה"פרסטרויקה" של גורבצ'וב היו אמיתיות, והן לא היו יחסי הציבור הקוסמטיים של הסובייטים, רבים מידידי האמינו שאני פתי.

אחר כך באה סדרה של ביקורים אחרים, ובתוך חודשים ספורים ניהלנו משא-ומתן על הקמת המרכז התרבותי היהודי הראשון שנקרא על שמו של סלומון מיכואלס, המשורר היידי המפורסם, שנרצח ב-1948 על-ידי סטאלין. הפתיחה המפוארת בנוכחות אוסף של אישים יהודיים בינלאומיים, וביניהם אלי ויזל, פקידים סובייטיים ושגרירים, היתה מאורע היסטורי.

בד בבד קיבלנו רישיונות לערוך את פסטיבלי השיר העברי, שבהם הופיעו דודו פישר ויפה ירקוני באולמות קונצרטים גדולים במוסקבה ובלנינגרד. תמונות הדמעות הזורמות על פניו של הקהל היהודי יישארו חקוקות לנצח במוחי.

במבט לאחור, שחרור יהדות ברית-המועצות היא אחד הניצחונות הגדולים ביותר של העם היהודי, שני רק להקמת המדינה היהודית. זה היה ניצחון גדול של כוחו של העם.

למערכה יוצאת מהכלל זו היתה השפעה מרחיקת לכת על קהילות יהודיות בכל רחבי העולם. היא סחפה ואיחדה יהודים מכל האמונות בכל פינות תבל. גם כאשר נשארו ויכוחים מרים על טקטיקה, היהודים התאחדו למען המטרה המשותפת של שחרור יהודי ברית-המועצות. נחישות החלטתם להגשים את הבלתי אפשרי, אפשרה להם לנצח אפילו את יריביהם החזקים ביותר.

שחרור יהודי ברית-המועצות שיקף גם את הסמכויות שנפלו בידי היהודים אחרי הקמת מדינת ישראל. בלי מדינה יהודית והתרומה של "נתיב", הניצחון של קומץ גיבורים יהודים סובייטיים מול מעצמת-על טוטליטרית לעולם לא היה מושג, על אף תמיכתה של יהדות העולם.

היא גם צירפה לעניין היהודי דור חדש של צעירים מערביים אידיאליסטים, שרבים מהם תפסו לאחר מכן, ועדיין ממלאים, תפקידי מנהיגות בכירים ברמות בכירות של הפעילות היהודית. לא מעטים מהם, ששאבו השראה מאומץ ומהמסירות של ה"רפיוזניקים" ושל אסירי ציון, התיישבו גם הם בישראל.

על מנת להתמודד עם האתגרים והאיומים הניצבים בפני ישראל והעם היהודי בימינו, אנו צריכים להיזכר ברוח הנחישות והאחדות שהניעה אותנו בימים ההם. אם נוכל להחזיר לנו את הרוח הזאת, נוכל פעם נוספת להפגין שביכולתנו להשיג את מה שנראה כבלתי אפשרי.

הכותב, לשעבר מנהיג ותיק של קהילת יהודי אוסטרליה, ולשעבר יו"ר הוועד המנהל של הקונגרס היהודי העולמי, היה אחד המנהיגים הראשונים של המערכה הבינלאומית לשחרור יהדות ברית-המועצות. iliebler@netvision.net.il