יהודים נגד ציון

Print This Post

גירסת מאמר זה באנגלית: Jews Against Zion

בכל תפוצות ישראל היו בשוליים יהודים מנוכרים, שמעורבותם העיקרית בחיים היהודים התרכזה בחתירה תחת המדינה היהודית. זה המחיר שעלינו לשלם על כך שבמשך זמן רב קברנו את ראשינו בחול ולא השכלנו לבודד מהזרם המרכזי יהודים שמקדישים את עצמם לדה-לגיטימציה ולהשמצות של ישראל. אין לזלזל כלל בנזק הפוטנציאלי שהם מסוגלים לגרום לנו.

יהודים המשמיצים את עמם שלהם אינם תופעה חדשה כלל. היו כאלה בכל שנות ההיסטוריה, החל בימי קדם. מומרים יהודים בימי הביניים היו מקדמי האנטישמיות הארסית ביותר. בתקופת האמנסיפציה, דגלו יהודים באוניברסליזם, בסוציאליזם וב"איזמים" אחרים, והסיתו לשנאה כלפי אחיהם, כפי שאפשר לראות בהתפרצויות האנטישמיות של קרל מרקס ושל היהודים הרוסים, המהפכנים הסוציאליסטים של שלהי המאה ה-19, שהצדיקו את הפוגרומים כשמן הדרוש לגלגלי המהפכה.

יהודים בעלי שנאה עצמית שתקו בתקופת השואה, מפני שהגזענים הנאצים נידו אותם.

אחרי המלחמה, התגלו הקומוניסטים היהודים וחבריהם "המתקדמים" כסניגורים הנלהבים ביותר לפשעי הסטליניזם. בזמן המאבק לשחרור היהדות הסובייטית, הם הכחישו את האנטישמיות הסובייטית והגנו – ואפילו שיבחו – את משפטי הראווה האנטישמיים שניהלה המדינה הסובייטית, ואת ההוצאות להורג של אחיהם. כמו יורשיהם בימינו, התכליתיות שלהם כדוברי האויבים שלנו היתה קשורה לעובדה שהם הציגו לראווה את שורשיהם היהודיים. אולם בניגוד ליהודים של ימינו המשמיצים את ציון, הם נחשבו כמצורעים בעיני היהודים המשתייכים לזרם המרכזי, ואין ספק שנתפסו בעיני לא יהודים כסוטים וכמנודים מעמם.

אבל כיום, אלה השוללים את הלגיטימציה של המדינה היהודית נחשבים לעתים קרובות לרצויים בחוגים יהודיים מכובדים. היו אפילו כמה מנהיגים יהודים שטענו כי אף שהקריאות לחיסולה של המדינה היהודית הן עמדה מסתייגת, קהילה יהודית פלורליסטית צריכה לאפשר להם בכל זאת בימה כדי להביע את דעותיהם.

חלק נכבד מהאחריות לסובלנות שגויה כזאת כלפי אלה המקדמים את השמדתנו מקורה בישראל. התעמולה האנטי-ישראלית הנתעבת ביותר – שלפעמים אי-אפשר להבדיל בינה לבין חרחור השנאה הג'יהאדיסטי – נשמעת כבר שנים רבות מפי אקדמאים המחזיקים במשרות באוניברסיטאות ישראליות.

עכשיו החלה הבעיה לחרוג מכלל שליטה. כיום, כמעט בכל מדינה, אפשר למצוא יהודים בחוד החנית של מסעי תעמולה מרושעים המשמיצים את ישראל. חלק מזה קשור לעובדה שהפגנת שנאה כלפי ישראל הפכה תנאי מוקדם עיקרי לכשירות ההשתייכות למחנה "המתקדם".

אולם האשמת הבוגדים האלה שהם עוסקים בשנאה עצמית או מקדמים אנטישמיות, נחשבת לחטא לא יכופר בחוגים רבים. כלומר, זה בהחלט לגיטימי שיהודים ישמיצו את ישראל כמדינת אפרטהייד, יאשימו את אחיהם שהם מתנהגים כנאצים, יפעילו כלפי המדינה היהודית אמות-מידה שונות מכפי שהם מפעילים כלפי כל מדינה אחרת, יאשימו את ישראל בטיהור אתני, בפשעי מלחמה וברצח עם – או במקרה הטוב, לקרוא למדינה דו-לאומית ולזכות השיבה לפליטים הפלשתינאים – מרשם בטוח לחיסולה של המדינה היהודית. אבל להתקומם ולכנות דעות כאלה כקיצוניות, או כלא מהוגנות, נחשב לביטוי של "מקארתיזם ציוני".

איזו השתקפות מעוררת רחמים של ימינו היא שאנשים כמו טוני ג'וד, מרק אליס, נורמן פינקלשטיין, ז'קלין רוז וטוני קושנר, המסירים רסן מעל פוגרומים מילוליים ומשתדלים להביא לקריסתה של המדינה היהודית, נחשבים לקדושים מעונים, הראויים להגנה בשמו של חופש הביטוי.

אין צריך לומר שסוגיית חופש הביטוי היא תרגיל הסחה מוחלט. הטענה שמשמיצי ישראל מהווים רק קבוצת שוליים קיצונית המדברת רק בשם עצמה, ודאי שאינה מייצגת דיכוי של חופש הביטוי.

למעשה, אויבינו טוענים עכשיו שגינוי אלה המגנים את ישראל וטוענים לדה-לגיטימציה שלה, היא פשוט טכניקה שנועדה להסתיר ולהסיט ביקורת לגיטימית. אין זה חשוב שהמבקרים הקולניים והאמיתיים של מדיניות ישראל הם ישראלים ויהודים. למרבה הצער, מאמצים אלה מאפילים על הקריאות להשמדת המדינה היהודית בעזרת ביקורת לגיטימית על ישראל הנתמכת עכשיו על-ידי חלק ניכר מאמצעי התקשורת.

פרופ' אלווין רוזנפלד, איש אקדמיה אמריקני, כתב מאמר עבור הוועד היהודי האמריקני שחשף את אמות-המידה הכפולות ואת סטיותיהם של יהודים הקוראים תיגר על זכות קיומה של ישראל. המאמר חולל סערה, והוא הואשם בכך שאינו הוגן מפני שהוא מכנה את כל הביקורת על ישראל כאנטישמית. מבקריו התעלמו מהעובדה שהוא לא השתמש – במתכוון – בביטויים כמו אנטישמיות ושנאה עצמית. אולם לאחר שאלה המכונים "יהודים ליברלים" הציגו את דעותיו בצורה מעוותת, אפילו היהודים בני ניו-יורק "השוחים עם הזרם" הצטרפו ללהקה שתקפה את רוזנפלד.

למרבה הפרדוקס, על אף ההיסטריה היהודית "הליברלית", יהודי אמריקה – שרובם המכריע מתנגדים לנשיא בוש – מואשמים עדיין באחריות למלחמה בעיראק. נשמעות גם האשמות ב"נאמנות כפולה", דיבורים על "שדולות יהודיות חזקות" ומילים אופנתיות מגונות אחרות, שנשמעות יותר ויותר מצד תזמורת סימפונית אנטי-ישראלית שהשמאל הקיצוני מנצח עליה. התפרצויות אלה נשמעות בדרך כלל עם תווית "הכשר" מ"יהודים ליברלים", כהגדרתם החדשה.

בזמן שישראל ניצבת בפני איומים אמיתיים על קיומה, חוצפתו והעזתו של המחנה האנטי-ישראלי הגיעו לרמות משונות ומוזרות. גוף "ציוני", למשל, דרש להציג מועמדים "סרבנים" ("רפיוזניקים") לסטודנטים בקמפוסים אמריקנים, ותיאר את יזמתם "כמעשה אהבה ציוני"; קבוצות סטודנטים יהודים בקמפוסים התפלגו בשאלה אם לתמוך בהצעה מוזרה כזאת או לא. במקום אחר, ארגון יהודי אחר שגייס כביכול כספים בשביל גוף ציוני, ניהל תעמולה גלויה ודרש מממשלת ארצות-הברית לדחות הצעות של אייפא"ק, ודחק בממשלה ללחוץ על ישראל לנקוט מדיניות שהישראלים חושבים שהיא מנוגדת לאינטרסים שלהם.

ראש מרכז המחקר האנגלו-יהודי ומאגר החשיבה היחיד בלונדון, אינו יכול להבין מדוע האמונה שלו שהופגנה ברבים כי המדינה היהודית היתה שגיאה ושצריך לשנות אותה למדינה דו-לאומית, הפכה אותו לבלתי כשיר למלא משרה כזאת. ויו"ר מועצת המנהלים של מכון מחקר זה, שהוא גם יו"ר מועצת המנהלים העיתון היהודי החשוב ביותר של יהדות אנגליה, השמיץ את אלה שקראו להתפטרות המנהל כ"חוסר סובלנות מקארתיסטי".

אני ממליץ שיצחק הרצוג, שנתמנה לאחרונה לשר לענייני התפוצות, יציב את הסוגיה הזאת על סדר-היום שלו, ויכנס ועידה עולמית של ארגונים יהודיים המשתייכים לזרם המרכזי שמעריצים את שם ישראל ואת כל מה שהיא מייצגת. הם צריכים לאמץ עמדה אחידה כדי לחשוף יומרות מגונות, של העמדת פנים, של יהודים שיש להם חוצפה לטעון שהם מנהלים מערכות שטניות לדה-לגיטימציה של ישראל מתוך תחושה של ערכים וצדק יהודיים!

איזי ליבלר הוא יו"ר ועדת הקשרים עם התפוצות במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה, והוא מנהיג יהודי בינלאומי ותיק. ileibler@netvision.net.il



Copyrıght 2014 Isi Leibler. All RIGHTS RESERVED.
Web development: Studio Erez

WP-Backgrounds by InoPlugs Web Design and Juwelier Schönmann