איזי ליבלר

יהודים ליבראליים מבקרי ישראל: בורות או זדון?

malice-or-ignorance

Liberal Jewish Israel Bashers: Ignorant or Malicious? [1]

עליי להודות כי גוברת בקרבי תחושת התסכול והזעם בזמן שאני צופה במספר הגובר וההולך של ביקורות בלתי-מבוססות ושגויות המופנות כלפי ישראל ע"י יהודים ליבראליים בתפוצות.

אין המדובר באותם יהודים נתעבים הנקראים אנטי-ציוניים ומקדמים החרמה של ישראל. אף לא בקבוצות השמאל-הקיצוני היהודיות המעוותות כמו J Street, המסבות נזק רב למדינה היהודית באמצעות עידוד ממשלת ארה"ב להפעלת לחץ על ישראל, או על ידי ארגון עצומות כמו זו הסובבת כעת בקרב המנהיגים הדתיים היהודים הדורשת כי ישראל תבטל את תכניותיה לבנייה לדיור בפרבריה היהודיים של ירושלים ובשטח 1E.

אני מתייחס לאותם יהודים אשר- כשהיה זה אפנתי- היו תומכים נלהבים של ישראל. אך הניכור שהתפתח בין רבים מחבריהם הליבראליים הלא-יהודיים לבין המדינה היהודית עודד גם אותם לקבל על עצמם גישות פוליטיקלי-קורקטיות, המתבטאות גם באימוץ של 'שיק אנטי-ציוני'. חלקם נסחף בגאות הפוסטמודרניזם ועמדתו הפופולארית לפיה ישראל נולדה בחטא ומהווה אחד משרידיו האחרונים של הקולוניאליזם.

היה זה תהליך אבולוציוני שתחילתו בהפעלה הדרגתית של שקילות מוסרית בין שני הצדדים, ושיאו בבחירתו של בנימין נתניהו והדמוניזציה שהופעלה כלפיו בתור לאומן קיצוני. בנקודה זו, היהודים הליבראליים הללו החלו לשנן את הסיסמה חסרת-המחשבה לפיה ישראל הפכה אובססיביתבנוגע להמשך "הכיבוש". הם אימצו את הנרטיב הערבי לפיו ההתנחלויות מהוות את המכשול העיקרי לשלום, בהתעלמם מן העובדה שההתנחלויות מהוות רק 2% מן השטח שמעבר לקו הירוק ומכך שמאז אוסלו, כל ויתור טריטוריאלי מצד ישראל הביא בסך הכול לחיזוק הקיצוניים הפלסטיניים וסופו שהוביל לטרור מוגבר.

ככלל, המבקרים היהודיים הליבראליים הללו התעלמו מן העובדה שהרשות הפלסטינית, לא פחות מן החמאס, סירבה תמיד לקבל על עצמה פשרות הדדיות, וכן כי העימות איננו עוסק בפשרה טריטוריאלית אלא בהמשך הריבונות היהודית באזור. זאת ועוד, הם העלימו עין ממתקפות הטילים המתמשכות ומההסתה והאנטישמיות האכזריות המושרשות בכל שכבות החברה הפלסטינית.

ישראל מבודדת היום יותר מאשר בכל זמן מאז הקמתה. אנו מוקפיםבמשטרים אסלאמיים אנטישמיים הנחושים להשמידנו,ואיראן עלתה על המסלול להפיכתה למעצמת גרעין. בוודאי ניתן היה לצפות כי בימים כאלו, אפילו הליבראליים שביהודי התפוצות היו מתאחדים בתמיכה במדינה היהודית. אך אבוי, רבים מבינם ממשיכים להרחיק עצמם מישראל.

מגמה זו הומחשה לאחרונה בגינוי שפרסם 'האיחוד ליהדות רפורמית' לאישור הבנייה לדיור בפרבריה היהודיים-בלבד של מזרח ירושלים ובשטח 1E. הצהרה זו חתרה תחת מדיניות ישראלית מרכזית, הנתמכת בידי רוב רובם של הישראלים. האם המנהיגים היהודים הרפורמים לא היו מודעים לכך שאזור זה יועד מאז ומתמיד להישאר בתחומי ישראל, ושממשל בוש אף הכיר בכך במכתב לראש הממשלה שרון לאחר הנסיגה החד-צדדית מעזה והעקירה התקיפה של ההתנחלויות הישראליות? הם אינם מודעים לכך שהתרעומת שהציתו הפלסטינים הינה מזימה לערעור האינטרסים החיוניים שלנו באזורים שלא היו תחת מחלוקת עד כה? הם אינם יודעים שהפלסטינים מבקשים לכפות- כנקודת פתיחה למשא ומתן- את קווי שביתת הנשק הבלתי-ניתנים-להגנה מ-1949?שזהו דבר שיחרוץ את דינם של הר הבית ושל העיר העתיקה בירושלים כשטחים כבושים?

ובהמשך, ההתבטאות יוצאת הדופן של הרבנים הפרוגרסיביים של בני ישורון, אחד מבתי הכנסת הבולטים בניו-יורק, שהכריזו כי "ההצבעה באו"ם הייתה רגע גדול עבורנו בתור אזרחי העולם… זו הזדמנות לחגוג את ההליך המאפשר לאומה לקום ולבקש הכרה". וזאת בהמשך ישיר לנאומו באו"ם של נשיא הרשות, מחמוד עבאס, שהאשים את ישראל בהרג פלסטינים חפים מפשע במהלך הלחימה בעזה ובעיסוק בטיהור אתני.

ומלבד התמיכה בקווי 1949 כגבולותיה העתידיים של ישראל, האם הרבנים הללו לא ידעו שעבאס קורא גם לאיחוד עם חמאס- שמנהיגו הכריז זמן קצר קודם לכן כי "פלסטין היא שלנו מן הנהר ועד הים ומן הצפון ועד הדרום… אין כל לגיטימיות לישראל… אנו נשחרר את ירושלים ס"מ אחר ס"מ, אבן אחר אבן. לישראל אין כל זכות להיות בירושלים".

היקף ההתפוררות המתקיימת בקרב היהודים הליבראליים הומחש ביתר שאת כאשר אפילו דוד בריקסטון, סגן יושב ראש 'ההסתדרות הציונית העולמית' וציוני מסור, העניק לאחרונה תעודת הכשר לפיטר ביינרט, ממבקריה המוטים והעוינים ביותר של ישראל בקרב יהדות התפוצות. בריקסטון הדגיש כי על אף שהוא חולק נחרצות על קריאתו של ביינרט להחרמת מוצרים מתוצרת ההתנחלויות הישראליות, הוא חש קירבה אליו משום שהוא יהודי מסור, שולח את ילדיו לבתי ספר יהודיים ומספק שירות חשוב לציונות על ידי מתן ביקורת לכישלוננו בקידום מספק של השלום ובקיום אמות מידה מוסריות נעלות מכיוון שאנו ממשיכים ב"כיבוש".

מעטים יחלקו על כך שאנו מקיימים מחויבות לביקורת-עצמית וחושפים חוסר-צדק השורר בקרבנו. אלא שאלו אינם הערכים שאותם מקדמים ביינרט ויהודים ליבראליים נוספים כמו תום פרידמן מהניו-יורק טיימס. הם מייצרים הערכות מעוותות וחד-צדדיות המבצעות דמוניזציה של ישראל כמכשול העיקרי לשלום. הם מקדמים פוליטיקאים אנטי-ישראליים כמו צ'אק הייגל, ומאשימים את המנהיגים היהודיים המבקרים אנשים שכמותו בקידום מקרתיזם. הם קוראים לממשלת ארה"ב ולממשלות נוספות להפעיל לחץ על מנת להכפיף את ישראל. כיצד ייתכן שבריקסטון מתאר אנשים שכאלו כ"מגני הציונות הטובה של ימים עברו".

כמו כן, קיימת נטייה הולכת וגוברת מצד יהודים ליבראליים לחטיפת זכרו של ראש הממשלה המנוח יצחק רבין, וזאת כאמצעי לערעור אמינותו של נתניהו. זוהי תופעה שערורייתית. רבין, שאותו הכרתי והערצתי, היה פטריוט אמתי. "ההימור על השלום" שלקח התברר כהרה-אסון. אך בשום שלב, רבין לא התקרב ולו במקצת לקידום הדעות המיוחסות לו כיום על ידי הליבראליים. הוא היה מחויב באופן חסר פשרות לשלמותה של ירושלים, והוא שיזם את הפרויקט ב-1E. לעולם לא היה מעלה על דעתו את דחיית בנייתו של הפרויקט או את הקפאת הבנייה למגורים בירושלים היהודית. על כן, ניצול שמו באופן חסר בושה במטרה לקדם דעות שהוא עצמו התנגד להן נחרצות הוא מעשה חסר מצפון. המציאות היא שנתניהו קיבל על עצמו וויתורים רבים יותר מאשר רבין, והוא אף מגלה גמישות רבה הרבה יותר כלפי הפלסטינים.

קיים רצון עז להאמין כי חלק ניכר מהגינויים של ישראל המושמעים ע"י היהודים הליבראליים, בצירוף העובדה שמקורם כביכול הואבערכים יהודיים, אינם זדוניים אלא מבוססים בבורות. במקרה כזה, ניתן לכוון את האשמה להתנהגות זו דווקא כלפי ישראל, אשר איננה מתארת באופן ראוי את המציאות של מצבנו.

אך למרבה הצער, אנו הופכים משוכנעים יותר ויותר כי יהודים ליבראליים רבים סובלים מצרות אופקים ואינם מעוניינים להבין את המציאות, וזאת מכיוון שמניעם העיקרי הוא הרצון להפגין לחבריהם ה"פרוגרסיביים" כי הם חסרי פניות, אוניברסליים וסובלניים יותר מאשר אחיהם הישראלים 'צרי-האופקים'.

ileibler@netvision.net.il