יהדות אנגליה במשבר

Print This Post

גירסת מאמר זה באנגלית: British Jewry in crisis

הקריאה להחרמת אקדמאים ישראלים על-ידי איגוד המרצים באוניברסיטות ובמכללות הבריטיות (UCU), משקפת את העומק שבו טבועה העוינות הזדונית כלפי ישראל בחברה הבריטית.

תמיכה בהחלטה שפלה המטילה חרם על אקדמאים במדינה הדמוקרטית היחידה במזרח התיכון, היא תועבה מצד "מחנכים" המתיימרים להיות ליברלים ומתקדמים. זה משונה במיוחד, מפני שהאוניברסיטאות הישראליות הן פלורליסטיות, ואין שום מגבלה על קליטת סטודנטים ערבים ישראלים. אולם בניגוד בוטה, "אוניברסיטאות" פלשתינאיות כגון ביר זית, הממוקמות באזורים שהם "יודנריין" או שטוהרו מבחינה אתנית, מקדמות פולחן של מוות הנשען על מפַגעים מתאבדים, שנועדו להשמיד את מדינת היהודים. נוח לו, ל-UCU להתעלם גם מהעובדה שהמנהיגים הפלשתינאים משבחים את הטרוריסטים הנמצאים בשטחם, הממטירים כיום טילים על אזרחים ישראלים.

היום נעשה כבר "לא תקין מבחינה פוליטית" לתאר חרמות כאלה כמעשים אנטישמיים. אבל אין ספק שהגיע הזמן לקרוא לילד בשמו: להשמיץ את ישראל ובה בעת להתעלם מההתכחשות האכזרית לזכויות האדם במדינות האיסלאמיות – עם 400 אלף איש שנרצחו רק בדארפור עצמה – אינה משקפת רק מוסר כפול מעוות. על אף האחוז הגדול של יהודים ששינו את דעתם וישראלים לשעבר המנהלים את המערכה לשלילת הלגיטימציה מישראל, על פי כל הסימנים זה צריך להיחשב למעשה אנטישמי.

האווירה המזיקה המקרינה רשע כלפי ישראל נעשתה לאחרונה כל-כך נמרצת, עד שהיא מזכירה את הסבל של יהודי אירופה בשנות השלושים של המאה שעברה, כשהנאצים הפכו אותם למנודים ולמצורעים. בעוד שיזמות החרם האנטי-יהודיות הראשונות של הנאצים היו כלפי מפעלים יהודיים, כיום מכוונות הפעילויות האלה נגד חליפתו של העם היהודי – מדינת היהודים. כמובן שיהודי אנגליה לא יובלו עדרים-עדרים למחנות ריכוז, אבל אין ספק שיש קווי דמיון אחרים, מבשרי רע. כן ראוי לציין שבשנות השלושים הגנו הליברלים והשמאל על היהודים מפני הנאצים. אולם כיום הם מובילים את להקת הזאבים נגד ישראל, ומתייצבים לצד הכוחות האפלים ביותר של האיסלאם הפונדמנטליסטי, המכריז בגאווה על כוונתו להגשים את מטרת הנאצים: לחסל את היהודים ואת מוסדותיהם.

הסיוט גובר עוד יותר, כאשר אלה המכירים בעָצמתו של האיום האיסלאמי על החברה החופשית של בריטניה, מאשימים את ישראל במעשים החריגים האלה. לפי השקפת עולמם המעוותת, אילו ישראל לא היתה קמה, המוסלמים לא היו מושפלים והכעס כלפי המערב לא היה מתרחש. היקף העיוות המגוחך של המציאות משתקף בסקרי דעת קהל הממחישים שמוחו של הבריטי הממוצע נשטף, והוא מאמין שישראל מייצגת את האיום הגדול ביותר לשלום העולם, אפילו יותר מאירן.

כמובן שהאחריות לאווירה שלילית זו רובצת על כמה וכמה ממשלות ישראליות שלא השכילו להתמודד עם מלחמת הרעיונות ולספק הנחיות לקהילות היהודיות בתפוצות. ההתפרצויות הציניות של פוליטיקאים כושלים כמו אברום בורג, המשמיצים את ארצם, והניצול של אוניברסיטאות ישראליות ככני שיגור לפעילות אנטי-ישראלית על-ידי אקדמאים קיצונים פוסט-ציונים, תרמו גם הן לדה-לגיטימציה של מדינת היהודים.

אולם זה אינו פוטר את יהדות אנגליה מן החובה להגן על עצמה.

בכמה הזדמנויות קודמות הבעתי דאגה מן הפסיביות של מנהיגי יהדות אנגליה אלה, אשר באמונה תמימה סומכים – ללא הצדקה – על דיפלומטיה שקטה ושומרים על פרופיל נמוך מתוך דאגה "לא לזעזע את הסירה". חוסר האונים של המדיניות המוצהרת שלהם "ללחוש" ולא "לצעוק" בתגובה למעשים אנטישמיים ולדה-לגיטימציה של ישראל, מומחשת בוויכוחים הכאובים שנערכו לאחרונה אם לערוך – או לא לערוך – פעילויות פומביות לציון שנת ה-40 למלחמת ששת הימים, שמא זה יגרה את האויב ואת נטייתו לנהל עצרות מחאה בשטחים סגורים. גישות כאלה הביאו לכך שמנהיגי יהדות אנגליה תוארו לעתים קרובות כ"ישראלים אחוזי צמרמורת". ההתנהגות שלהם נוגדת בצורה בולטת את התנהגותם של מנהיגי יהדות צרפת, שהפגינו אומץ ונחישות החלטה נוכח האנטישמיות.

ליבת הבעיה היא שרבים ממנהיגי יהדות אנגליה ממשיכים להתכחש לגלי האנטישמיות הסוחפים אותם, המוסווים כאנטי-ציונות, ממעיטים בערכם או מסרבים להתייצב מול המציאות שלהם. זה השתקף במשתה שערך הנשיא למועצת הנציגים של יהודי אנגליה. בתקופה של משבר עמוק בישראל, כשהאנטישמיות באנגליה הגיעה לשיא. נמסר לי ממקור אמין כי הנאום של הנרי גרונוולד, נשיא המועצה, יתרכז בחובתם של יהודי אנגליה למחות על הפרת זכויות האדם בדארפור. מובן מאליו שמה שקורה בדארפור הוא מעשה נבלה כלפי האנושות שיהודים צריכים להיות רגישים אליו במיוחד. אבל מנהיג יהודי שיתייחס בהזדמנות כזאת כמעט אך ורק לדארפור, ויתעלם מהאש הבוערת בעולם היהודי ואת האיומים על קיומה של ישראל, אומרת הכל.

בעקבות החלטת החרם הראויה לגינוי, מועצת הנציגים עומדת במלוא מערומיה. כמובן שאין כל ערובה שפעולה נגדית נוקשה יותר היתה מונעת את קבלת ההחלטה הזאת. אבל אנחנו לעולם לא נדע, מפני שמנהיגי יהדות אנגליה נשענו בעיקר על "ערוצים סמויים" כדי להיאבק בהחלטה, ונדהמו כשהיא התקבלה. עכשיו הם פתחו במערכה כדי לבטל את ההחלטה.

אחרי קבלת החלטה מתועבת כזאת, אדם צריך להיות בטוח שכל מנהיג יהודי, כל רב וכל פעיל, יקום על רגליו ויביע זעם ובחילה נגד זוועה מוסרית כזאת. אבל במקום זאת אנו שומעים ביטויי חרטה ותגובות אקדמיות מנומקות. מה שהיה חסר הוא השתפכות של הסתייגות מוסרית שאפשרה לרקוח החלטה מוטה ומרושעת כזאת על-ידי מחנכים במקום מולדתה של הדמוקרטיה.

כמובן שנשמעו מחאות. למלאני פיליפס, העיתונאית האמיצה ומחברת ה"לונדוניסטן" שזכה לשבחים, יש השפעה ניכרת. רוני פרייזר ניהל מאבק קשה במעלה הגבעה למען "אקדמאים ידידי ישראל". בריאיון שנערך ב-BBC, האשים אנדריו באלקומב, יו"ר הסתדרות ציוני בריטניה, את בריטניה שהיא המדינה האנטישמית ביותר באירופה. רבים מיהודי בריטניה מן השורה מוכנים להתמודד עם אנטישמים, אבל "מנהיגים" מרתיעים אותם, בטענה שפעולות מחאה מיליטנטיות משיגות את המטרה ההפוכה! אולי הגיע הזמן שיהודי בריטניה יעקפו את הנציגים הפקפקנים שלהם וינקטו יזמה עצמאית.

תוצאת הלוואי השלילית הגדולה ביותר של הפסיביות של יהודי אנגליה איננה שהאנטישמיות תגדל – אין ספק שהיא תגדל. הבעיה היא ההשלכה של התנהגות מוגת-לב כזאת על הדורות הבאים של יהודי בריטניה. מה יכול אדם לצפות בשנים הבאות מהצעירים של ימינו שרואים את הוריהם ומנהיגיהם שאינם מתקוממים נגד אלה המשמיצים את ישראל ואת העם היהודי ומתמודדים אתם? אם המנהיגות הרשמית של יהדות אנגליה לא תשנה את גישתה, ייתכן שהחולי הנוכחי ייצג רק את קצה הקרחון.

איזי ליבלר הוא יו"ר ועדת הקשרים עם התפוצות במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה, והוא מנהיג יהודי בינלאומי ותיק. ileibler@netvision.net.il



Copyrıght 2014 Isi Leibler. All RIGHTS RESERVED.
Web development: Studio Erez

WP-Backgrounds by InoPlugs Web Design and Juwelier Schönmann