חיפוש נואש אחרי מנהיגים

Print This Post

גירסת מאמר זה באנגלית: A nation that is in search of leadership

נוכח פרסומו הצפוי של דוח וינוגרד, רוב הישראלים יהרהרו על עתיד המנהיגות הנוכחית שלהם. אלה שהם מספיק מבוגרים ייזכרו בנוסטלגיה באיכות היוצאת מהכלל של הישראלים שהנהיגו את המדינה מאז הקמתה ועד רצח יצחק רבין ב-1995. חלקם ישאלו את עצמם מדוע בשנים האחרונות מתייסרת המדינה ביבול הרסני כזה של פוליטיקאים כושלים ובלתי מוצלחים, שעד היום אינם מוכנים לקבל עליהם אחריות לכישלונותיהם. ואכן, ערב פרסומו של דוח וינוגרד, הודיע ראש-הממשלה אהוד אולמרט בעזות מצח שאין לו שום כוונה להתפטר ממשרתו, ולא חשוב מה ייכתב בדוח.

לאורך כל ההיסטוריה, מנהיגים יוצאי דופן שהשפיעו על מהלך ההיסטוריה – לטוב או לרע – היו בדרך כלל אנשים שהיו שבויים בידי חזון או עניין מסוימים. הם החזיקו בדעות שבמקרים רבים לא היו מקובלות על הציבור, ונאלצו לעבור תקופות של ניתוק כאנשים בודדים. ולעתים קרובות מדי, לפני שקיבלו תמיכה ציבורית רבים מהם נדחקו לשוליים, פטרו אותם כלאחר יד כאנשי חזון פרועים, ולפעמים אף האשימו אותם כקיצונים מסוכנים. קחו, למשל, את וינסטון צ'רצ'יל. רק זמן רב אחרי הסכם מינכן, כאשר מדיניות הפיוס של צ'מברליין נודעה לשמצה, הפסיקו הבריטים למתג אותו כמחרחר מלחמה בלתי אחראי.

זה מה שקרה גם למנהיגים הציונים הראשונים ולאבות המייסדים של מדינת ישראל. הרצל נחשב על-ידי רוב יהודי המערב והיהודים המשכילים כתמהוני, המקדם רעיונות אוטופיים שכלל לא ייתכנו. גם בתוך התנועה הציונית עצמה, דוד בן גוריון נתקל בהתנגדות פנימית חזקה מאוד כאשר נאבק בצורה תקיפה מאוד למען עצמאות יהודית, והתגלה כמנהיג מוביל רק אחרי השואה.

וזה חל גם על אלה שירשו אותו, הדוגמה הקיצונית ביותר היה מנחם בגין. הוא הפסיד בבחירות שבע פעמים רצופות, ובמשך קרוב ל-30 שנה נודה, הושמץ בבושת פנים, ואפילו הואשם שהוא פשיסט, עד ניצחונו המופלא בבחירות ב-1977. כיום הוא נחשב לאחד המנהיגים הלאומים הגדולים שלנו.

מה המשותף לכל האנשים האלה, שהחזיקו בדעות פוליטיות שונות מאוד זו מזו? לכולם היה חזון ואסטרטגיה שהם האמינו בהם בכל לב, והיו משוכנעים שהם ישרתו היטב את האינטרסים של האומה. הם עמדו על דעתם וסירבו לשנות את דעתם גם כאשר דעת הציבור התנגדה לדעותיהם. רק לעתים נדירות הרשו לסדר היום האישי שלהם להפריע לניסוח המדיניות או להשפיע עליה. במקרים רבים, כשהבינו שהגיעו למבוי סתום ולא יוכלו עוד להגשים את יעדיהם, או הגיעו למסקנה שנכשלו, הם התפטרו מרצונם. זה היה נכון לגבי בן גוריון, לגולדה מאיר ולמנחם בגין.

במילים אחרות, עד לאחרונה, המוטיבציה הבסיסית של רוב המנהיגים הישראלים מכל קצות הקשת הפוליטית היתה נכונות חסרת היסוס להעדיף את האינטרסים של האומה מעל לכל סדר יום אישי. מובן מאליו שהם עשו שגיאות, ולעתים טעו לחלוטין. אבל לא דעת הקהל ולא תאוות שלטון יכלו להוביל אותם להכפפת מה שנראה להם כמיטב האינטרסים של העם.

זה היה נכון לגבי רבין, כפי שהיה נכון גם לגבי אחרים. במרוצת הזמן, אפילו אחרי שפרס וביילין גררו אותו, נגד רצונו, ל"פשלה" של אוסלו, הוא שכנע את עצמו שכדי למנוע את הגרעוּן הממשמש ובא של עיראק ואירן, האינטרס הלאומי מחייב לעשות שלום מידי עם השכנות, אבל אם זה כרוך בהימור. ההימור הזה, שהוכח לאחר מכן כאסון, לא גרע מהרצינות של מטרותיו. על אף כישלונותיו, איש לא יכול היה להגיע למסקנה שכישלונותיו של יצחק רבין נבעו מפני שניחן במוטיבציה נואלת לצבור תמיכה ציבורית או להישאר בשלטון.

דווקא בתקופת כהונתו של אהוד ברק, האינטרסים האסטרטגיים לטווח הארוך של האומה נדחקו לעמדה שנייה במעלה, והוכפפו לסדר יום אישי. הזיג זג של מדיניות ברק הגיע לשיאו לקראת סיום כהונתו, כאשר השמיע הצהרות אחרי הצהריים שסתרו את אלה שביטא אותן בבוקר. המדיניות שלו הוכתבה יותר ויותר לא על-פי מה שהוא חשב לאינטרס הציבורי, אלא על-פי דעת הקהל. מנקודה זו ואילך, הקלפיות, ולא המנהיגים, החליטו מהו האינטרס הציבורי.

שרון ליטש את הגישה הזאת בצורה אמנותית, וניצל את שירותיהם של סוקרי סקרים, ו"מומחים" לספינים של יחסי ציבור, כפי שלא היה מעולם. וזה הגיע עכשיו לשיא הציני ביותר בתקופת כהונתו של ראש-הממשלה אולמרט, שכל סדר היום שלו נראה כאילו הוא נשלט על-ידי הדיבוק שאחז בו להישאר בתפקידו בכל מחיר. כדי לקדם את המטרה הזאת, הוא התאים את קווי המדיניות שלו כדי שיתמזגו עם ה- vox populi("קול ההמון"), כפי שהוא משתקף בסקרי דעת הקהל. אבל גם זה לא שיפר את הסקרים שלו.

אולמרט ניצל את משרת ראש-הממשלה, ועודד עמיתים כמו חיים רמון "לבחון את המים" בכל סוגיה עיקרית, כדי למדוד את דעת הקהל לפני שהוא מציג מדיניות חדשה. כשהיתה תגובה שלילית חזקה מצד הציבור (כמו למשל כשרמון הציע להעביר את סמכויות השיפוט על הר הבית לידי הפלשתינאים), אולמרט פשוט חזר בו.

אין צריך לומר שזה לגיטימי בהחלט, ואפילו חובה על פוליטיקאים לנצל סקרי דעת קהל כדי לוודא את הלך רוחו של העם.

אבל בשנים האחרונות זה יצא מכלל שליטה. כיום ישראל הפכה לחוף מבטחים של סקרי דעת קהל ורוכלי ספינים. למעשה, יהיה זה הוגן לקבוע שכיום, רוב קווי המדיניות השנויים במחלוקת אינם נחתכים על-פי מה שנחשב לאינטרס הציבורי. הם נקבעים רק אחרי שקיבלו אישור שטחי על-ידי הציבור ההפכפך באמצעות התקשורת, או בסקרי דעת קהל טלפוניים. זה נכון גם לרוב המפלגות הפוליטיות, ואולי להוציא את הדתיים המונעים על-ידי אידיאולוגיה, השמאל הקשה והימין הקיצוני. לפיכך, חלק גדול מהממסד הפוליטי מנסח היום את מדיניותו על בסיס מספר הקולות שהוא מעריך שיקבל. במילים אחרות, הלך-הרוח הלאומי, כפי שהוא מתומרן על-ידי "מומחי" ספינים חיצוניים ולא על-פי האינטרס הלאומי, הפך להיות סדר היום. הפכנו לספינה ללא הגה.

כיום, כישלונו של אולמרט כמנהיג נעשה בולט לעין כל. אבל קיימת סכנה שאם לא תהיה הכרה מחודשת בתפקיד שצריכים ליטול עליהם מנהיגים אחראים, כי אז בעיות היסוד של המנהיגות ימוסדו אפילו אחרי שהוא יפרוש.

מה דרוש? בראש ובראשונה, מנהיגים אמיתיים, שאינם פוליטיקאים חמדנים. מנהיגים שיחליטו על קווי מדיניות ויגיבו על אתגרים על בסיס תבחין אחד בלבד: לא כמה קולות הם יקבלו, או אם הרחוב מאשר קווי מדיניות כאלה. אסטרטגים לטווח ארוך צריכים להתבסס אך ורק על האינטרס הלאומי, אפילו אם זה מצריך לצאת למערכה כדי לשכנע את האומה שתשקול את ייעודה הקיבוצי, ולא האדרה אישית או מגזרית.

הכותב הוא מנהיג יהודי בינלאומי ותיק ileibler@netvision.net.il



Copyrıght 2014 Isi Leibler. All RIGHTS RESERVED.
Web development: Studio Erez

WP-Backgrounds by InoPlugs Web Design and Juwelier Schönmann