במלחמת הרעיונות, אנו פועלים תחת מגבלות אדירות. יריבינו מגייסים אהדה כאנדר-דוגים, אך בו זמנית מחזיקים בידם כוח פוליטי וכלכלי אדיר, תוך שהם למעשה שולטים במוסדות בינלאומיים דוגמת האו"ם. בנוסף, הם חטפו ארגונים לא- ממשלתיים העוסקים לכאורה בקידום זכויות אדם, אך למעשה עומדים בחזיתם של הקמפיינים הגזעניים לדמוניזציה ודה- לגיטימציה שלנו. עיתונאים מערביים רבים עוסקים בשיתוף פעולה מחפיר עימם. אוסטרליה משמרת ידידות חוצה- מפלגות עקבית עם מדינת היהודים מאז הקמתה. תחת ממשלת הלייבור הנוכחית שבראשה עומדת ג'וליה גילארד, היא נותרה- כמו ארצות הברית וקנדה- אחת מן המדינות המעטות בהן עדיין זוכה ישראל לשימוע הוגן. ב-26 לנובמבר, ג'ון ליונס, הכתב המוסמך לענייני ירושלים של העיתון היומי המוביל, ד'ה אוסטרליין, פרסם כתבה מרכזית בת 3,000 מילים בה נזף בישראל על התייחסותה הבלתי אנושית לכאורה כלפי ילדים פלסטינאים.

חוסר כשירות מוביל להפסד במלחמת הרעיונות

Print This Post

בני נוער פלסטיני

Losing the War of Ideas due to Incompetence

במלחמת הרעיונות, אנו פועלים תחת מגבלות אדירות. יריבינו מגייסים אהדה כאנדר-דוגים, אך בו זמנית מחזיקים בידם כוח פוליטי וכלכלי אדיר, תוך שהם למעשה שולטים במוסדות בינלאומיים דוגמת האו"ם. בנוסף, הם חטפו ארגונים לא- ממשלתיים העוסקים לכאורה בקידום זכויות אדם, אך למעשה עומדים בחזיתם של הקמפיינים הגזעניים לדמוניזציה ודה- לגיטימציה שלנו. עיתונאים מערביים רבים עוסקים בשיתוף פעולה מחפיר עימם.

אוסטרליה משמרת ידידות חוצה- מפלגות עקבית עם מדינת היהודים מאז הקמתה. תחת ממשלת הלייבור הנוכחית שבראשה עומדת ג'וליה גילארד, היא נותרה- כמו ארצות הברית וקנדה- אחת מן המדינות המעטות בהן עדיין זוכה ישראל לשימוע הוגן.

ב-26 לנובמבר, ג'ון ליונס, הכתב המוסמך לענייני ירושלים של העיתון היומי המוביל, ד'ה אוסטרליין, פרסם כתבה מרכזית בת 3,000 מילים בה נזף בישראל על התייחסותה הבלתי אנושית לכאורה כלפי ילדים פלסטינאים.

על אף שלעיתון זה ישנו עבר עקבי של התנהגות הוגנת וחסרת פניות בנוגע לישראל, היה זה תקציר קלאסי של ההכפשה האנטי- ישראלית, המזכיר את העיוותים והפברוקים הפרועים ביותר שנכללו בדו"ח גולדסטון.

המקורות שצוטטו היו משמיציה הקבועים של ישראל – 'בצלם', 'הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל', 'יש דין', ובמיוחד- 'התנועה הבינלאומית להגנה על ילדים (DCI)', המיוצגת על ידי עורך דין אוסטרלי, ג'ראלד הורטון. ליונס ראיין בנוסף גם דובר של ארגון 'שוברים שתיקה'- אותה תנועה מוטלת בספק אשר סללה את הדרך ושיתפה פעולה באופן פעיל עם וועדת גולדסטון בכך שסיפקה "ראיות". אותן ראיות, לאחר שנחקרו, הוכחו כמשוללות יסוד ברובן, ואפילו גולדסטון עצמו התנער מהן.

ליונס, אשר זכה מצה"ל לגישה בלתי מוגבלת לבתי משפט סגורים, תיאר במאמרו צעירים הכבולים בשלשלות ואימהות בוכיות הצופות במשפטי בזק הנערכים על ידי רשויות צבא ישראליות 'ברוטליות'. הוא תיאר את בתי המשפט הצבאיים של צה"ל כ-"מפרץ גואנטנמו לילדים".

הוא ציטט ארוכות את עורך דינו של ארגון DCI, הורטון, אשר התייחס ל-"385 הצהרות בשבועה" אשר מאשימות במעשי האכזרות החמורים ביותר שניתן להעלות הדעת, הכוללת בין השאר הכאות, עינויים, הפחדת ילדים בעזרת כלבים אכזריים, טיפולים במכות חשמל וכל מעשה זוועה אפשרי אחר. הוא אפילו התייחס אל "חוקר מגוש עציון" המתמחה באיום על ילדים במעשי אונס.

אילו הייתה טיפה של אמת באי אלו מן ההאשמות הללו, הייתה לנו סיבה טובה לחשוש. אך כמו בסיפורי הזוועה הקודמים, בטוחני כי הראיות מבוססות על עדויות אשר תתבררנה, גם הפעם, כשקריות ברובן. כל שעלינו לעשות הוא להיזכר בתרמית של מוחמד אל דורה, ה-"טבח" בג'נין, ההאשמות בדו"ח גולדסטון בנוגע לפגיעה "מכוונת" באזרחים בעזה ובטענות נוספות שהופנו כלפינו בעבר, אשר כולן הוכחו לאחר מספר חודשים כשקרים גסים.

אין זה מפתיע כי הכתבה המרתונית שיצר ליונס עוררה סערה משמעותית באוסטרליה.

מנהיגים אוסטרליים יהודים ופעילים פרו- ישראלים ביקשו מן השגרירות הישראלית להגיב באופן מידי בעזרת מידע נגדי מן הצבא, משרד החוץ או משרד ראש הממשלה. בנוסף, הופנו פניות ישירות לירושלים עצמה. במשך שבועות, נאמר להם כי הרשויות בוחנות את העניין, אך לא התקבלה כל תגובה. תשובה בלתי רשמית אחת אף הציעה באופן אידיוטי כי הגישה הטובה ביותר כנגד מאמר עוין שכזה הינה- להתעלם, ולחכות שהעניין יתפוגג מעצמו.

ב-17 לדצמבר, היעדר התגובה הובילה למאמר שני שנכתב על ידי ליונס. הפעם חזר הכותב על דבריו הלעוסים מן המאמר הקודם, והודיע לקוראים כי שר החוץ של אוסטרליה, קווין ראד, הביע חשש כבד בעקבות הדו"ח והורה לנציגיה הדיפלומטיים של אוסטרליה להחל בהליך בדיקה רשמי מול הרשויות הישראליות. ידוע כי ראד מעוניין באופן אישי בהרחקתה של אוסטרליה מן ישראל, וזאת על מנת לגרוף קולות ערביים למען מועמדותה של אוסטרליה למושב במועצת הביטחון של האו"ם. ואולם, לא הייתה עומדת לו עילה אמינה לפתיחה בהליך חקירה שכזה לו היו הרשויות הישראליות מספקות תגובה הולמת.

רק לאחר ההחלטה האוסטרלית לחקירת הנושא, שחרר דובר צה"ל באיחור הצהרה משפטית תפלה, בה נמסרו בקצרה הסיבות בגינן בהקשר זה, מעצרם של קטינים אינו מהווה הפרה של החוק הבינלאומי.

ייתכן וקשה לאנשים החיים במדינות המערב להבין את הרעיון של כליאת ילדים בגין זריקת אבנים. ואולם, יידוי אבנים הפך למרכיב מרכזי בטרוריזם, ובמידה מסוימת, אף לצורה אומללה של זהות עבור הנוער הפלסטינאי.

כמו כן, יש להכיר בעובדה שהאבנים מיודות על אזרחים ישראליים חפים מפשע באותה מידה בה הן מושלכות כלפי חיילים, ובנוסף לפציעות וצלקות, הובילו בעבר גם לתוצאות קטלניות. רק לאחרונה, אשר פאלמר ובנו בן השנה נהרגו לאחר שאבן ריסקה את חלון מכוניתו.

ואף על פי כן, המציאות היא כי בתור אקט מרתיע, רק אחוז מינורי ממידי האבנים מועמדים לדין. אחרת, בתי הכלא הישראלים היו עולים על גדותיהם.

נושא זה מסובך עוד יותר כיוון שילדים בישראל אינם נשפטים תחת אותה מערכת חוקית שאליה כפופים טרוריסטים מעבר לקו הירוק, הפועלים תחת חוקים ירדניים ובריטיים מנדטוריים כיוון שמעולם לא סופחו לישראל.

כל בעל תפקיד ישראלי בעל שמץ של רגישות פוליטית היה חייב לציין כי טרוריזם בידי ילדים מהווה את אחד המרכיבים הראויים ביותר לגנאי בתרבות המוות והפשיעה הפלסטינית.

החל מגיל הגן, עוברים הילדים הפלסטינים שטיפת מוח בה מלמדים אותם להפוך לשאהידים על ידי הריגת יהודים, וזאת על מנת למלא אחר מחויבותם האסלאמית למחיקת הריבונות היהודית מן האזור. מלבד הפעלתם הבלתי פוסקת כמגנים אנושיים, הילדים הללו מנוצלים לעיתים קרובות כמחבלים מתאבדים.

הטבח המפלצתי במשפחת פוגל בחודש מרץ האחרון, אשר כלל גם עריפת ראשה של תינוקת, בוצע על ידי ארגון משפחתי פלסטיני הכלל גם קטין.

אך בלתי נתפסת ושערורייתית יותר מכך הינה העובדה כי עד כה, תגובת צה"ל לא סתרה את המקור האמתי לדאגה- השקרים וההשמצות המזעזעים המתייחסים להתעללות בקטינים.

התגובה לעלילות הדם המופיעות במאמרו של ליונס הייתה צריכה לציין כי רבים מן הארגונים המשמיצים את ישראל בכתבה הינן אותן עמותות אשר סיפקו "עדויות" בנוגע לפשעי מלחמה ומעשי זוועה ישראליים בוועדת גולדסטון, אותן עדויות שהוכחו לבסוף כבדיות.

כמו כן, היה ראוי לשאול למה ליונס לא בדק מדוע לא העלו המשמיצים את טענותיהם בפני הערכאות הישראליות הראויות- כמו בית המשפט העליון, אשר לו עבר שנוי במחלוקת בקרב ישראלים בנוגע להתערבות בענייני הקשורים לצה"ל.

מה קורה בצה"ל, במשרד החוץ ובמשרד ראש הממשלה? האם הם באמת מאמינים כי הם יכולים להתעלם מהאשמות שפלות שכאלו בכלי תקשורת מרכזי במדינה ידידותית? השתיקה הרועמת הזו אף הובילה למאמר מערכת שפורסם בשבועון היהודי, אוסטרליאן ג'ואיש ניוז, שם נשאלה השאלה המטופשת האם "חס וחלילה", "המדינה אותה אנו מוקירים" אפשרה "התעללות בילדים".

אם זו הדרך בה בכירי הצבא והממשלה שלנו מתמודדים עם נושאים שכאלו, הגיעה העת כי אנו נדרוש דין וחשבון.

משרד ראש הממשלה הוא זה אשר נושא באחריות העליונה להבטחת הטיפול הראוי בנושאים שכאלו. לבנימין נתניהו, יותר מאשר רוב הפוליטיקאים, ישנה תפיסה אמתית של החשיבות המכרעת שבמלחמת הרעיונות. במידה ומשרדו אינו ממלא את מחויבותו בתחום זה, עליו להתערב בדחיפות ובאופן אישי על מנת להבטיח כי משרדי המידע הממשלתיים מאוישים על ידי צוותים בעלי יכולת מספקת להתמודדות עם נושאים שכאלו, וזאת בצורה מיומנת ומקצועית.

ileibler@netvision.net.il



Copyrıght 2014 Isi Leibler. All RIGHTS RESERVED.
Web development: Studio Erez

WP-Backgrounds by InoPlugs Web Design and Juwelier Schönmann