במשך למעלה מעשור, הופנו קריאות נרגשות ל'וועידה על תביעות יהודיות חומריות כנגד גרמניה', הארגון האחראי מאז הקמתו לחלוקתם של למעלה מ-70 מיליארד דולרים בכספי פיצויים. הוועידה נדרשה לבחון את הליכי ההנהלה, המשילות והפיקוח שהפעילה בחלוקת הכספים הנתונה לשיקול דעתה, וזאת בכדי שניצולי השואה הקשישים, הזקוקים נואשות לסיוע, יוכלו לחיות את שארית שנותיהם במידה מזערית של כבוד. תגובותיה של ועידת התביעות היו עוינות באופן עקבי. היא השמיצה את מבקריה, איימה על כלי התקשורת בתביעות דיבה, והאשימה אותי בניהול מסע נקמה אישי ובסיכון המשא ומתן שלה עם ממשלת גרמניה. לאורך כל התקופה, היא התעקשה במצח נחושה כי אופן ההנהלה ואמצעי הפיקוח שהפעילה היו ללא רבב. גם לאחר מקרה ההונאה בסך 57 מיליון דולר - המעילה הגדולה והחמורה ביותר שחווה ארגון יהודי מאז ומעולם- יושב הראש יוליוס ברמן והמנכ"ל גרג שניידר דחו בתוקף עתירות לחיזוק הפיקוח הארגוני ולאישור קיומה של ביקורת חיצונית עצמאית. הם התעקשו כי המרמה, שתוזמרה ע"י מנהל בכיר במשרדה הראשי והתבצעה במשך תקופה של 16 שיוותה, הייתה בסך הכול כשל נקודתי מצער שלא ניתן היה לאתרו. הם סרבו לקבל על עצמם כל דין וחשבון; הם אפילו לא התנצלו.

ועידת התביעות: האין לה בושה?

Print This Post
Credit: Flash90

Credit: Flash90

Claims Conference: Has it No Shame?

במשך למעלה מעשור, הופנו קריאות נרגשות ל'וועידה על תביעות יהודיות חומריות כנגד גרמניה', הארגון האחראי מאז הקמתו לחלוקתם של למעלה מ-70 מיליארד דולרים בכספי פיצויים. הוועידה נדרשה לבחון את הליכי ההנהלה, המשילות והפיקוח שהפעילה בחלוקת הכספים הנתונה לשיקול דעתה, וזאת בכדי שניצולי השואה הקשישים, הזקוקים נואשות לסיוע, יוכלו לחיות את שארית שנותיהם במידה מזערית של כבוד.

תגובותיה של ועידת התביעות היו עוינות באופן עקבי. היא השמיצה את מבקריה, איימה על כלי התקשורת בתביעות דיבה, והאשימה אותי בניהול מסע נקמה אישי ובסיכון המשא ומתן שלה עם ממשלת גרמניה. לאורך כל התקופה, היא התעקשה במצח נחושה כי אופן ההנהלה ואמצעי הפיקוח שהפעילה היו ללא רבב.

גם לאחר מקרה ההונאה בסך 57 מיליון דולר – המעילה הגדולה והחמורה ביותר שחווה ארגון יהודי מאז ומעולם- יושב הראש יוליוס ברמן והמנכ"ל גרג שניידר דחו בתוקף עתירות לחיזוק הפיקוח הארגוני ולאישור קיומה של ביקורת חיצונית עצמאית. הם התעקשו כי המרמה, שתוזמרה ע"י מנהל בכיר במשרדה הראשי והתבצעה במשך תקופה של 16 שיוותה, הייתה בסך הכול כשל נקודתי מצער שלא ניתן היה לאתרו. הם סרבו לקבל על עצמם כל דין וחשבון; הם אפילו לא התנצלו.

בחודש האחרון, בתגובה להאשמות שהושמעו בכלי התקשורת והצביעו על כשל בהנהלה וניסיון טיוח אפשרי, מונה אומבודסמן ועידת התביעות, שמואל הולנדר, לגבש דו"ח שיוגש לוועדת דירקטורים שנבחרה אישית ע"י ברמן.

הממצאים, ששוחררו באיחור לוועד המנהל רק יום קודם לפגישתו השנתית שהתקיימה בשבוע שעבר, אישרו באופן שלא משתמע לשני פנים את טענותיהם של המבקרים הקשים ביותר של הארגון. היה זה גינוי חד משמעי וביטוי של חוסר אמון בהנהלתה, הנהגתה והוועד המנהל של ועידת התביעות.

לפי הדו"ח, במהלך השנים 2001 עד 2009, ועידת התביעות:

  • כשלה ב"התאמת המבנה הארגוני שלה, כך שיספק מענה למספר ההולך וגדל של פעילויות וצרכים".
  • "נמשלה באופן שאינו הולם גופים ציבוריים ותאגידיים כאחד".
  • הפגינה "כשלים שיטתיים והתנהגות ארגונית בעייתית".
  • הופעלה תוך "היעדר מערכות בקרה מקצועיות… [אשר] היוו מרכיב מרכזי באפשור, ולבטח בהקלה על ביצוע, ההונאה [בסך 57 מיליון דולר]".

ממצאיו של הולנדר מצביעים על כך שההנהלה כשלה בטיפול בהונאה, גם לאחר שזו הובאה לידיעתה. לפי הדו"ח, "פרצה ענקית באמצעי הבקרה היוותה הזמנה פתוחה לגנב". כמו כן, "אפילו כאשר הכתובת הייתה על הקיר והארגון נחשף לסימני האזהרה, העניין לא טופל כראוי".

בהמשך הדו"ח, נקבע כי כשלי ההנהלה לא הסתכמו במעשה ההונאה בסך 57 מיליון הדולר. לפי הדו"ח, יש לבחון ולטפל בשערורייה "בהקשר הרחב של כשלים שיטתיים והתנהגות ארגונית בעייתית". בהמשך, נכתב באופן מבשר רעות כי "נחשף בפנינו רק קצה הקרחון".

ראייה מרכזית בהאשמות כנגד ועידת התביעות הייתה מכתב אנונימי שנשלח לארגון בשנת 2001, ובו פירוט וחשיפה פוטנציאלית של אופי ההונאה.

בהתעלם מהדיון בשאלה האם נעשה ניסיון מכוון לטייח את קיומו של המכתב, אין עוררין על כך שברמן – ששימש ב-2001 כיועץ משפטי לוועידת התביעות- כשל בניהול חקירה הולמת של תוכנו. הוועד המנהל לא נחשף לקיומו של המכתב, הן בעת קבלתו ב-2001 והן לאחר גילוי ההונאה בשנת 2009. ואכן, לולא עינו החדה של כתב עיתון הפורוורד, אשר קלט התייחסות בלתי-ישירה למכתב בזמן שנכח בדיוני בית המשפט בפרשת ההונאה, ייתכן והמכתב לא היה מתגלה עד עצם היום הזה.

כפי שמשתקף בדו"ח האומבודסמן, המבנה הארגוני הבלתי-מתפקד של ועידת התביעות, שבא לידי ביטוי בחשאיות ובעמימות מכוונות, אפשרו למעשה ההסתרה הזה להתקיים. הוא מסיק כי "בין אלו שידעו על קיומו של המכתב מ-2001 [ובתוכם ברמן והמנכ"ל גרג שניידר], אף אחד לא התייחס אליו בחומרה הנדרשת, ולא בחן את עבודתה של המחלקה בה התקיימה ההונאה או פיקח עליה… בהקשר זה, הטיפול במכתב ובדו"ח [שהועבר לידי משרד עורכי הדין של ברמן] היווה סימפטום של בעיה חמורה יותר".

בכל ארגון או מוסד ציבורי מתפקד, דו"ח מרשיע שכזה צריך היה להוביל בהכרח להתפטרותם של המעורבים, וכן להעלות שאלות חמורות בנוגע לקיום חובות הנאמנות של הוועד המנהל. לא כך בוועידת התביעות.

ואכן, תוך התעלמות מן הדו"ח המרשיע, הארגון הציג לוועד המנהל בפגישתו השנתית בשבוע שעבר רשימת מועמדים לתפקידים בכירים, ובתוכם היו"ר ברמן והמנכ"ל שניידר. הרשימה הוצגה לוועד כגוש מאוחד, שאותו נאלץ הוועד לקבל או לדחות בשלמותו. בכדי לשמר מראית עין של תמימות דעים, הימנעויות בהצבעה לא נרשמו. חברי הוועד הוזהרו ברמיזה כי במידה וידחו את הרשימה, הם יישאו באחריות לפירוקה של ועידת התביעות.

כדרכם בעבר, מרבית הדירקטורים אימצו "פה אחד" את רשימת המועמדים, כולל אותם האנשים האחראיים ישירות לכשלים בהנהלה ולמעשה ההונאה. למרות הממצאים שבדו"ח האומבודסמן, ההסבר החוזר שנשמע שוב ושוב מפי סנגוריו של ברמן היה "כן, הם עשו טעויות, אך העניין נסגר. בואו ונתקדם הלאה".

לזכותם, יו"ר הסוכנות היהודית, נתן שרנסקי, ונשיא הקונגרס היהודי העולמי, רונלד לאודר, העומדים בראש שני הארגונים המשמעותיים ביותר הקשורים לוועידת התביעות ומייצגים יחדיו את מרבית יהדות העולם, אימצו במלואו את דו"ח האומבודסמן. שניהם הביעו "אכזבה ותדהמה עמוקות" כלפי הימנעות ההנהגה מחשיפת המכתב המזהיר מפני מההונאה לוועד המנהל ב-2001. שרנסקי התייחס ל"תפיסה הרווחת לפיה הארגון מנוהל כמועדון סגור, עם שקיפות ואחריותיות מינימליות בתהליך קבלת ההחלטות שלו". הוא קרא להקמת וועדה עצמאית שאינה תלויה בהנהלת הארגון ובהנהגתו, שתבחן את הארגון.

הוועד המנהל דחה בתוקף את הקריאה הזו, ובכך שם דגש על העובדה שהוא מיוצג באופן בלתי-פרופורציונאלי ע"י ארגונים מינוריים ושוליים וחברים בעלי אינטרסים אישיים אשר אינם חבים דין וחשבון לאדם. יתר על כן, רבים מהארגונים החברים זוכים לתקצוב מצד ועידת התביעות, ועל כן הם עומדים בניגוד אינטרסים.

נתן שרנסקי ורונלד לאודר לא השתתפו באופן ישיר בהצבעה. סאם נוריץ' מ'וועידת העבודה היהודית', בעבר תומך נלהב של ברמן, נשא נאום משולהב כנגד ההחלטה והתפטר במחאה מתפקידו.

ואולם, גם בספירת ההימנעויות, התמיכה בסטטוס קוו הייתה גורפת. לאחר ההצבעה, המנכ"ל גרג שניידר התרברב לג'רוזלם פוסט וטען כי "הוועד שלנו השמיע את קולו באופן ברור ובפה אחד. היה מעורר השראה לחזות בהסכמה החד-משמעית לפיה גל הנושאים החיצוניים, משאלות פרסונליות ועד לפוליטיקה יהודית, הונחו בצד, כך שוועידת התביעות תוכל להמשיך ולתמוך בניצולי השואה".

בהתאם להערתו האווילית של שניידר, הוועד דחה את קריאתם של שרנסקי ולאודר להשקה של ביקורת עצמאית, ואישרה שוב את הקמתה של ועדה פנימית במטרה לבחון האם להנהלה הנוכחית ישנה היכולת ליישם תכניות אסטרטגיות עתידיות. ועדות פנימיות שכאלו, הנשלטות ע"י תומכיו של ברמן, הפכו לאמצעי קבוע שבאמצעותו קובר הוועד המנהל פרשיות מביכות.

כעת, נותרו שאלות חמורות על הפרק. הדו"ח הצהיר כי הליכי הביקורת "הוזנחו, הן מבחינת תשתיות כלכליות והן מבחינת כוח אדם… כפי שנדרש מארגון המנהל כספים בקנה מידה רחב שכזה". ואולם, הוועד המנהל נמנע ממינוי מבקרים חיצוניים לביצוע ביקורת משפטית שתבטיח כי לא נותרו שלדים נוספים בארון – הליך מובן מאליו בארגונים שבהם התרחשה מעילה.

הימנעותם של ברמן ושניידר מגילוי המכתב מ-2001 לוועד המנהל מהווה אף היא הפרה של חובותיהם הנאמנות. ולוועד עצמו ישנה בוודאי מחויבות נאמנה לקבוע האם הרשלנות של משרד עורכי הדין של ברמן – שכשל בקיום חקירה הולמת של המרמה בת 57 מיליון הדולר עוד ב-2001 – חושפת אותו לאחריות כלשהי.

עיתון הפורוורד הרחיק אף יותר, ושאל האם הפרת חובות הנאמנות ע"י הוועד וע"י ברמן, בכך שכשלו לחקור כראוי את ההונאה ולנקוט את הצעדים הנדרשים להבטחת קיומם של איזונים ובלמים מספקים, מהווים עבירה פלילית.

כמו כן, עומדת השאלה של ברמן עצמו. למרות שהיה מודע לכך שהישארותו בתפקיד היו"ר תפגע באופן בלתי הפיך בשמו הטוב של הארגון, ברמן שידל ללא בושה למען הישארותו בתפקיד. הוא נחל הצלחה בבחירתו מחדש, וכך הוא יוכל להמשיך כרגיל בתפקידו, וזאת למרות הממצאים הקשים לפיהם במשך 11 שנים, הוא עמד בראש ארגון שניהל מיליארדי דולרים של כספי פיצויים ללא אמצעי ביקורת, פיקוח או הנהלה ראויים. אין זה נתפס כי בתנאים שכאלו ותוך ניגוד אינטרסים אפשרי, יושב ראש ארגון צדקה כה עוצמתי יוכל להמשיך בתפקידו.

בכך שאפשר ליו"ר ולצוות ההנהלה שלו לשמר את תפקידיהם ולהמשיך ולנהל את הארגון כממלכתם הפרטית, הוועד המנהל פגע בלגיטימיות של ועידת התביעות עצמה. הוועידה איבדה את הלגיטימיות והסמכות המוסרית שלה לדבר בשמם של העם היהודי ושל הניצולים. בעיני יהדות העולם ועל אף סכומי העתק מגרמניה שאותם הוא מחלק, הארגון מהווה דוגמה לשימוש לרעה בכוח בקנה מידה כביר.

אך מעבר להיעדר היושרה הארגונית של ועידת התביעות, כישלונה ביושרה מוסרית הוא חמור הרבה יותר. בפגישת הוועד המנהל האחרונה שלה, הדירקטורים הפגינו שוב את כישלונם המוחלט בהכרה באחריותה המוסרית, שלא לומר קדושתה, של המשימה שהופקדה בידם. זאת ע"י סירובם לאמץ את ההצעות שדחקו להסית כספים מפרויקטים אחרים במטרה להקל על מצוקתם של ניצולי השואה הקשישים בערוב ימיהם.

ומה יקרה בהמשך? כישלון הוועד המנהל עלול להוביל להתערבות חיצונית מצד גופים רגולטוריים. ע"פ דיווחי הפורוורד, משרד התובע הכללי של ניו יורק עוקב אחר הנעשה בעניין. אך במידה והדבר יוביל לחקירה בהיקף מלא, הוא ימיט חרפה והשפלה על העולם היהודי כולו.

ileibler@netvision.net.il



Copyrıght 2014 Isi Leibler. All RIGHTS RESERVED.
Web development: Studio Erez

WP-Backgrounds by InoPlugs Web Design and Juwelier Schönmann