ESMiller59, via Flickr, CC BY-NC-SA 2.0

התפוררותה של יהדות אמריקה

Print This Post

יהדות אמריקה, להוציא את האורתודוקסים ומיעוט של יהודים מסורים שאינם אורתודוקסים, נמצאת בקריסה דמוגרפית.

באופן פרדוקסלי, הדבר מתרחש דווקא בזמן שבו התמיכה בישראל בקרב העם האמריקני נמצאת בשיא של כל הזמנים, והאנטישמיות המסורתית מצויה ברמתה הנמוכה ביותר. החינוך היהודי בקרב אלו שאינם אורתודוקסים הוא קטסטרופלי, עם בורות נרחבת בכל הקשור ליהדות ולהסברה הישראלית. ההתבוללות משתוללת, כאשר שיעור נישואי התערובת מגיע ל-70%.

למרות שאנטישמיות גזענית מימין היא שהגיעה לכותרות, האיום האמתי נובע מהשמאל האנטי ישראלי והאנטישמי העוין, ומהמספר ההולך וגדל של מוסלמים קיצונים.

תחת תנאים נורמאלים, קהילה יהודית גאה הזוכה לתמיכה של רוב האמריקאים צריכה הייתה להיות מסוגלת לנטרל את האלמנטים השליליים הללו.

ואולם, המשבר הוא פנימי במידה רבה. בעבר, ליהודים האמריקנים הייתה תמיד נטייה לליברליזם, וזאת מטעמים היסטוריים תקפים. הקשרים שלהם לישראל וליהדות הלכו יד ביד, והכוחות הפוליטיים הליברלים היו תומכיה הגדולים ביותר של ישראל, בעוד שהשמרנים נטו פחות לתמוך במדינה היהודית.

עם זאת, במהלך שני העשורים האחרונים, השמאל הקיצוני הפך להיות אנטי ישראלי באופן אכזרי, כאשר הוא תומך אפילו בקבוצות טרור כמו חמאס וחיזבאללה ומתאר את ישראל ככובש אימפריאליסטי.

מגמה זו הגיעה לשיא תחת נשיא ארה"ב ברק אובמה, שביצע מחוות כלפי איראן והתייחס פוליטית לישראל כאל מדינה סוררת.

מלבד ראש ארגון ציוני אמריקה, מורט קליין, אף מנהיג יהודי מן הזרם המרכזי לא הפגין את האומץ לעמוד ולמחות נגד ההטיה של אובמה נגד ישראל, ונגד ההשוואות התמידיות שעשה בין פעולות הגנתיות של ישראל, שאותן תיאר כשקולות מוסרית לפעולות של טרוריסטים.

למרות זאת, ולמרבה הפלא, מלבד אפרו-אמריקנים, היהודים המשיכו להוות את תומכיו הגדולים ביותר של אובמה.

כאשר דונלד טראמפ נבחר לנשיאות, השנאה שהופגנה כלפיו מצד חלק הארי של ההנהגה היהודית הגיעה לרמות היסטריות.

רבים מהמנהיגים כביכול העצימו את ההיסטריה האנטי ישראלית כאשר האשימו בכזב את טראמפ בפשיזם ואפילו באנטישמיות – זאת למרות ידידיו ובני משפחתו היהודים ועל אף תמיכתו יוצאת הדופן בישראל. למעשה, התמיכה המתמשכת בלב שלם של הממשל במדינה היהודית אף חיזקה את הנטיות האנטי ישראליות שלהם.

הליגה נגד השמצה (ADL), שבראשה עומד ג'ונתן גרינבלט, ויתרה על כל מראית עין של א-פוליטיות. היא שבה והשתלחה בממשל והתנהגה כמו שלוחה של האופוזיציה האנטי טראמפית. ה-ADL, כך נדמה לעיתים קרובות, נוטה יותר להגן על קיצונים מוסלמים במקום על יהודים, כאשר הוא טוען שארגונים דוגמת Canary Mission, שחושף אנטישמיות בקמפוסים האוניברסיטאיים, הם איסלאמופובים וגזענים. כמו כן, הוא התעלם או התייחס בביטול לחלק גדול מהאנטישמית מן השמאל, וריכך את הביקורת שלו כלפי Black Lives Matter, ארגון שהאשים את ישראל בטיהור אתני והפריז בהשפעתם של רדיקלים מן הימין הקיצוני, וביקש לקשר בינם לבין טראמפ. כמו כן, ה-ADL לקח על עצמו לגנות שוב ושוב קווי מדיניות ישראליים ואת ה"כיבוש" כביכול.

מנהיג התנועה הרפורמית, הרב ריק ג'ייקובס, התנהג באופן דומה, בדרך כלל עם תמיכתם של מנהיגי התנועה הקונסרבטיבית. בתחילה, ג'ייקובס אף גינה את החלטתו של טראמפ להכיר בירושלים כבירתה של ישראל.

בסביבה זו, ארגון J Street המתנגד לממשלה הישראלית זכה לקידום אבסורדי מצד סקטורים של הממסד, שתיארו אותו ככלי מתון ולגיטימי לריכוך הקבוצות היהודיות הרדיקליות יותר, הרודפות באופן פתוח אחר קצה של ישראל ואף מגנים על חמאס.

בכך שהוא נותר דומם וקורא להפגין סובלנות אפילו כלפי קבוצות המוקיעות את ישראל כמו קול יהודי לשלום, הממסד היהודי ייצר אווירה תבוסתנית, וסלל את הדרך לכאוס השולט כיום בקהילה היהודית.

מגמה זו השפיעה על מספר רב של יהודים, ובמיוחד על בני נוער שלא זכו כמעט לחינוך יהודי ושבעבורם ישראל הפכה כבר לגורם שולי.

כתוצאה מכך, התופעה חיזקה את תנועת החרם, ההימנעות מהשקעות והסנקציות והולידה אווירה שבמסגרתה זה אופנתי שיהודים שלא מרגישים שייכים ירחיקו את עצמם מישראל, או במקרה של הרדיקלים, אף יגנו אותה בפומבי.

לפני עשרים שנה, היה זה בלתי נתפס שקבוצה שאינה משתייכת לשוליים ההזויים של היהדות תתקיף את ישראל. כיום, ובמיוחד בקמפוסים, נדרש אומץ מיוחד בכדי לעמוד ולהתנגד ליהודים האנטי ישראלים הרדיקלים האלו.

יהודים אלו, סוטים שונאי עצמם, חברו לקיצונים מוסלמים ולשמאל הקיצוני על מנת לאיים על אותם יהודים המסורים לישראל, והם הופכים את חייהם לבלתי נסבלים, בעיקר בקמפוסים. הם ניצבים בחזית תנועת ה-BDS, מונעים מדוברים ישראליים את הזכות לדבר, משבשים את הרצאותיהם ותומכים בתיאור של ישראל כ"מדינת אפרטהייד". היקף הטירוף הזה משתקף בקבוצות של רדיקלים יהודים הקוראים בציבור תפילת קדיש על ג'יהדיסטים פלסטינים שנהרגו ע"י חיילים ישראלים שהגנו על הגבולות שלהם.

למרבה הצער, מנהיגים יהודים רבים מעודדים את תומכי ישראל לגלות סובלנות כלפי קבוצות יהודיות עוינות, ובמקום להתעמת עמם, מפצירים בהם לפתוח בדיאלוג. באופן מצער, קבוצות רבות של ארגון הלל מעודדות ומספקות במה לדיאלוג שכזה.

אין זה מפתיע שבסביבה עוינת כשכזו, הזוכה לעידוד מצד התקשורת האנטי ישראלית ומצד האגף הרדיקלי של המפלגה הדמוקרטית, בעוד שבעבר תמיכה יהודית בישראל הייתה כמעט מובנת מאליה, כיום רובם של היהודים הליברלים – ובמיוחד מנהיגיהם – חשים מבוכה בנוגע לתמיכה בישראל. מתוך רצונם לציית לדימוי העצמי שלהם כ"נאורים", ברוב המקרים הם מרגישים בנוח לגנות באופן פומבי את הממשלה הישראלית.

האחדות השלטת כיום בקרב העם הישראלי היא כמעט חסרת תקדים, והיא מתעלה על פוליטיקה בנוגע לנושאים כמו שלום ומלחמה, הגנה על הגבולות והרתעת הטרור, כולל המאמצים האלימים מצד חמאס לפרוץ את גבולותיה של ישראל. למרות זאת, יהודים אמריקנים ליברליים רבים חיים באווירה שבמסגרתה הם מרגישים צורך לגנות את ראש הממשלה בנימין נתניהו ואת הממשלה שלו שנבחרה באופן דמוקרטי. במקרים רבים, הם אף מרחיקים לכת, מוקיעים את צה"ל על כך שהוא מגיב לכאורה באופן בלתי פרופורציונלי לטרוריסטים העושים שימוש במגנים אנושיים כטקטיקה בלוחמה שלהם.

בהקשר זה, ההתפרצות של השחקנית זוכת האוסקר נטלי פורטמן, סימפטום של האקלים הנוכחי, סיפקה יחסי ציבור במתנה לאויביה של ישראל, למרות דבריה המתחמקים בהמשך. היא לעולם לא הייתה שוקלת התנהגות שכזו לפני כמה שנים, לפני שהאווירה הפכה כה מורעלת עד שביקורת כלפי ישראל המושמעת מצד יהודים כבר כמעט ואינה גורמת להרמת גבה.

הגיע הזמן שאלו המסורים לישראל יהיו אמיצים, יעמדו וישמיעו את קולם. עליהם לסלק את האבסורד של קידום ה"אוהל הגדול" ואת המאמצים לפתוח בדיאלוג עם יהודים המתנגדים לזכותה של ישראל להגן על עצמה.

עליהם לגנות באופן פומבי ולדרוש את התפטרותם של מנהיגים המבקרים את מדיניות הביטחון של ישראל, הזוכה לתמיכה של קונצנזוס ישראלי רחב. עליהם לקרוא למנהיגיהם להשמיע קול ולהוקיע את אלו שבקרבם המשמיצים את ישראל, ולגרש משורותיהם את אלו התומכים או מגלים סובלנות כלפי קבוצות המקדמות BDS או כאלו המגנות על אלו המבקשים את חורבנה של ישראל.

אלו המצדדים בקיצונים אסלאמיים או בשמאל הקיצוני האנטישמי מקבילים ליהודים שהיו תומכים בנאצים אילולא היטלר היה פונה נגדם. עליהם להיות מוקעים מהקהילה ומורחקים מכינוסים יהודיים או בתי כנסת. הם מקבילים למוסרים מימי הביניים שבגדו בקהילותיהם, ויש להתייחס אליהם בהתאם.

עד אשר יופיעו מנהיגים יהודים שיהיו מסורים באופן מוחלט לתמיכה בישראל במהלך הזמנים הקריטיים האלה, במקום אותם מנהיגים העסוקים בעיקר בהפגנת הסובלנות שלהם כלפי אלו המבקשים את חורבננו, ההתפוררות המתמשכת של הקהילה היהודית הלא-אורתודוקסית באמריקה אינה צפויה להיפסק.



Copyrıght 2014 Isi Leibler. All RIGHTS RESERVED.
Web development: Studio Erez

WP-Backgrounds by InoPlugs Web Design and Juwelier Schönmann