האינטלקטואלים והסופרים המוכשרים ביותר ידועים בכך שלעיתים קרובות, הם מפגינים חוסר בוטה בתבונה פוליטית. עמוס עוז הוא סמל ישראלי, המוכר בעולם כולו כזקן השבט הספרותי בישראל. ספריו, העוסקים בעיקרם בקשת הרחבה של החיים בישראל, זוכים לפופולאריות רבה ותורגמו לשפות רבות. עוז נחשב מאז ומתמיד לתומך של השמאל, אך מוכר ללא עוררין כציוני שלם ומסור. עד לאחרונה, הוא הפעיל תמיד איפוק עדין ומתינות בעת שהביע את דעותיו הפוליטיות, ונתפס כאינטלקטואל לאומי ולא מפלגתי.

השמאל ההזוי

Print This Post

שמאל ישראלי

Intellectuals and the Left

האינטלקטואלים והסופרים המוכשרים ביותר ידועים בכך שלעיתים קרובות, הם מפגינים חוסר בוטה בתבונה פוליטית.

עמוס עוז הוא סמל ישראלי, המוכר בעולם כולו כזקן השבט הספרותי בישראל. ספריו, העוסקים בעיקרם בקשת הרחבה של החיים בישראל, זוכים לפופולאריות רבה ותורגמו לשפות רבות.

עוז נחשב מאז ומתמיד לתומך של השמאל, אך מוכר ללא עוררין כציוני שלם ומסור. עד לאחרונה, הוא הפעיל תמיד איפוק עדין ומתינות בעת שהביע את דעותיו הפוליטיות, ונתפס כאינטלקטואל לאומי ולא מפלגתי.

זכורים לי לטובה ביקוריו של עוז באוסטרליה בשנות ה-80, כאשר הוא התעקש, מתוך עיקרון ובעודו בחוץ לארץ, לאמץ עמדות בלתי- מפלגתיות. הוא סרב להביע באופן פומבי את חילוקי דעותיו עם ממשלת הליכוד אשר הייתה בשלטון באותה התקופה.

מאידך, במהלך השנים האחרונות, הפך עוז את עמדתו והוא מנצל ללא היסוס כל הזדמנות בה הוא נמצא בחו"ל על מנת לבצע דמוניזציה מרה לממשלתו. יתר על כן, ביקורתו הפכה כה תקיפה עד שלמעשה, הוא מאשים את ישראל בנוגע למבוי הסתום עם הפלסטינים.

ואכן, הוא הרחיק לכת ופרסם את ביקוריו בבית הכלא אצל מרוואן ברגותי, הטרוריסט הפלסטיני שנידון לחמישה מאסרי עולם בגין רציחתם של חמישה ישראלים ותכנון מתקפות על אזרחים ישראלים נוספים, אותו ברגותי אשר קרא לאחרונה לחידוש האינתיפאדה. עוז אפילו הזדהה מוסרית עם ברגותי, והתעקש כי שניהם חולקים את אותן המטרות הלאומיות. הוא הביע תקווה נלהבת שהרוצח האכזרי הזה ישוחרר בקרוב ממאסרו.

דויד גרוסמן, עוד סופר ישראלי מוכשר ועטור שבחים אשר בנו נהרג במהלך מלחמת לבנון השנייה, מתנהג באופן דומה. לאחרונה הוא חיבר מאמר דעה שפורסם בגארדיאן הבריטי, עיתון אנטי- ישראלי מרושע, בו הכריז כי האיום הגדול ביותר העומד בפני המדינה היהודית איננו איראן אלא הפראנויה של מנהיגיה שלה.

שני הסופרים הללו ממחישים את חוסר האחריות והקיצוניות הפושטת בקרב מספר אינטלקטואלים ואקדמאיים בולטים מן השמאל הישראלי.

למותר לציין, אלו זוכים לשבח בתור גיבורים מצד העיתון ה"אליטיסטי" (והמצטמצם) הישראלי 'הארץ'. במהלך העשור האחרון, העיתון הקצין את עצמו במידה רבה כל כך עד שכיום הוא מוכר כמקור הפורה ביותר לתעמולה האנטי- ישראלית הגלובאלית. היקף הארס המופץ על ידי העיתון שמקורו "מלמעלה" הופגן לאחרונה במאמר דעה שנכתב על ידי המוציא לאור, עמוס שוקן, אשר האשים את מדינתו בכך שהיא הופכת למדינת "אפרטהייד".

קשה מאוד לתפוס כיצד יהודים משכילים ורציונאליים למראה יכולים לנהוג בצורה שכזו. כמובן, יהודים המסיתים כנגד עצמם אינם תופעה חדשה. בימי הביניים, המומרים היהודיים התגלו כאנטישמיים האכזריים ביותר. אך במקרה הזה, ניתן היה לייחס את התנהגותם הדוחה באובססיה שלהם להשתלב בחברות שבהן הם חיו.

כמו כן, ההתרחקות מן היהדות על ידי קארל מארקס ורבים מן הסוציאליסטים היהודיים המוקדמים ניתנת להסבר על ידי רצונם המאייש לאמנציפציה ממה שהם החשיבו כזהות דתית ואתנית חונקת, וזאת על מנת להיחשב לאזרחים קוסמופוליטיים של העולם.

ניתן לומר את אותו הדבר גם בנוגע ליהודים הקומוניסטיים אשר הריעו נמרצות בזמן שסטאלין הוציא את בני עמם להורג והצדיקו את רדיפת היהודים הסובייטיים. רבים מהם שכנעו את עצמם כי על ידי סיום הבדלנות היהודית, הם סוללים את הדרך לעידן חילוני משיחי בו האחווה והשוויון בין כל בני האדם ייפתרו את הבעיה היהודית.

אך לאחר השואה והקמת המדינה היהודית, ניתן היה לצפות לפחות ניכור ולגישה רציונאלית יותר.

ראש הממשלה דוד בן גוריון, סוציאל- דמוקרט אמתי, עמד על כך שהקיצונים מן השמאל מהווים איום משמעותי ליוזמה הציונית. הוא מתח ביקורת מיוחדת על מפ"ם, אשר המשיכה לסגוד לסטאלין ולברית המועצות הרצחניים אפילו לאחר שמרדכי אורן, אחד ממנהיגיה הפוליטיים הבכירים, נעצר בצ'כוסלובקיה ב-1951 במהלך "משפטי פראג" באשמות מפוברקות לפיהן הוא שימש כסוכן של ה-CIA.

אך לאחר שחשף חרושצ'וב את 'פולחן האישיות' של סטאלין, השמאל השוטה בישראל הפך שולי ומבודד בקבוצות כמו 'מצפן'.

בהיותה המפלגה הדומיננטית, מפלגת העבודה הייתה בלתי מתפשרת במחויבותה למדינת ישראל ועמדה בגאווה בחזית הציונות. לא היה דבר בינה לבין האינטלקטואלים הפוסט ציוניים, והיא הבטיחה כי הם יהיו מבודדים ויזכו לגנאי.

היה זה רק לאחר הקרע הציבורי העמוק בנוגע להסכמי אוסלו שהשמאל הציוני החל להתפרק. על אף שרבין עצמו נותר ציוני איתן במשך כל חייו, הוא הפך הלכה למעשה לבעל ברית של זן חדש של פעילי עבודה, אשר רבים מהם ניהלו פלירטוט עם הפוסט- ציונות. ד"ר יוסי ביילין, אחד מן האדריכלים המרכזיים של הסכמי אוסלו, אף הביע בפומבי את צערו על כך שסבו, אחד משליחי 'חובבי ציון' המקוריים לקונגרסים הציוניים המוקדמים, הצביע כנגד תכניתו של הרצל לאימוץ אוגנדה כביתה של הציונות.

מנהיגים מסוימים של העבודה חשו צורך להגן על צדקת הערבים במטרה להקל את העוינות הציבורית כלפי "תהליך השלום". הם החלו לזלזל ולהמעיט בערכן של הצהרות מטעמו של ערפאת ומנהיגים פלסטיניים נוספים, אשר אמרו לאנשיהם כי אוסלו הוא בסך הכול הצעד הראשוני בדרך למטרת העל של הריסת הישות הציונית. הם אפילו השקיטו את הראיות המצטברות לפיהן ערפאת הדו- פרצופי בעצם מכוון במו ידיו את הטרור.

התנהגות זו השפיעה גם על תגובתנו לטרור בהצהרות פזיזות חוזרות ונשנות, אפילו מצדו של רבין, לפיהן אנו נלחם בטרור בעוד שנמשיך לחתור לשלום- וזאת עם אותם הפלסטינים אשר יוזמים את הטרור.

כתוצאה מכך, הליבה הציונית של תנועת העבודה החלה להישחק במהרה, כאשר רדיקאליים קיצוניים מתגלים ומביעים עמדות אשר היו נחשבות לבגידה בתקופת ההגמוניה של מפאי. בסופו של דבר, הרדיקאליים כמעט וחטפו את מפלגת העבודה.

זהו הרקע לנסיקתו של הטירוף בקרב השמאל הרדיקאלי, אשר אפשר לפוסט- ציוניים ולרדיקאליים לייצר דמוניזציה של מדינתם שלהם ולהתגלות כתועמלנים המרכזיים של יריביה של ישראל.

כמובן שהשמעת ביקורת כלפי מדינת ישראל מהווה דרכון להערצה ולקידום לדרגת גבורה בחלקים מסוימים של המערב הליבראלי, ועל כן מהווה תמריץ נוסף לפוליטיקאים ישראליים כושלים כמו אברם בורג ודומיו להצטרפות ללהקה האנטי- ישראלית.

ואולם, בשנים האחרונות חל שינוי עמוק בתפיסות הציבוריות, עם השגתו של קונצנזוס הדוחק לשוליים את השמאל הקיצוני ומעביר את המדינה לגישה ימנית במקצת למבוי הסתום עם הפלסטינים. לתדהמתם של הרדיקאליים, במקום לזכות לגינויים והשמצות, אויבם המושבע נתניהו הפך למנהיג פופולארי במיוחד.

עוז וגרוסמן אינם קומוניסטים או יהודים שונאי- עצמם, ואין ספק כי הם אוהבים את ישראל. אך נדמה כי התמיכה הציבורית בממשלה לא הרשימה אותם ומספר "יונים" אחרים. בייאושם המוטרף להרחיק עצמם מן הקונצנזוס הלאומי אשר תומך באופן רחב בנתניהו, הם נכנעו להפעלת שפה ארסית המתקרבת באופן מסוכן להיותה בלתי ניתנת להבחנה מן השמאל האנטי- ציוני.

ניתן רק לקוות כי מפלגת העבודה, תחת הנהגתה של שלי יחימוביץ', תאשר מחדש את ה'אני מאמין' הציוני ותעודד ציוניים מן העבודה המאבדים את דרכם לשוב לדרך הישר.

ileibler@netvision.net.il



Copyrıght 2014 Isi Leibler. All RIGHTS RESERVED.
Web development: Studio Erez

WP-Backgrounds by InoPlugs Web Design and Juwelier Schönmann