השחיקה המואצת של העיתונות העברית הפוסט ציונית

Print This Post

British-American Flag English

הארץ, העיתון היומי בשפה העברית הוותיק ביותר בישראל, נוסד ב-1918 ע"י קבוצת אנשי עסקים בעלי נטיות לשמאל. ב-1937 קנה שלמה זלמן שוקן את העיתון, והוא נערך ע"י בנו גרשום עד מותו ב-1990.

למרות שתפוצתו מעולם לא הייתה גבוהה בהשוואה לטבלואידים 'מעריב' ו'ידיעות אחרונות', הוא נחשב מזה שנים רבות כעיתון האינטלקטואלי בעל ההשפעה הרבה ביותר בישראל, כאשר בין קוראיו נכללות האליטות הפוליטיות והכלכליות המובילות. הוא נחשב לעיתון ליברלי על אף שהמוסף הכלכלי שלו היה שמרני, והוא פרסם במקרים רבים מאמרים בולטים יוצאים מן הכלל.

לאחר מותו של גרשום, בנו עמוס נכנס לתפקיד יושב הראש, המנכ"ל והמוציא לאור. באוגוסט 2006, 25% ממניות הארץ נמכרו למוציא לאור הגרמני מ. דומונט שאוברג, שאביו היה חבר במפלגה הנאצית ושחברות ההוצאה לאור שלו קידמו אידיאולוגיה נאצית.

למרות שהוא מכחיש בלהט כי הוא פוסט ציוני, עמוס כפה את האידאולוגיה השמאלנית הרדיקלית שלו על העיתון, שהפך כיום לכלי המספק חלק גדול מהסנטימנט האנטי ישראלי ואף מהשקרים והעיוותים האנטישמיים המהווים ברכה ליריבינו.

קשה לתפוס כראוי את המעמקים שאליו שקע עיתון זה, שזכה בעבר להערכה רבה. נותרו עדיין מספר פרשנים שקולים דוגמת ארי שביט ושלמה אבינרי, ומאמרי דעה שמרניים בבחינת "עלה תאנה" הנכתבים ע"י משה ארנס וישראל הראל. אך עמודי הדעות של העיתונים נשלטים באופן מכריע ע"י אנטי ציונים הזויים כמו גדעון לוי ועמירה הס, המקדמים את הקו לפיו "ישראל נולדה בחטא". לוי חוזר ואומר שישראל ניצבת בין המשטרים הברוטליים והעריציים ביותר הקיימים כיום,. כמו כן, הוא שב ומאשים את המדינה היהודית בהיותה מדינת אפרטהייד. אפילו העורך שוקן פרסם מאמר דעה שבו נכתב "רק לחץ בינלאומי יגרום לישראל לוותר על משטר האפרטהייד".

התפיסות הדמוניות הללו כלפי מדינתם שלהם היו מתאימות יותר לפרסום בתקשורת הפלסטינית מאשר בעיתון ישראלי.

זאת ועוד, אפילו הדיווח בהארץ הפך להיות דעתני כמו מאמרי הדעה, ולעיתים קרובות אף מעוות באופן מוחלט את אירועי החדשות ומציג את ישראל באור הגרוע ביותר. כמו כן, הדיווח הפך סלקטיבי בכיסוי החדשותי שלו, ודוגמה לכך היא במידע שהושתק בנוגע לשחיתות לכאורה של ראש הממשלה שרון, וזאת על מנת שלא להציב בעיות בפני ההתנתקות מעזה.

במידה והארץ היה מוגבל לקהל ישראלי, אזי שההשפעה שלו הייתה מינימלית, וזאת בשל העובדה שיש לו תפוצה מוגבלת ומעטים הישראלים שמושפעים ע"י הדברים שהוא מפרסם.

הבעיה האמתית היא המהדורה בשפה האנגלית ואתר האינטרנט שלה, שאחריו עוקבים דיפלומטים ואשר משועתק ע"י התקשורת הגלובלית. האתר משמש לדמוניזציה ודה לגיטימציה של ישראל כלפי אינספור גולשי אינטרנט מרחבי העולם, הלוקים באשליה שהם קוראים עיתון ישראלי ליברלי בעל שם. פעילים פרו ישראליים בתפוצות, אשר היו בדרך כלל מוחים כנגד ההטיה ואפילו הדעות הקדומות האנטישמיות של חלק מערוצי התקשורת האנטי ישראליים, ניצבו מול עורכים שהגנו על עמדתם מן הטעם שדבריהם משתקפים במדיניות המערכתית של עיתון ישראלי יומי מכובד.

את הנזק לא ניתן לשער. ישנן ראיות מספקות בכדי להראות שבשנים האחרונות, העיתון גרם לנזק רב יותר לתדמיתה של ישראל מאשר מאמציהם המשולבים של כל יריבינו. ההמחשה הטובה ביותר לכך הן הכותרות הראשיות ב-2009, שהתבססו על ראיות בלתי מבוססות מארגון "שוברים שתיקה" המוכלם, והיו הראשונות לקדם את השקר לפיו חיילי צבא ההגנה לישראל עסוקים בביצוע פשעי מלחמה.

לאחר כמה ימים רצופים של עלילת הדם הזו, הפרקליטות הצבאית שחררה דו"ח שתיאר את ההאשמות כ"מופרכות לחלוטין". במקום להתנצל או להביע חרטה, הארץ הגיב בסרקזם ורמז 'או שהכוחות הם שקרנים, או שצה"ל נקי כשלג'.

למרות ההפרכה החד משמעית של האשמות השווא הללו, הנזק כבר נעשה. התקשורת הגלובלית הדגישה בלהט את הידיעות שהתפרסמו בעיתון הישראלי "בעל ההשפעה". הדבר סלל בהמשך את הדרך להאשמת ישראל בביצוע פשעי מלחמה והגיע לשיאו עם דו"ח גולדסטון, שהופרך בינתיים. הדבר ממשיך להוות מרכיב מרכזי בהכפשות המופנות כלפינו ע"י יריבינו.

בהקשר זה, יש לציין שהעורכת שמונתה לאחרונה למהדורה באנגלית של הארץ, נועה לנדאו, היא זוגתו לחיים של אבנר גבריהו, אחד ממנהיגי הפעילים הקולניים והאכזריים ביותר של "שוברים שתיקה".

דוגמה נוספת הראויה לציון הייתה ועידת הארץ לשלום שהתקיימה ב-2014 בניו יורק, שבה, תוך היעתרות לדרישות דובר הרשות הפלסטינית סאיב עריקאת שנאם בפני הכנס, הוסר דגל ישראל מבימת הנואמים.

המצב המשיך להתדרדר כאשר קוראים נוספים מבטלים את מינוייהם, ובתוכם אפילו כמה תומכים בולטים מן השמאל שאינם יכולים לסבול יותר את ההיסטריה האנטי ישראלית הממלאת את דפי העיתון.

עוזי ברעם, גם הוא שמאלני מכובד, כתב טור בו הצהיר שאפילו קוראים שמאלנים אינם רוצים לקרוא עיתון "המתבייש בציונות שלו… ואשר סבור שבלי חרם חיצוני על ישראל אין סיכוי לשינוי עמדות".

המהלומה הקשה ביותר הגיעה מצד העיתונאי האמריקני הליברלי האייקוני ג'פרי גולדברג, שנחשב למקור התקשורתי העיקרי בו עושה שימוש הנשיא אובמה בכל הקשור לישראל ולנושאים יהודיים. גולדברג התפוצץ לאחר ששני היסטוריונים יהודים אמריקנים פרסמו מאמר בהארץ בו האשימו את האו"ם בהקמת מדינה יהודית גזענית המהווה כיום שלוחה של הקולוניאליזם המערבי. הם הודיעו בגאווה כי כף רגלם לעולם לא תדרוך בכל בית כנסת התומך בישראל.

כמו כן, גולדברג השיב לאחרונה לטור של לוי שכותרתו "כן, [ישראל היא] מדינת רשע" – מדינה המבוססת על "הרוע המזוקק. הרוע הסדיסטי. הרוע לשמו", והודיע באופן פומבי שהוא מבטל את מינויו. הוא צייץ: "כאשר ניאו נאצים שולחים לי באימייל לינקים למאמרי דעה של הארץ המכריזים על רשעותה של ישראל, אני הולך לקחת הפסקה". בנוסף, הוא ציין ש"אני יכול לקרוא דברים אנטישמיים ואנטי ישראליים כאלו באתרים אחרים. באמת שאין כל צורך באתר ישראלי מן הסוג הזה".

למרבה הצער, התגובה ההזויה של שוקן הייתה צפויה. הוא הביע צער על כך שהמבקרים לא הכירו כראוי בכך שהוא רחוק מלהיות פוסט ציוני, וכי הוא לא יורתע מלהבטיח שהארץ ימשיך לשמר קו ציוני. לאור העובדה ששוחחתי ארוכות עם שוקן באופן אישי על הנושא הזה, אני יכול להצהיר בוודאות שהוא אכן משוכנע בכך שהוא בצד של הטובים, וכי הוא אינו מכיר בנזק העצום שהדמוניזציה, הדה לגיטימציה והאג'נדה הפוליטית האנטי ישראלית שמוביל הארץ נגד ישראל הסב לנו בחוץ לארץ. כמו כן, אין הוא מכיר בהיקף שבו הארץ ניתק את עצמו מכל מראית עין של מציאות פוליטית במונחים של האומה.



Copyrıght 2014 Isi Leibler. All RIGHTS RESERVED.
Web development: Studio Erez

WP-Backgrounds by InoPlugs Web Design and Juwelier Schönmann