הפסיקו לחלל את זכרו של יצחק רבין

Print This Post

גירסת מאמר זה באנגלית: Stop abusing the memory of Yitzhak Rabin

עד כה נגעלתי מלהביע בפומבי את רגשותי בנושא הרגיש של "מורשת" רבין. אני עושה זאת עכשיו מפני שאני זועם על הצורה הצינית, ואפילו המגונה, שבה הפך זכר ראש-הממשלה שנרצח לפולחן לקידום המטרות הפוליטיות שרבין התנגד להן בתוקף, גם בשיאה של תקופת אוסלו בקריירה שלו. וחמור מכך, ששמו מנוצל כדי להחריף חילוקי-דעות, לעורר שנאה, להשמיץ בצורה קיבוצית ולהעביר את אשמת הרוצח המטורף והמרושע למגזרי חברה הגונים, שומרי חוק.

במהלך שנותי כמנהיג של יהודי תפוצות, לפני שעליתי לישראל, היו לי מגעים רבים עם רבין כשהוא שימש כראש-ממשלה ושר הביטחון. בביקורי התכופים בירושלים, רבין נהג להקדיש זמן איכות לדיונים אישיים פרטיים. כאוסטרלי, התברר לי שהפתיחות שלו מרעננת, ופיתחתי קשר חמים ולבבי אתו. הוא לא חיבב שיחות חולין, ונטה לומר כל מה שעלה בדעתו. זה היה טיבו של האיש.

חיבבתי את רבין. הוא לא היה "אינטלקטואל", אבל בניגוד לטענות של כמה ממבקריו, אנשי הימין, גם כאשר פעל בכיוון הלא נכון, הוא הונע תמיד על-ידי פטריוטיזם אמיתי, ועל-ידי שאיפה לפעול במה שהיו, לדעתו, מיטב האינטרסים של האומה.

אוסלו הוכחה כחורבנו של רבין. היה ברור לכל מההתחלה, שפרס, ביילין ועושי דברם הכריחו אותו לאמץ קווי מדיניות שעמדו בסתירה מוחלטת לגישותיו הוותיקות. כשהתהליך החל להתגלות, הוא נעשה יותר ויותר חסר סבלנות, חסר גמישות ותוקפני כלפי מבקריו.

כמו רבים ממנהיגי התפוצות בתקופה ההיא, ועל אף הסתייגויותי, לא נטיתי למתוח ביקורת של המדיניות הביטחונית של הממשלה הנבחרת ונשארתי בשוליים, ולעתים הגנתי אפילו בפומבי על הממשלה. אף-על-פי-כן, במהלך פגישותי הפרטיות עם רבין, שיתפתי אותו בדאגותי הגוברות. אני זוכר בבירור שהוא אמר לי פעם אחר פעם כי אוסלו היתה "הימור", ושהוא חייב להעמיד אותה במבחן. "אם זה ייכשל", כך אמר, "תהיה לנו יד חופשית לקחת את הכל בחזרה". במבט לאחור, אני מוצא קושי לקבל שהוא האמין באמת במה שאמר.

ברור אפוא שעל אף הכוונות הטובות ביותר האפשריות, רבין הימר, והפסיד. כתוצאה מכך, האומה שילמה מחיר איום ונורא. מאז אוסלו נהרגו 1,400 ישראלים וכ-20 אלף מהם נפצעו. על אף ויתורים חד-צדדיים, המצב הגיאו-פוליטי שלנו הגיע לשפל של כל הזמנים. מעבר לכך, עשינו שגיאה אווילית בלתי חוזרת כאשר הקמנו לתחייה את ערפאת, פשוטו כמשמעו, שבזמנו – בעקבות מלחמת המפרץ הראשונה – היה למעשה גווייה פוליטית, וגונה אפילו בידי הערבים.

וכדי להחמיר את המצב עוד יותר, רבין הצליח לבצע את אוסלו על-ידי התמכרות לאחד הצעדים הציניים ביותר של שחיתות פוליטית בהיסטוריה של ישראל, כאשר שיחד בלי בושה חברי אופוזיציה נתעבים כדי להשיג רוב בכנסת.

זה אפוא סוריאליסטי בוודאות לשמוע, שנה אחר שנה, נאומים מתחסדים המשבחים את מורשת אוסלו המהוללת ומציגים אותה בצורה כוזבת, של רבין כביכול, ומעלים טענות כוזבות כי הוא היה הראשון להשיג פריצת-דרך היסטורית לשלום עם הערבים. קידום פנטזיות כאלה עושה לרבין שירות דוב.

ומרגיז עוד יותר כאשר ראש-הממשלה אולמרט, הנשיא פרס ופעילי "שלום עכשיו" אוזרים חוצפה וטוענים שהם מגשימים את חזונו של רבין. השאלה כיצד היה רבין פועל אילולא נפגע בידי רוצח, פתוחה להשערות. יש כאלה שמשערים שלאחר שהבין שההימור שלו כשל, בניגוד ליורשיו ממפלגת העבודה, הוא היה חוזר לעמדתו הקודמת ופותח בפעולה צבאית קשה ותקיפה.

מכל מקום, מה שנמצא לבטח מחוץ לתחום ההשערות הוא שרבין היה ציוני, איש מפלגת העבודה האמיתי, ושהוא בז לתעמלנים של "שלום עכשיו". הוא הפגין בוז בלתי מרוסן כלפי ביילין, בורג והקיצונים הצעירים שניווטו את מפלגת העבודה לעבר הפוסט-ציונות. ההערות המרירות כלפי שמעון פרס המופיעות בזיכרונותיו, מדברות בשביל עצמן.

למעשה, אפילו בשיאו של הוויכוח על אוסלו, דעותיו של רבין נשארו מנוגדות קוטבית להצעות שנובעות עכשיו מאלה הטוענים שירשו את הגלימה שלו. באחד הנאומים האחרונים שלו בכנסת, למשל, ב-5 באוקטובר 1995, ימים ספורים בלבד לפני רציחתו, התייחס רבין לגבולות ואמר: "לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967". וביחס לירושלים, אמר: "בראש ובראשונה, ירושלים מאוחדת… כבירת ישראל, תחת ריבונות ישראלית". ובקשר להתנחלויות אמר: "התחייבנו לפני הכנסת לא לעקור אפילו התנחלות אחת במסגרת ממשלת המעבר, ולא להפריע לריבוי הטבעי".

בהקשר זה, ראש-הממשלה אולמרט ובעלי בריתו מכריזים ללא הרף שהגשמת חזונו של רבין היא כפל לשון אורווליאני, שנועד במתכוון להסוות או לעוות את משמעותו האמיתית.

אבל הבעיה חורגת מהצגתם המוטעית כיורשיו של רבין. בדיוק כשם שתומכי אוסלו, בזמנם, תיארו את אי אישור הסכמי אוסלו כ"הסתה" נגד רבין, כך גם כיום – חלק ניכר מהגינויים הלגיטימיים של מדיניות הממשלה הנוכחית לוויתורים חד-צדדיים מכונים היום כ"הסתה".

וכדי להחמיר את המצב עוד יותר, על-ידי תיאור קיבוצי של מגזרים שלמים שומרי חוק בחברה הישראלית, ובייחוד יהודים דתיים ומתנחלים, כמסייעים תת-אנושיים לרצח רבין, מקדמי פולחן האישיות עוסקים בעצמם בהסתה פרועה ובהשמצות.

גם התקשורת מתנהגת בחוסר בושה בכך שהיא מבליטה בצורה מוגזמת את הרוצח העלוב ואת משפחתו וקבוצות שוליים הדוגלות בחנינת הרוצח, ומשווה אותן למעריציו של רוצח מטורף כמו ברוך גולדשטיין. אין ספק שתפקידן של קבוצות שוליים בזויות כאלה נופח מעבר לכל יחס, כדי להחניק ביקורת לגיטימית ולחתור תחת חופש הביטוי.

בלי קשר לשאלה אם ראוי או לא ראוי לקרוא לדקת דומייה לזכר ראש-ממשלה שנרצח באיצטדיון כדורגל, ההתנהגות הבזויה של בורים בזויים שחיללו את דקת הדומייה, משקפת את כל האומה בצורה שלילית. אבל לאחר שאמרנו את זה, הבה נבהיר שכל צורה של השמצה קיבוצית או הסתה יוצרת בכל המקרים תגובות עוינות מכוערות.

את יצחק רבין יש לזכור כראש-ממשלה ישראלי שנרצח, ששירת את ארצו בכבוד כמנהיג, כמפקד צבאי וכדיפלומט. עם זאת, אזכורים כאלה חייבים להיות לא-פוליטיים ולקדם הרמוניה ואחדות שיבטאו אבדה לאומית, בניגוד לעיסוק באופורטוניזם פוליטי פרובוקטיבי ומפלג. זו, כך אני מאמין, היא הדרך שרובם המכריע של הישראלים ירצו לכבד את זכרו של יצחק רבין.

הכותב הוא לשעבר יו"ר הוועד המנהל של הקונגרס היהודי העולמי, ומנהיג יהודי בינלאומי ותיק. ileibler@netvision.net.il



Copyrıght 2014 Isi Leibler. All RIGHTS RESERVED.
Web development: Studio Erez

WP-Backgrounds by InoPlugs Web Design and Juwelier Schönmann