הפסיקו את האיומים הנבובים – לפעול עכשיו!

Print This Post

גירסת מאמר זה באנגלית: Enough of the empty threats. Act now against Hamas in Gaza

אבוי, אשר יגורנו, בא לנו. טיל נחת בקניון גדוש אנשים באשקלון, עיר המונה 120 אלף תושבים. אף כי ההרוגים נמנעו, בדרך נס, היו יותר מ-90 נפגעים, לרבות כאלה שנפצעו קשה.

נודע לי על ההתקפה הזאת כאשר השתתפתי בישיבה שחגגה את הברית בין ישראל לארצות-הברית בכנס "המחר", בחסותו של הנשיא, שמעון פרס. רגעים ספורים לפני שהנשיא בוש הופיע בפני הקהל, הודיע מנהל הטקס לאולם המלא מפה לפה על האירוע הטרגי, וסיכם את הודעתו בהודעה הלא ראויה והמצמררת ש"אנחנו רגילים לזה".

לרוע המזל, הוא צדק כנראה. כולנו הנחנו שאם טיל יפגע במקום מרכזי הוא יגרום לאבדות רבות, ושתגובת צה"ל הקשה, שבוששה לבוא, תהיה מידית. אולם נראה שהמנהיגים שלנו חושבים שאם מקרה כזה לא יהיה מלווה בהרוגים רבים, הפגזת קניון גדוש באנשים אינו נחשב לעברה חמורה דייה כדי להצדיק תגובה צבאית חמורה יותר. אין ספק שזה לא מוסרי שהמנהיגים שלנו ימשיכו להפקיר את אזרחינו, ושתהיה להם החוצפה להפציר בהם להסתגל בשלוות נפש להתקפות נוספות, כדי לקדם תהליך שלום המעמיד פנים.

כמו תקליט שבור, ראש-הממשלה אולמרט חזר פעם נוספת על האיומים הנבובים, והשמיע את המנטרה: "זה צריך להיפסק… זה בלתי נסבל ובלתי רצוי". אהוד ברק, שר הביטחון, אמר לתושבי אשקלון: "אתם, חבר'ה, צריכים לנשוך את השפתיים שלכם, אבל לא לזמן רב", ומדבריו השתמע שאיזה שהוא פתרון, מעשה נסים מעבר לפעולה צבאית, ייחשף עד מהרה.

למחרת היום, נמסרה הודעה לתושבי ישראל שתגובה צבאית תתבצע אחרי יציאתו של הנשיא בוש, אבל היא תהיה מוגבלת לפגיעה באתרי שיגור טילים ובפעילי החמאס. ופעם נוספת נרמז שפלישה לרצועת עזה "מתקרבת עוד יותר", אבל היא מתעכבת כדי לאפשר לממשלה לגייס "תמיכה בינלאומית רחבה" למבצע כזה.

אין ספק שראש-הממשלה אולמרט רוצה נואשות שלא יאשימו אותו שהוא הוריד מהפסים את המשא-ומתן ל"שלום" עם הרשות הפלשתינאית, שללא ספק יבוא אחרי עימות צבאי עם החמאס.

היו גם רמזים שהממשלה חייבת להתחשב ברגישותם של המצרים, בייחוד נוכח מאמציהם לתווך הפסקת אש קצרת-טווח עם החמאס. אולם צה"ל התנגד במרירות להסדר כזה, והיה משוכנע שהוא יאפשר לחמאס להתארגן מחדש, ולצבור כלי-נשק קטלניים יותר לקראת העימותים העתידיים. במונחי הרגישויות המצריות, ראוי לציין ששר התרבות המצרי הכריז שהוא יהיה מאושר "לשרוף אישית ספרים ישראלים, אם הם יפלסו את דרכם לספריות המצריות".

מכיוון שמנהיגינו דחו תחילה את שיגורי הטילים הראשונים כ"קסאמים-שמאסאמים", אלפים מהם נחתו על אזור הגבול הצפוני, והתושבים הפכו לפליטים בארצם שלהם.

האבות המייסדים של ישראל, שנשבעו כדי להבטיח שדם יהודי לא יישפך אם האויב לא ייענש על כך, היו מתהפכים בקבריהם אם הם היו מודעים להתנהגותם של יורשיהם. אפשר לחשוב על בן גוריון, בגין או רבין, שמתוך דאגה לדעת הקהל הבינלאומית, היו עומדים מהצד ולא מגנים על אזרחיהם, בעוד הטילים מכוונים כלפי קניונים ובתי-ספר? האם היו מרשים לכוח ההרתעה שלנו להישחק עד לנקודה שבה הטרוריסטים מתייחסים בביטול לאיומים הנפוחים, אבל הנבובים, לנקום בהם כאל בדיחות? שום מדינה בעולם שאזרחיה היו נתונים תחת התקפות טילים מצד שכנים רצחנים לא הייתה מגיבה בצורה חסרת אונים כזאת, או שהייתה מודאגת מהאשמות שהיא הגיבה בכוח בלתי סביר.

יש גם מרכיב של סוריאליזם, כאשר המנהיגים שלנו מקשקשים עד אין סוף על שלום, ומשתמע מדבריהם שכל מה שדרוש הוא להתמקח על נדל"ן, ולחלק את הארץ בין שני העמים. גישות כאלה מכחישות את המציאות שעד היום, המטרה העליונה של הפלשתינאים היא להתכחש לריבונות היהודית. וזה לא חל לא רק לשותף שלנו לשלום המדבר אחת בפה ואחת בלב. מחמוד עבאס, המדבר בלשון שאינה אמיתית, והחמאס, שלפחות פתוח לכוונותינו. חוץ מזה, ברור בהחלט שהחמאס שולט כיום בגדה המערבית, במקומות שבהם צה"ל לא מגן על משטר הרשות הפלשתינאית הבזוי.

זה מוזר אפוא שעל אף הראיות החותכות להיפוכו של דבר, אנו תומכים במקהלת המנהיגים הבינלאומיים המקדמים את מחזה התעתוע של האפשרות שניתן כיום להקים מדינה פלשתינאית שתחיה בשלום לצד ישראל.

הנשיא פרס, הרוכב על קצף הגלים של הפופולריות, מדבר כאילו הסכמי אוסלו מונחים עדיין על השולחן, ותומך בחלוקת הארץ עם "שותף", אשר עד היום אינו טורח כלל להסתיר את נחישות החלטתו לכפור בזכותנו להישאר מדינה יהודית.

במהלך גל נוצץ מכל בחינה אחרת, בפתיחת "ועידת המחר", הנשיא שלנו הרבה לדבר, והדגיש את הצורך להניח בצד ולשכוח את העבר, כדי להתרכז במציאות. אבל האמת היא, שכדי להצליח בעתיד אנו חייבים ללמוד משגיאות העבר. אם לא ננהג כך ונחזור על כישלונות כמו אוסלו, או התנתקויות חד-צדדיות, אנו רק סוללים את הדרך לישראלים נוספים כדי שימותו לחינם. אנו חייבים להתנער מהאשליות ולהכיר בכך ש"השותף לנו לשלום" הוא מנהיג חסר אונים ולא פופולרי, בלי שום ציבור בוחרים, שכמו החמאס, שולל מאתנו את הזכות לריבונות יהודית. אחרת נשלם מחיר מר ונמהר מפני שחיינו בארץ עליזה בארץ הפלאות.

כשהברברים עומדים בשערינו, הגיע הזמן לפעול. העניינים יכולים להיות רק גרועים יותר. שירות המודיעין הצבאי צופה שקרית גת, אשדוד ואפילו באר-שבע, ייכנסו עד מהרה לטווח הרקטות של החמאס. האם אנחנו צריכים לחכות עד שהכנסת תהיה מטרה? או שאלוהים ישמור אם יהיה מרחץ דמים ענקי שיגרום למאות קרבנות?

רובם המכריע של הישראלים מוכנים להקריב קרבנות גדולים כדי להשיג שלום אמיתי, אם יוכלו להשיג גם ביטחון. הם היו רוצים מאוד לחיות בשלום לצד הפלשתינאים, או לפחות להיות נפרדים מהם. אבל יצירת אשליות כוזבות פשוט חותרת תחת האפשרות להשגת שלום אמיתי.

מנהיגים המפקירים את אזרחיהם, וחסרים בצורה מבישה את האומץ ואת נחישות ההחלטה לנקוט בצעדים שירתיעו את הטרוריסטים, שלא ימשיכו למלא עוד להישאר בתפקידיהם, וברור שהם לא יוכלו להיות מהימנים לשאת ולתת על שלום מטעמנו. הם צריכים להיות מוחלפים על-ידי אלה שמוכנים לפעול לפי ההנהגה האמיצה של האבות המייסדים שלנו, ולהטמיע באויבינו שהם ישלמו מחיר מר ונמהר אם הם יתאמצו לרצוח או לגרום נזקים לאזרחים ישראלים.

הדרך לשלום טמונה בעָצמה ובנחישות ההחלטה של יישום כוח ההרתעה. ההיסטוריה מוכיחה פעם אחר פעם שהפייסנות מעודדת רק תוקפנות נוספת. יש לנו את אחד הצבאות החזקים ביותר באזור. היום ברור לנו כשמש שאיננו יכולים לחיות לצד משטר החמאס המרושע הזה, ואם לא יתחולל שינוי דרמטי, לא תהיה לנו חלופה. אנחנו צריכים לשים להם קץ.



Copyrıght 2014 Isi Leibler. All RIGHTS RESERVED.
Web development: Studio Erez

WP-Backgrounds by InoPlugs Web Design and Juwelier Schönmann