נכון לעכשיו, מרבית הישראלים - כולל יריביו הוותיקים - עומדים מאחורי הנהגתו של ראש הממשלה נתניהו במהלך מבצע 'צוק איתן'. מן הרגע הראשון, הוא הפגין נחישות אך נמנע מדמגוגיה ומיצירת ציפיות בלתי-מציאותיות. הוא סרב להישמע ללחצים שקראו לכיבוש מלא של עזה, דבר שהיה מוביל ללא ספק, מעבר לקורבנות רבים, לסנקציות בינלאומיות שהיו מאלצות אותנו לסגת ומספקות לחמאס "ניצחון". אך המילה האחרונה טרם נאמרה, ובמידה וחמאס ימשיך לשגר טילים, ישראל לא תקבל על עצמה מלחמת התשה ועלולה עוד להיאלץ להשיק פלישה מלאה לעזה. צה"ל הסב נזק עצום לחמאס, כשהוא הרס את מנהרות התקיפה העיקריות והשמיד שני שליש מתשתיות הטילים שלו. לפי האינדיקציות, רוב רובם של תושבי עזה מאשים את חמאס בהרס האיום ובקורבנות הרבים שהם ספגו. אך אבוי, גם הפעם ישראל נכתשה בקרב על דעת הקהל. גם בהינתן טיעונים חדים וברורים ודובר רהוט במיוחד, הלוגיקה והשכל הישר נבלעו תחת השפעתה הרגשית של התקשורת הגלובאלית האוהדת את חמאס, שהציגה - מחוץ לכל הקשר ולפעמים באופן מפוברק לחלוטין - קטעי וידאו מצמררים ושוברי לב של קורבנות מלחמה ואובדן חיי אדם תמימים. התקשורת נמנעה ברוב המקרים מלדווח שחמאס השתמש בילדים כמגנים אנושיים באופן מכוון, כשהוא מציב את מרכזי הפיקוד ואת אתרי שיגור הטילים בתוך או בסמוך לבתי ספר, מסגדים ומרכזים של האו"ם. ישראל גונתה ללא הרף על כך שהגיבה באופן בלתי-פרופורציונאלי למתקפות של חמאס, תוך התרת הרסן לשטף של שנאה וצונאמי של אנטישמיות גלובאלית המזכירים את ימי הביניים, אז היהודים סבלו מדמוניזציה שתיארה אותם כמקורם של כל אסונות הטבע שפקדו את האנושות.

הסתמכות על עבאס לנטרול חמאס – אשליה

Print This Post

hamas-fatah

Relying on Abbas to defang Hamas is delusionary

נכון לעכשיו, מרבית הישראלים – כולל יריביו הוותיקים – עומדים מאחורי הנהגתו של ראש הממשלה נתניהו במהלך מבצע 'צוק איתן'. מן הרגע הראשון, הוא הפגין נחישות אך נמנע מדמגוגיה ומיצירת ציפיות בלתי-מציאותיות. הוא סרב להישמע ללחצים שקראו לכיבוש מלא של עזה, דבר שהיה מוביל ללא ספק, מעבר לקורבנות רבים, לסנקציות בינלאומיות שהיו מאלצות אותנו לסגת ומספקות לחמאס "ניצחון". אך המילה האחרונה טרם נאמרה, ובמידה וחמאס ימשיך לשגר טילים, ישראל לא תקבל על עצמה מלחמת התשה ועלולה עוד להיאלץ להשיק פלישה מלאה לעזה.

צה"ל הסב נזק עצום לחמאס, כשהוא הרס את מנהרות התקיפה העיקריות והשמיד שני שליש מתשתיות הטילים שלו. לפי האינדיקציות, רוב רובם של תושבי עזה מאשים את חמאס בהרס האיום ובקורבנות הרבים שהם ספגו. אך אבוי, גם הפעם ישראל נכתשה בקרב על דעת הקהל. גם בהינתן טיעונים חדים וברורים ודובר רהוט במיוחד, הלוגיקה והשכל הישר נבלעו תחת השפעתה הרגשית של התקשורת הגלובאלית האוהדת את חמאס, שהציגה – מחוץ לכל הקשר ולפעמים באופן מפוברק לחלוטין – קטעי וידאו מצמררים ושוברי לב של קורבנות מלחמה ואובדן חיי אדם תמימים. התקשורת נמנעה ברוב המקרים מלדווח שחמאס השתמש בילדים כמגנים אנושיים באופן מכוון, כשהוא מציב את מרכזי הפיקוד ואת אתרי שיגור הטילים בתוך או בסמוך לבתי ספר, מסגדים ומרכזים של האו"ם. ישראל גונתה ללא הרף על כך שהגיבה באופן בלתי-פרופורציונאלי למתקפות של חמאס, תוך התרת הרסן לשטף של שנאה וצונאמי של אנטישמיות גלובאלית המזכירים את ימי הביניים, אז היהודים סבלו מדמוניזציה שתיארה אותם כמקורם של כל אסונות הטבע שפקדו את האנושות.

כל בחינה אובייקטיבית של התנהגותו של צה"ל תאשר כי מאז ומעולם, לא התקיים קונפליקט צבאי שבו ננקטו מאמצים כה רבים במטרה לצמצם את מספר הקורבנות האזרחיים. מעניין יהיה להשוות את מאמציה של ישראל להימנעות מנזק היקפי בקרב אזרחים חפים מפשע לאלו שנקטה ארה"ב כשהפציצה את ארגון 'המדינה האסלאמית' בעיראק.

כבר עכשיו, נשמעים רחשים בקרב קבוצות אנטי-ישראליות עוינות מהשמאל ומהימין הקוראות להרחיב את הדמוניזציה ולהוסיף לה דרישות להבאת מנהיגים ישראליים לדין בגין פשעי מלחמה. ממשלות מערביות מפוחדות רבות צפויות לתמוך, או במקרה הטוב, להימנע בהצבעה על יוזמה חסרת מוסר ובוטה שכזו.

ההצעות המצריות הראשוניות, אשר דרשו הפסקה של המתקפות ללא תנאים מוקדמים, ממשיכות להוות את האופציה השפויה היחידה הפתוחה בפני החמאס, כשהתוצאה הסופית של העימות תיקבע במשא ומתן.

הפסקת התוקפנות של חמאס תהיה אפשרית רק במידה וארה"ב ומדינות המערב – בתמיכת המצרים המגנים את חמאס כשלוחה של האחים המוסלמים – יתמכו בעוז בדרישה המצרית המוקדמת לפירוק חמאס מנשקו ולניטור הייבוא והמימון העתידיים שלו במטרה למנוע הקמת מנהרות חדשות או חידוש של מצבורי הטילים.

ואכן, אם הדבר ייושם, נוכל אפילו לדמיין תפנית משמעותית באופק הפוליטי, שבמסגרתה העוינות והשנאה המסורתיות לישראל יפנו את דרכן לטובת בריתות שמטרתן להתייצב בפני האיום המשותף של התנועות האסלאמיות הרדיקאליות.

אך אל לנו להמתין בנשימה עצורה להתגשמות התרחיש הזה. כבר כעת, הסיכויים להתרחשותו מעורערים כל העת ע"י הקריאות החוזרות ונשנות מצד ארה"ב והאירופאים להעברת השליטה בעזה לרשות הפלסטינית בראשותו של מחמוד עבאס, תוך עידודו להקמת מדינה פלסטינית בהקדם האפשרי.

הדבר מציב את ישראל בעמדה בלתי-אפשרית. למרות הקונפליקט, עבאס נמנע מפירוק האיחוד בין הרשות לחמאס. יהיה זה קטסטרופלי אם ישראל תתעלם מהלקח המרכזי של העימות ותימנע מלהכיר בסכנות שאנו נתייצב מולן במידה ונוציא את צה"ל ונכיר במדינה פלסטינית המבוססת על קווי שביתת הנשק הבלתי-ניתנים להגנה מ-1949. התוצאות הרות האסון עלולות לכלול פעולות טרור שבסיסן במרכז הארץ, סגירה של נמל התעופה בן גוריון ומנהרות שמגיעות אפילו אל תוך תל אביב.

לרוב הישראלים אין כל רצון לשלוט על הפלסטינים, והם כמהים להתנתק מהם. אך כמדינה הניצבת בפני איומים קיומיים ושאינה יכולה להרשות לעצמה להפסיד ולו במלחמה אחת, צרכי הביטחון של ישראל הם בעלי חשיבות עליונה. ממשלת ישראל איננה יכולה, לעת עתה, להמר על מדינה פלסטינית ללא פירוז מוחלט וגבולות ניתנים להגנה.

למותר לציין שאנו מעדיפים את מחמוד עבאס, המשמיע הערות מרגיעות בנוגע לשלום, על חאלד משעל או מוחמד דף, שקוראים בגלוי לאנשיהם לרצוח אותנו.

אך אסור לנו להשלות את עצמנו. בהתעלם מכמה הצהרות, עבאס מעולם לא היה פרטנר לשלום. כאקט אסטרטגי, הוא הניח בצד באופן זמני את ה"עימות המזוין" והחליפו בדיפלומטיה, דבר שהביא לו תועלת רבה בזירה הגלובאלית. הטקטיקה שלו היא לא לוותר על דבר ובו בזמן לדרוש ויתורים חד-צדדיים – במטרה לפרק את ישראל בשלבים.

מטרתו הסופית של עבאס מקבילה לזו של החמאס. אך במקום לקרוא להשמדתנו, הוא מתרכז בזכות השיבה לישראל של צאצאי הפליטים הערביים ש"אינה פתוחה למשא ומתן", דרישה שתביא לסופה של הריבונות היהודית.

התקשורת שבשליטת הרשות רוויה בהסתה נגד ישראל, כמו גם המסגדים ובתי הספר, שם נשטפים מוחותיהם של ילדים קטנים בתרבות המוות ובקידוש מות הקדושים כשאיפתם הרוחנית הגבוהה ביותר. הדבר משתקף היטב במשכורות במימון המדינה המשולמות למחבלים בבתי כלא ובפנסיות נדיבות למשפחותיהם; בקריאת כיכרות הערים, מוסדות ואפילו קבוצות כדורגל על שמם של רוצחי נשים וילדים; בקבלת פניהם של רוצחי המונים המשוחררים ע"י ישראל כגיבורים, כשרבים מהם מתארים בגאווה את מעשיהם הנפשעים בטלוויזיה.

התרבות הארסית הזו, שהוחדרה בתחילה בקרב ההמונים ע"י ערפאת ושומרה בהמשך ע"י עבאס, הולידה אווירה כה רוויה בשנאה עד שכל מנהיג פלסטיני שיבקש להגיע להסדר עם ישראל יימצא בסכנת התנקשות.

זאת ועוד, למרות שהתנגד בתחילה להכללתן של קטאר וטורקיה התומכות בחמאס כמתווכות בשיחות, עבאס הצטרף במהרה למקהלה שהגנה על חמאס ואימץ את כל דרישות הארגון נגד ישראל. הוא נמנע מגינוי חמאס בשל הפרת הפסקות האש ושיגור הטילים על ישראל. במהלך העימות, עבאס נפגש עם מנהיג חמאס, חאלד משעל, בקטאר, ושחרר הצהרה משותפת הקוראת לסיום ה"תוקפנות" הישראלית. הרשות האשימה את ישראל בכך שיזמה את המלחמה ועסקה בטיהור אתני, והתריעה על כוונתה לפתוח בהליכים לאישום ההנהגה הישראלית בפשעי מלחמה בבתי הדין הבינלאומיים ובמועצת זכויות האדם של האו"ם.

בתנאים שכאלו, ישראל לכודה בין הפטיש לסדן. נתניהו הסכים בפועל להקלות בגבולותיה של עזה, וזאת בהתאם לתנאי הדורש פירוז והפעלת פיקוח משמעותי במעברי הגבול. אך הפתרון אינו יכול להיות מבוסס על העברת השליטה בעזה לרשות הפלסטינית – הפרטנר של חמאס.

המצרים, האמריקנים והאירופאים חייבים לפקח על התהליך הזה. לאחר כישלונו המחפיר של האו"ם בהגבלת החיזבאללה בלבנון, יהיה זה בלתי-נתפס לצפות מישראל לקבל את ההצעה לפיה כוחות שמירת השלום של האו"ם יקבלו את האחריות לניטור הייבוא ומניעת חימושו מחדש של החמאס.

ומאידך, אם אנו נשתכנע שהעברת הכוח לרשות תתבצע במקביל לתכנית דומה לזו של הליך פירוק הנשק הכימי בסוריה – הליך בו מצרים וגוף פיקוח בינלאומי אמין יבטיחו שהסחורות המיובאות לעזה אכן מפוקחות ושהחמאס יפורז לבסוף – יהווה הדבר בשורה על שחר של עידן חדש.

רק בתנאים שכאלו תוכל ישראל להשיג "שקט" אמתי וארוך טווח, שיוכל להוביל גם ליחסים חיוביים עם מצרים ומדינות ערב המתונות.

אך לעת עתה, ישראל ניצבת בפני לחץ מתואם מצד ארה"ב ואירופה לביצוע ויתורי ענק בפני עבאס – וזאת ללא כל התניות שיבטיחו ביטחון והיענות מצדו. קיים כשל בהכרה בעובדה שעבאס והרשות מהווים חלק מהבעיה ולא מהפתרון, ושלולא השחיתות והיעדר הכשירות מצד הרשות וללא נוכחותו הצבאית של צה"ל, החמאס או הקיצונים בשורות הפת"ח כבר מזמן היו משתלטים על האזור.

למרבה הצער, ממשל אובמה – שיכול היה להשפיע על מדינות המערב להפעיל לחץ על החמאס – שב ומגנה את בת-בריתו על הפעולות ה"בלתי-מקובלות לחלוטין" ש"לא ניתן להגן עליהן" שהיא נוקטת במטרה להגן על עצמה. ומנגד, הנשיא אובמה התייחס לשיגור אלפי הטילים על אזרחי ישראל כפעולות "חסרות אחריות באופן חריג". הוא ממשיך לדחוק בנתניהו להאמין בעבאס, וזאת למרות האיחוד שלו עם חמאס ותמיכתו במטרות הארגון. השבוע, הוא אמר לעיתונאי הניו יורק טיימס תומאס פרידמן שהוא מחשיב את הפופולאריות והעוצמה של נתניהו, וזאת בניגוד לחולשתו של עבאס שזוכה לתמיכה מועטה בקרב בני עמו, כגורם מרכזי העומד בפני השלום.

יש לקוות שהתמיכה החיובית המתמשכת מצד הציבור האמריקני ושתי המפלגות בקונגרס תביא למיגור הגישה השלילית הזו או להפיכתה. כעת, חיוני שאיפא"ק יגביר את פעילותו וישמיע בפומבי את חששותיו בנוגע למדיניות הממשל האמריקני, תוך השקת קמפיין, בשיתוף עם תומכי ישראל נוספים, שיבטיח שארה"ב תוציא כעת לפועל את התחייבויותיה החוזרות ונשנות לפיהן היא "עומדת מאחורי ישראל".

זו עלולה להיות נקודת תפנית מכריעה בקונפליקט הערבי-ישראלי. אם לא ינוטרל, חמאס עוד עלול לחטוף את הניצחון מתוך מלתעות התבוסה, ולהכריח את ישראל לשנס את מותניה לקראת הסבב הבא – וזאת בשעה שתיקבע ע"י הברבארים העומדים בשערינו.

ileibler@netvision.net.il



Copyrıght 2014 Isi Leibler. All RIGHTS RESERVED.
Web development: Studio Erez

WP-Backgrounds by InoPlugs Web Design and Juwelier Schönmann