Photo: Israel Advocacy Movement

הסכנות הניצבות בפני יהדות אנגליה

Print This Post

לפני למעלה מעשור, התרעתי שהפסיביות של ההנהגה האנגלו-יהודית צפויה להוביל להשלכות פוליטיות הרסניות ותשפיע באופן שלילי על הדור הצעיר, שזכה לחינוך בלתי מספק במטרה להתייצב מול האתגרים שלו.

תיארתי את המנהיגים האנגלו-יהודיים כ"עבריים מפוחדים, שמטרתם העליונה היא לשמור על פרופיל נמוך ומעל לכל, להימנע מלטלטל את הסירה". המדיניות באשר לעימות עם יריבים אנטי ישראליים או אנטישמיים סוכמה ע"י הנשיא דאז של ועד שליחי הקהילות כגישת "בשקט בשקט", תוך התנגדות כללית להפגנות והפצרה ש"לא לצעוק, כאשר לחישה תישמע". היה זה מקרה קלאסי של שתדלנות – הימנעות מכל מפגן פומבי וניסיון לפתור בעיות באמצעות תיווך חרישי.

למרות המחאות שנרשמו מצד יהודים ברמה העממית, הנטייה השלטת של ההנהגה הייתה להתעלם מגלי האנטישמיות והעוינות העזים שהתעוררו הן בקרב מהגרים מוסלמים והן מצד השמאל.

באותו הזמן, קן ליווינגסטון, מעין אוסוואלד מוסלי של המאה ה-21, שימש כראש העיר לונדון ופלט אמירות אנטי ישראליות ואנטישמיות. ההנהגה היהודית ביקשה להתעלם ממנו.

כאשר ההנהגה המוסלמית קראה לביטול יום הזיכרון לשואה, מנהיגי ועד שליחי הקהילות הפחדנים הגיבו בקמפיין תקשורתי מתנצל וטענו שיום הזיכרון לשואה איננו מוגבל עוד רק ליהודים, אלא גם "מכסה את קמבודיה, רואנדה, חבל הבלקן ומקומות אחרים".

בכדי לשפר את המקובלות החברתית שלהם ואת אחוזי התמיכה בהם בתקשורת האנטי ישראלית, כמה מנהיגים יהודים אף גינו בפומבי את ישראל.

הבולט מבין אלו היה הטייקון מיק דיוויס, ששימש באותה תקופה כיו"ר המגבית המאוחדת לישראל של יהדות בריטניה. בדבריו, שהיו בזמנו חסרי תקדים בעבור מנהיג יהודי מן הזרם המרכזי, דיוויס הכריז שישראל נמצאת בסכנת הפיכה למדינת "אפרטהייד". כמו כן, הוא הזהיר את הממשלה הישראלית כי פעולותיה ה"קשות" פוגעות בו באופן ישיר בלונדון. ההנהגה היהודית נמנעה מלגנות את דבריו של דיוויס ולא ביקשה ממנו לחזור בו מהם.

ב-2006, מלאני פיליפס פרסמה את לונדוניסטן, ספר שחזה את צמיחתו של האסלאם בבריטניה ואת הסכנות הניצבות בפני החברה. היא הותקפה מידית ע"י ההנהגה היהודית, אשר גינתה אותה בתור קיצונית משוגעת. ואולם, המציאות הייתה שפחות מעשור לאחר מכן, לא רק שהנבואה הסיוטית שלה התגשמה, אלא שהתוצאה הייתה גרועה מהתחזית.

הקהילה הוכתה בהלם כאשר מפלגת הלייבור בחרה בתור מנהיגה את ג'רמי קורבין, שיכול היה להיות טרוצקיסט מודרני. הוא היה תומך נלהב של ה-BDS, ולא ניסה להסתיר את שנאתו לציונות. במספר הזדמנויות, הוא התקשר עם מגוון של אנטישמים ואף עם מכחישי שואה. כמו כן, הוא הביע תמיכה בקבוצות טרור כמו חמאס וחיזבאללה, שלטענתו היו מסורות לשלום.

יהודי בריטניה, שברובם היו תומכים ותיקים של הלייבור, נדהמו. תדהמה זו רק הלכה והתעצמה לאחר שחברי פרלמנט רבים מהלייבור השמיעו הערות אנטישמיות, שהובילו לחקירה למראית עין ע"י המפלגה. החקירה הובילה להשעייתם של כמה מחברי הפרלמנט הקיצוניים ביותר, כאשר הרוב זכה לתעודת כשרות בהתבסס על ההסבר הקלוש לפיו דבריהם היו אנטי ציוניים ולא אנטישמיים. לאחרונה, דלדלה המפלגה את ההגדרה הבינלאומית המקובלת של אנטישמיות ע"י הסרת התייחסויות כגון אלו המאשימות יהודים בכך שהם "נאמנים יותר כלפי ישראל" מאשר למדינתם שלהם; טוענות שקיומה של ישראל הוא "יוזמה גזענית"; מפעילות "סטנדרט כפול" כלפי ישראל; ומשוות בין "מדיניות ישראלית עכשווית" לבין זו של הנאצים.

כתוצאה מכך, היהודים ערקו מהלייבור בהמוניהם ולפחות בבחירות האחרונות, הרוב הברור הצביע עבור המפלגה השמרנית, שמנהיגיה, ובמיוחד דיוויד קמרון, הפגינו כולם תמיכה חזקה בקהילה היהודית.

ב-2015 נבחר ג'ונתן ארקוש כיו"ר ועד שליחי הקהילות של יהודי בריטניה. לאחר סדרה של מנהיגים, שכולם סירבו להשמיע את קולם או למחות נגד אלו המקדמים אנטישמיות, ארקוש הוכיח את עצמו כמנהיג אמיץ והתעמת בעוז עם האנטישמים, ובמיוחד עם מנהיג הלייבור ג'רמי קורבין. מאז כניסתו לתפקיד, ועד שליחי הקהילות התגלה כנציג אמתי של הקהילה. יש לקוות כי מגמה זו תשומר ע"י יורשתו החדשה שנבחרה לאחרונה לתפקיד, מארי ואן דר זיל.

עם זאת, המצב הנוכחי מדאיג במיוחד. יהדות בריטניה ניצבת מול איומים חמורים. במידה והבחירות היו נערכות כיום, ישנה כל אפשרות שראש הממשלה הבא יהיה אנטישמי מוחלט.

ואולם, מלבד זאת, מול הקהילה מתייצבת סכנה נוספת שהיא האווירה מבית. אני מתייחס לקבוצות קיצון כמו "יחד" המבקרות בפומבי את ישראל. למעלה מ-500 חברי הקבוצה חתמו על עצומה המגנה את ועד שליחי הקהילות על כך שהוא נזף בחמאס ונמנע מלגנות את ישראל על כך שהרגה את אלו שניסו לחדור את גבולותיה ולבצע פעולות טרור.

אך ההתפתחות המדאיגה ביותר היא מעמדו של הדור הצעיר, אשר הושפע ע"י מנהיגיו במשך השנים לקבל את גורלו בדממה.

האנטישמיות באוניברסיטאות הגיעה לרמות שיא, ורבים, אם לא רוב, מהסטודנטים היהודים מנמיכים פרופיל ונמנעים מעימותים עם מוסלמים ורדיקלים אנטי ישראליים. זאת ועוד, גם יהודים מסורים רבים השואפים למקובלות חברתית מרגישים את הצורך להשמיע ביקורת פומבית כלפי ישראל.

בחודש שעבר נרשם מפגן קיצוני לכך, כאשר קבוצה של למעלה מ-50 צעירים הפגינה נגד המדיניות הישראלית מחוץ לפרלמנט. לאחר מכן, תוך חיקוי של עמיתיהם האמריקנים, הם קראו אחד אחד את שמות הטרוריסטים של חמאס שנהרגו בניסיון להפר את הגבול הישראלי ואמרו קדיש עליהם. הם האשימו את הקהילה היהודית בכך שהיא לא גינתה את "הכיבוש הישראלי והכוח הבלתי פרופורציונאלי של המשטר הישראלי", והביעו את כעסם על המנהיגים היהודים "על שסירבו לדבר על הנכבה וסירבו להאזין ליוזמות פלסטיניות" (כך במקור).

התנהגותם, שזכתה לחשיפה ברמה הלאומית ואף הגלובלית, הדהימה והביכה את רוב היהודים, אך מה שקרה בהמשך היה חמור עוד יותר. רוב הצעירים המעורבים היו חברים בארגון הנוער הרפורמי "נצר", המתיימר להיות ציוני. אחת מהם, נינה מוריס-אוונס, מונתה להנהיג סיור נוער בישראל, אך היא עודכנה כי בשל פעולותיה היא נפסלה מלשמש בתפקיד זה.

הדבר הוביל לעצומה שיועדה להנהגה היהודית מצד למעלה מ-100 חתומים, שתיארו עצמם כ"מנהיגי עבר והווה ממגוון של תנועות נוער ציוניות". הם הביעו זעם על כך שהם חווים "התעללות, הטרדה ובריונות ברשת – במיוחד באופן אלים ושונא נשים המגיע אף לאיומים ברצח". הם התחייבו שלא להיכנע בפני ההפחדה והבטיחו שכ"ציונים", הם יתעקשו לתמוך במגוון של נרטיבים, ובתוכם אלו המבקרים את ישראל.

חשיבותה של עצומה זו הוא בכך שכל השותפים בו היו פעילים ציונים בעבר או בהווה, כולל חלק קטן מתנועת הנוער "הבונים" מתנועת העבודה הציונית, שככל הנראה לא היו מודעים לכך שבישראל, מפלגתם שלהם הייתה מגנה אותם.

אך הרוב מבין החתומים היו מ"נצר", תנועת הנוער הרפורמית, אשר פעלו ללא ספק באישור רבניהם, מה שמסביר את מספר החותמים הגדול על עצומה אנטי ישראלית עוינת שכזו.

יש לקחת בחשבון שהרבנית הרפורמית ג'אנר-קלאוזנר וג'פרי מרקס, יו"ר "יהדות רפורמית", תיארו את ההתעללות במוריס-אוונס כ"שונאת נשים ואלימה", תוך גינוי המבקרים כ"בריונים". הם הדגישו כי "יהדות רפורמית" תעודד אנשים צעירים להביע את עמדותיהם בפומבי.

המציאות היא שכיום, רוב הרבנים הרפורמים הם אנטי ציוניים ועל אף שהם משלמים מס שפתיים לאהבת ישראל, במקרים רבים הם מבקרים אותה בפתיחות ואף נוהגים כאנטי ישראלים מוחלטים.

גורמים אלו זוכים לתמיכתו של סיר מיק דיוויס, כיום מנכ"ל המפלגה השמרנית, שגינה את אלו "המבקשים לרדוף משתתפים בקדיש מתפקידיהם". הוא הוסיף כי קיים היעדר בהנהגה ציונית, וכי אלו הפונים "לישראל אינם מוצאים שם השראה".

התגובה מצד ההנהגה הייתה דוממת. עד כה, לא נשמעה נזיפה מצד הפדרציה הציונית במטרה לציין שהתנהגות שכזו מנוגדת ליומרה של להיות ציוני.

מאמר המערכת של העיתון ג'ואיש כרוניקל אימץ עמדה ניטרלית, הודה שרוב היהודים יחשיבו את תפילת הקדיש בעבור אנשי חמאס כמעוותת, אך טען שהמכתב הפתוח משקף "שינוי מהותי פוטנציאלי בקהילה" וקרא ל"רצון טוב מצד כל הצדדים".

יהדות בריטניה ניצבת מול אתגרים כואבים. העובדה שבני נוער "ציונים" יכולים להביע בפתיחות עוינות שכזו כלפי ישראל משקפת משבר בחינוך.

בעוד שרוב היהודים הבריטים נותרו מסורים לישראל, ברוב המקרים ההנהגה נמנעת מלהתעמת באופן פומבי עם יהודים אנטי ישראליים ולנתק את קשריה עמם. כאשר היא מפעילה את המדיניות לפיה על הקהילה לסבול את נוכחותם של קיצונים בתוך ה"אוהל הגדול", היא מספקת להם לגיטימציה. במידה ויתאפשר לפנאטים מטורפים, כמו הסוטים היהודים האומרים קדיש על חמאס או אלו הדורשים סובלנות כלפי עמדות שכאלו בשם הפלורליזם, להמשיך ולהיות חלק מן הזרם היהודי של היהדות או הציונות, תהיינה לכך השלכות ארוכות טווח הרות אסון.

באווירה זו של אנטישמיות גלויה במפלגת הלייבור בשילוב עם חינוך לוקה של בני הנוער הציוניים שלה, ההנהגה היהודית ניצבת מול האתגר הגדול ביותר שלה. במידה ותיכשל, כל שיישאר בסופו של דבר מיהדות בריטניה אלו אסופות של קהילות חרדיות.

כתבה זו פורסם לראשונה בישראל היום



Copyrıght 2014 Isi Leibler. All RIGHTS RESERVED.
Web development: Studio Erez

WP-Backgrounds by InoPlugs Web Design and Juwelier Schönmann