איזי ליבלר

הנשיא אובמה וישראל: עימותים לפנינו

obama-un-speech

President Obama and Israel: Looming Confrontations [1]

ניתן היה לקוות כי טיפולו הקלוקל והרה האסון של אובמה במשברים האחרונים במזרח התיכון, שהגיעו לשיאם בתגובתו הקטסטרופלית לשימוש הסורי בנשק כימי, ילמד אותו לקח כלשהו בנוגע לפוליטיקה באזור.

למרבה הצער, נאומו בפני העצרת הכללית של האו"ם בשבוע שעבר הוכיח אחרת. בחזרתו לנאום קהיר המקורי שלו- תוך התעקשות שהגעה לשלום בין ישראל לפלסטינים תוביל ל"מזרח תיכון וצפון אפריקה פורחים ומשגשגים"- אובמה הביא ישראלים רבים שלא רק לפקפק ביכולותיו אלא גם בכוונותיו האמתיות כלפי ישראל.

הגחמה לפיה היציבות של אזור המזרח התיכון כולו מונחת על פתרון הסכסוך הישראלי פלסטיני היא מגוחכת לחלוטין. לעימות שלנו אין כל השפעה על העימותים ונקודות הלחץ המורכבים והבעייתיים הרבה יותר הסובבים אותנו: המאבק בין הסונים לבין השיעים, התעוררותו של אל קאעידה, עלייתם של האחים המוסלמים, רדיפתם ורציחתם של נוצרים ברחבי העולם הערבי, איום הגרעין האיראני, האנדרלמוסיה בלוב ובתימן, ההפיכות במצרים, מתקפות הטרור האסלאמיות הגלובליות הנפרסות בין ניו יורק לעיראק, פקיסטן, אפגניסטן, מאלי ולאחרונה אף בקניה, ומעל לכל, הטבח בסוריה. הטלת האשמה לאי היציבות האזורית על ישראל תוך כדי כל הכאוס הזה מהווה קריאה מוטעית וחמורה של המציאות.

זאת ועוד, הנשיא אובמה קישר בין איום הגרעין האיראני לבין הקונפליקט הישראלי-פלסטיני, והתייחס אליהם כבעלי חשיבות שווה – סימן ברור לכך שארה"ב מצפה מישראל לבצע ויתורים כלפי הפלסטינים בתמורה ל"התחייבויות" למניעת השגת פצצה גרעינית ע"י האיראנים.

יש להניח כי ראש הממשלה נתניהו התאכזב קשות. הוא עשה שמיניות באוויר בכדי לרצות את אובמה. בעידודו של אובמה, הוא פרסם התנצלות משפילה כלפי ראש הממשלה הטורקי ארדואן על הרג הטרוריסטים הטורקים שביקשו להפר באלימות את הסגר הנשק הימי של ישראל על עזה. ואולם, כאשר ארדואן סרב בהמשך לממש את התחייבויותיו, אובמה נמנע אפילו מלנזוף בו.

נתניהו הכעיס את רוב הישראלים בכניעתו ללחץ האמריקני הקיצוני לשחרור מחבלים פלסטיניים, רובם רוצחים אכזריים.

כמו כן, הוא עודד את איפא"ק לתמוך בנשיא בקונגרס בנושא הסורי – מעשה שחזר אליו כבומרנג כאשר אובמה גמגם, ולאחר מכן השיג את בקשתו לתמיכה מהקונגרס.

אף על פי כן, אובמה התעלם מכל מאמציו של נתניהו ושוב זנח אותו לאנחות. בהתעלם מהא-סימטריות שבקונפליקט הפלסטיני-ישראלי, הוא החמיא לשני הצדדים על כך ש"הפגינו כוונה לקחת סיכונים פוליטיים משמעותיים" – הוא הסביר שישראל שחררה מספר רב של מחבלים אכזריים (מעשה שאף ממשלה אמריקנית לא הייתה שוקלת באופן מתקבל על הדעת), והשווה בין מעשה זה לבין ה"וויתור" הפלסטיני ההדדי – כניסתם למשא ומתן עם הישראלים! האם הוא באמת מאמין כי שחרור רוצחים ע"י ישראל וההסכמה הפלסטינית להשתתף במשא ומתן מהווים סיכונים פוליטיים שווי ערך?

כאשר אובמה הכריז בפזיזות כי "על ידידותיה של ישראל – וארה"ב ביניהן – להכיר בכך שביטחונה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית תלוי במדינה הפלסטינית", הוא התעלם מהסכנות שלפניהן תתייצב ישראל כאשר, כפי שוודאי יקרה, פלסטין תהפוך למדינה כושלת ועוינת ותשמש ככר שיגור בעבור טרוריסטים ומדינות דוגמת איראן המסורים לחורבן ישראל. כמו כן, אובמה אפילו לא התייחס לשנאה הבוערת ולהסתה לאלימות הממשיכות להיות מקודמות בכל שכבות החברה הפלסטינית, דבר ההופך שלום אמתי לבלתי מתקבל על הדעת.

"עתירתו" המחודשת והנואשת של אובמה כלפי האיראנים, כאשר התחנן בפניהם להשתתף בדיאלוג ושב בטיפשות על קביעתו כי שינוי המשטר אינו מהווה יעד בפניו, הייתה מאכזבת ביותר אף היא.

בניגוד מוחלט לקודמו המעורער, אחמדינג'אד, הנשיא האיראני החדש חסן רוחאני השיק מתקפת קסם יוצאת דופן. תוך שהוא מפיץ רצון-טוב ציני, הוא התייחס לשימוש בנשק גרעיני כפשע נגד האנושות, וביקש להסית את תשומת הלב מאיום הגרעין האיראני באמצעות דרישה כי ישראל תחתום על האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני, וזאת בשיתוף עם מדינות "נאורות" אחרות כמו עיראק, סוריה ולוב. בלשון מפוצלת, הוא העביר מסרי הרגעה, וקידם משא ומתן ממושך.

יש להזכיר כי ב-2005, בעת ששימש כיועץ לביטחון לאומי וכראש צוות המשא ומתן בעניין הגרעין, רוחאני שיקר בנוגע לכוונותיה האמתיות של איראן בכל הקשור לגרעין. זמן קצר לפני עזיבתו לניו יורק, הוא צולם נואם במצעד צבאי מול שלט שקרא להשמדת ישראל.

ועל אף כל מתק השפתיים שלו, רוחאני לא הציע ויתורים כלשהו. נהיר כי הוא להוט לדבר ולעסוק במשא ומתן. אך כל עוד האייתוללה לא יחליט אחרת, הצנטריפוגות ימשיכו להסתובב עד אשר איראן תממש את מטרותיה הגרעיניות.

ואולם, בגילוי רגישות כלפי אדונו האייתולה חומייני או לאחר תגובה חמורה מצד יריביו הנוקשים מבית, רוחאני דחה בבוז משפיל את המאמץ האמריקני הנלעג לארגן לחיצת יד "ספונטנית" באו"ם. הוא הצהיר כי הדבר יהיה מוקדם מדי. עובדה זו לא מנעה מאובמה לצלצל אליו קודם לעזיבתו לאיראן בכדי לברך אותו על בחירתו ולהחמיא ל"הצהרותיו הקונסטרוקטיביות" בנושא הגרעין.

ארה"ב ואירופה מחפשות נואשות דרך להימנע מעימות עם האיראנים תוך שמירה על כבודן. הן מתעלמות מהתוצאה הסופית של הצטברות מתקני גרעין תת-קרקעיים וטילים בליסטיים.

יתר על כן, המציאות המרה היא שלאחר הזיגזג המגושם של אובמה בהקשר הסורי, איומו כי ארה"ב "נחושה למנוע מאיראן לפתח נשק גרעיני" וכי במידת הצורך "נשתמש בכל מרכיבי כוחנו, כולל בעוצמה צבאית" נשמע חלול, ואינו צפוי להילקח ברצינות ע"י האיראנים- או אף אחד אחר.

יש להניח כי נתניהו חש תסכול עמוק כאשר הוא צופה בחיזור של ארה"ב ואירופה אחרי איראן העוינת, וזאת בזמן שישראל, דמוקרטיה ובת ברית אמתית של ארה"ב, זוכה ליחס כה מזלזל. התזכורת המצמררת לבגידה בצ'כוסלובקיה ולמדיניות הריצוי וה-"שלום בזמננו" של צ'יימברלין בסוף שנות ה-30 צפויה לרדוף את זיכרוננו בחודשים הקרובים.

נתניהו יבקש להפריך את דברי המתק של רוחאני בנאומו באו"ם. הוא יעורר סקפטיות בנוגע לטקטיקות של רוחאני, וידחק בעולם למנוע מהאיראנים מלחקות את הצפון קוריאנים, שהשיגו את מטרותיהם הגרעיניות באמצעים דומים. כמו כן, הוא ידרוש שקיפות ואימות מלאים במידה ויושג הסכם כלשהו עם איראן. על ביטויי המציאות האובייקטיביות ודרישות הביטחון הבסיסיות שלו, הוא בוודאי יתואר כמחריב שמחות ע"י המנהיגים התמימים והאופוריים של ארה"ב והעולם, המבקשים הצדקה לחוסר פעולתם כנגד איראן.

כמו כן, נתניהו יבקש להימנע מלחצים מצד ממשל אובמה לביצוע ויתורים בסיסיים חד-צדדיים נוספים כלפי הפלסטיניים. אך בשונה מיריביו הפוליטיים מימין המאשימים אותו בפחדנות, נתניהו- כמו כל המנהיגים הישראליים מאז בן גוריון- מבין כי ישראל תלויה במעצמת על, וכי כיום תמיכתה של ארה"ב היא חיונית במישור הפוליטי והצבאי כאחד. זאת עוד, נתניהו מבין כי על כל מגרעותיו, אובמה, בעידוד הקונגרס, ממשיך לספק לישראל את הצרכים הצבאיים שאף מדינה אחרת אינה יכולה לספק.

לישראל יש אינטרס מוצק בכך שאמריקה חזקה תפעיל את מעמד מעצמת העל שלה לשימור היציבות הגלובלית. איננו מחויבים לנהוג כמדינה צמיתה, אך עלינו לנהוג בשיקול דעת. בעוד שאנו נמנעים מהלחץ לוותר בנושאים המשפיעים על ביטחוננו, עלינו להפגין את הערכתנו לתמיכה האמריקנית ולהראות נכונות לביצוע ויתורים בנושאים שמשפיעים על האינטרסים האמריקנים לפי תפיסתם.

תשעת החודשים הקרובים יהיו מאתגרים, ובמיוחד במידה ואובמה ימשיך לשמר את הקיבעון שלו לפיו ניתן לפתור את הסכסוך הישראלי-פלסטיני עד מאי 2014. אין כל בסיס מציאותי לפיו ניתן יהיה להגיע להסדר כלשהו מלבד הסדר ביניים. גם בהתעלם מחמאס ומחוסר השקט יוצא הדופן באזור, לא ניתן לדמיין כי ניתן יהיה להגיע להסכם בנוגע לנושאים כמו זכות השיבה הערבית. אם עבאס עצמו יהיה מוכן להתפשר (והוא אינו), הוא צפוי להתנקשות בחייו בתוך מספר ימים.

בזמן הזה, על מנהיגינו, ובתוכם הנשיא פרס והניצים בליכוד, לעמוד מאוחדים. הצהרות חוזרות ונשנות המפריכות את עמדותיו של ראש הממשלה, קוראות לסיפוח השטחים או מתנגדות לפתרון שתי המדינות, מערערות את עמדתנו בעולם. התנהגות שכזו מאפשרת לפלסטינים לעוות את המציאות ולהטיל על ישראל את האשמה לכישלון הבלתי נמנע שיגיע בעקבות חוסר מוכנותם לפשרות וסירובם לחיות לצדנו בדו-קיום.

אין זה נתפס כי אף בתקופה סוערת זו, עם המהומות בסוריה ובמצרים, ממשל אובמה מעוור עצמו בפני החסמים האמתיים לשלום ומנצל את איום הגרעין האיראני ככלי להפעלת לחץ על ישראל להמשך מצג השווא של שיחות השלום. בדרישתם כי אנו נבצע ויתורים טריטוריאליים חד-צדדיים נוספים בהיעדר ביטחון מובטח (דבר בלתי אפשרי כרגע), ארה"ב לוחצת עלינו להמר על חיינו ועל עתידנו.

ileibler@netvision.net.il