הנהגת יהודי אנגליה ויהודים נגד ציון

Print This Post

גירסת מאמר זה באנגלית: Don't give a platform to Israel-bashing

בביקור שערכתי לא מזמן באנגליה הייתי מדוכא לגלות ש"המחשבה הפוליטית התקינה" על ישראל, המעוותת לחלוטין, רווחת באנגליה, והיא כבר התחילה להשפיע על מנהיגי יהדות אנגליה. הדבר משתקף במגמה הצוברת תאוצה להעניק כבוד למשמיצים שוליים יהודיים של המדינה היהודית, על-ידי כיבודם בהזמנות להשתתף באירועים תרבותיים וחינוכיים מובילים בקהילה.

הדוגמה העיקרית היא "לימוד", "ילד הפלא" של יהדות אנגליה, אספות שנתיות מצליחות מאוד שבהן משתתפים אלפי יהודים בסמינרים חינוכיים ובהרצאות, המקיפות את כל המגוון של הציוויליזציה היהודית.

אם אנחנו מקבלים את ההשקפה שהחינוך היהודי נועד לחזק את הזהות היהודית, אי-אפשר להבין מדוע מארגני "לימוד" מזמינים עכשיו דרך קבע דוברים המייצגים את האנטיתזה לערכים יהודיים. התקדים נוצר לפני כמה שנים, כאשר הוזמן לשם רוברט פיסק, עיתונאי קנאי, לא יהודי ואנטי ישראלי. לאחר מכן היתה ישיבה נוספת, כאשר "לימוד" הזמינה את ז'קלין רוז, המחברת היהודייה של ספר אנטי-ציוני חריף, שהיא כיום דמות קבועה בספרות המעודדת את אויבי המדינה היהודית. רוז היתה גם אחת ממייסדי "הקולות היהודיים העצמאיים", שחלק ניכרים מחבריה נעשו פעילים בחיים היהודיים כתוצר לוואי של גינוי תמיכת הזרם המרכזי של היהודים התומכים בישראל.

בוועידה של "לימוד" בדצמבר 2007, אחד הדוברים העיקריים היה אברהם בורג, לשעבר יו"ר הסוכנות היהודית ולפני כן יו"ר הכנסת. אפילו בעלי-בריתו לשעבר, הקרובים ביותר והפוליטיים, גינו אותו חד-משמעית מפני שהשווה פעם אחר פעם את התנהגותם של הישראלים כנאצית, והפציר בבני עמו להשיג דרכונים אירופיים.

בוועידתם האחרונה נקטו מארגני "לימוד" "שוויון" – צעד נוסף קדימה כדי להזמין את דובר הרשות הפלשתינאית סאיב עריקאת, שהתפאר כי זו תהיה "הפעם הראשונה שעריקאת נאם בפני קהל מאזינים שהיה אך ורק יהודי". עריקאת הכריז רק עתה על נחישות החלטתו לעולם לא להכיר בישראל כמדינה יהודית, והניע את ג'פרי אולדרמן, היהודי בעל הטור ב-Chronicle, להביע את "גועל הנפש… הייאוש… ואת הנבָלה" ש"לימוד" יכלה להזמין את הדובר העיקרי, "אחד האויבים החיים הבולטים של העם היהודי". מוזרה עוד יותר היתה הטענה כי "הפוליטיקאים, שלנו ושלהם [של הפלשתינאים] ינקטו בקו נוקשה בהצהרותיהם הפומביות", וש"חשוב להדגיש את הקשר האנושי הבלתי פורמלי".

אותה הגישה מוצגת ב"שבוע הספר היהודי" (JBW), אירוע תרבותי יהודי חשוב, המקיף הרבה יהודים אנגלים מוכשרים רבים, וסופרים בינלאומיים יהודים ומלומדים. ופעם נוספת, המארגנים ראו לנכון להזמין כמה אורחים שמעולם לא השתתפו לפני כן באירוע מסוג זה. הם כללו את ז'קלין רוז, שהיתה אמורה לדון בתפיסת הרוע של המפגעים המתאבדים. כדי לשבת בראש הישיבה הזאת, הזמינו המארגנים את ד"ר אנתוני לרמן, המנהל השנוי במחלוקת של חבר המומחים "חקר המדיניות היהודית" (JPR). בשנה שעברה עמד לרמן במרכזה של מחלוקת גדולה כאשר סירב להתפטר מתפקידו אחרי שאימץ עמדה ציבורית הקוראת לפירוקה של המדינה היהודית – שהיא חלום ציוני שכשל – והפיכתה למדינה דו-לאומית.

וכדי להגיע לשיא, הדובר העיקרי בישיבת הסיום של JBW, שנקרא "המילה האחרונה", היה אלאן ראסברידג'ר, העורך של ה= ,Guardianשפיתח מוניטין ידוע לשמצה במידה מסוימת בנוגע לסיקור של ישראל. כדי "לאזן" את ראסברידג'ר, המשיב לו בפאנל היה לא אחר מאשר עורך הארץ, דויד לנדאו, שלאחרונה היה מעורב במהומה תקשורתית גלובלית, כאשר גילה ש"הפציר" בקונדוליסה רייס, מזכירת המדינה של ארצות-הברית, שזה יהיה בשבילו כמו "חלום רטוב" אם ארצות-הברית "תאנוס את ישראל" לטובתה היא.

אין ספק שההשתתפות של יהודים המתנגדים לציון באירועים כאלה מביכה. נוכחותם תשכנע בהכרח את המשתתפים להסתייג מישראל, ולא משום שהתכניות הן חד-צדדיות כמו המגוון הרחב של הדעות המיוצגות שם. אבל הערכים היהודיים מתבזים כאשר אספה יהודית מרוממת ומעניקה יראת כבוד לאלה המשמיצים בעקביות את ישראל ושוללים את הלגיטימציה שלה – בייחוד באווירה הנוכחית של הפוסט-מודרניזם.

זה גם לא עניין של חופש הביטוי. אין ספק שהחבטות הניתכות על ישראל בבריטניה מספיקות די והותר בלי שצריך לקדם אותן באירועים תרבותיים יהודיים. חוץ מזה, האם מישהו היה רואה בעיני רוחו יהודים המתווכחים על המעלות והחסרונות של הנאציזם בשנות השלושים? או מספקים פלטפורמות באירועים תרבותיים יהודיים מכובדים לאנטישמים מסורתיים כמו דייויד ארווינג או לניק גריפון, יו"ר המפלגה הבריטית הלאומית?

אם מוסדות יהודיים מכובדים מספקים פלטפורמות לאלה המשמיצים את ישראל, נעשה כמעט בלתי אפשרי למחות כאשר גופי תקשורת של הזרם המרכזי, כגון ה-BBC, משתמשים ביהודים שוליים, אנטי-ישראליים, כדוברים דה פקטו של הקהילה היהודית. הוויכוח שהתנהל לאחרונה ב-Oxford Union, על העתירה: "הבית הזה סבור שלמדינת ישראל יש זכות להתקיים", הוא דוגמה נוספת. מה שהפך את האירוע הזה מרגיז עוד יותר מאשר הכותרת שלו, היה שכל ארבעת המשתתפים תמכו בדה-לגיטימציה ובחרם על המדינה היהודית, אבל נורמן פינקלשטיין, ש"הגן" על ישראל, ואילן פאפה שטען נגד זכותה של ישראל להתקיים (אבל הצביע נגד), יוכתרו שניהם כמשמיצים הבינלאומיים הברוטליים ביותר של ישראל.

ברור שמצב העניינים המצער הזה מתייחס גם למשבר המנהיגות בישראל. אין ספק שלפני עשרים שנה מנהיגי ישראל והשגרירים הישראלים היו מתערבים, ומעודדים את המנהיגים היהודים המקומיים לגלות אומץ כדי לקום וליטול אחריות.

במשך השנים הייתי ביקורתי לגבי כישלונותיהם של מנהיגי יהדות אנגליה, שבאה לידי דוגמה במועצת הנציגים הבריטית, שנרתעו מלעסוק במחאה פומבית, והתעקשו שהאמצעי התכליתי ביותר להיאבק ביריבי ישראל ובאנטישמים היא על-ידי "לחישה", ולא ב"צעקה". למרבה הצער, בעניינים אלה המועצה נמנעת גם מלהרים את קולה ואינה מגנה, ואפילו לא מחווה דעה, על המוסריות שבהזמנת משמיצים יהודים של ישראל, כדי שיתפסו תפקידים מובילים באירועים קהילתיים או תרבותיים יהודיים.

האחריות לנקיטת פעולות תיקון אלה רובצת אפוא על הרוב השקט של יהודי בריטניה, הממשיכים לתמוך בישראל, ואין ספק כי הם סולדים מההתפתחויות האלה. חלה עליהם חובה שהם יישמעו, ועליהם לדרוש שמנהיגיהם יפעלו. אם לא יעשו את זה, עליהם לדרוש את פיטוריהם. אבוי, אבל דעיכתה של יהדות אנגליה תואץ, אם הריקבון הזה לא ישנה כיוון במהרה.

הכותב היא מנהיג יהודי בינלאומי ותיק ileibler@netvision.net.il



Copyrıght 2014 Isi Leibler. All RIGHTS RESERVED.
Web development: Studio Erez

WP-Backgrounds by InoPlugs Web Design and Juwelier Schönmann