המלחמה בגאורגיה אינה מלחמתנו

Print This Post

gori-residential-district-after-russian-air-strikes

גירסת מאמר זה באנגלית:Georgia is not our war

חשוב ללמוד מספר לקחים מן התסבוכת הגאורגית. הלקח הראשון היה כבר צריך להיצרב בתודעתנו עקב הטעויות הגסות שהתבצעו במלחמה המגושמת שהתנהלה בלבנון בקיץ אשתקד: אין לצאת לסכסוך מזוין ללא אסטרטגיה ומטרות ברורות. כמו אולמרט שלנו, הנשיא הגאורגי מיכאיל סאקאשווילי חמום המוח נהג בפזיזות מוחלטת בשיגור צבאו לדרום אוסטיה כדי להחזיר לידיו את השליטה על המובלעות הבדלניות הפרו-רוסיות. זאת, ללא בחינה ממשית של ההשלכות הנובעות ממעשה חצוף שכזה. למעשה, הוא סיפק לרוסים את הסיבה לכתוש את שכנתם ה’מתגרה’ ולהראות לכל כי הם עודם שולטים באזור.

הלקח השני, גם הוא רלוונטי ביותר עבורנו, הוא שללא משאבים ועוצמה לגיבוש מגננה עצמאית, היה זה די טיפשי מצד הגאורגים להניח שמעצמה ידידותי אם כי מרוחקת גיאוגרפית כמו אמריקה תתערב צבאית כדי להגן עליהם.

הלקח השלישי הוא שבניגוד לסטנדרטים לפיהם העולם שופט אותנו, נושאים כמו מוסר, פרופורציונאליות או פגיעה באזרחים הם כמעט לא רלוונטיים במידה ומעצמות-על מעורבות בסיפור.

הרוסים לא טרחו להתנצל על התנהגותם הברוטאלית וודאי שלא הורתעו משיקולים ‘הומינטאריים’.

נהפוך הוא: הם רק איימו להסלים את הפעולות אם שכנתם לא תיכנע לדרישותיהם.

ניתן רק לדמיין כיצד הם היו מגיבים אילו היו הגאורגים מתנהגים כמו הפלסטינים ומשגרים ולו טיל בודד לעבר הטריטוריה שלהם.

עבור ישראל, ההשלכות מהסכסוך בגיאורגיה עשויות להיות חמורות מאוד. אם היחסים בין ארה”ב לרוסיה ימשיכו להתדרדר במדרון החלקלק ויהפכו ל’מלחמה קרה’, אויבינו המרים יזכו שוב לחימוש רוסי מהשורה הראשונה. הסכסוך עלול להביא עימו השלכות נוראות גם על היהודים שעדיין חיים ברוסיה: זה מסביר מדוע ישראל שומרת פרופיל נמוך כל כך בסכסוך זה, עד כדי ביטול משלוחי נשק שכבר נחתמו לגאורגים.

בהקשר הזה ניתן גם להבין את ביקורו הבהול במוסקבה של הנשיא הסורי, בשאר אסד, כשהוא מבקש את תמיכת הרוסים ובתוכה גם מערכת טילים מתקדמת.

שיחת הטלפון שיזם הנשיא הרוסי דימיטרי מדבדב לראש הממשלה, כדי להצהיר שאף עסקת נשק סורית לא תבוא על חשבון בטחון ישראל, אינה ממש מרגיעה – אלא עשויה לאותת כי הרוסים עדיין לא החליטו להמר על הסוס של אויבינו באופן מוחלט.

ההבדל בין ההווה לעבר הוא שבניגוד לעידן הקומוניסטי, הגורם היהודי לא מהווה עוד שיקול מרכזי במדיניות הרוסית. מניסיוני האישי במשא ומתן בנוגע ליהדות בריה”מ, אוכל להעיד כי הגורמים הדומינטיים ביחסי ירושלים – מוסקבה היו אנטישמיות והלחץ היהודי להגר החוצה.

לא עוד. בעוד אנטישמיות משחקת תפקיד משמעותי בקרב העם עוד מימי הצאר ועד לשקיעת בריה”מ, חלף עידן הפגיעה ביהודים בחסות המדינה. נכון, בשנים האחרונות, משיקולי ריאלפוליטיק, נטו הרוסים יותר לכיוון הערבי, במיוחד מול בת בריתם לשעבר – סוריה.

עם זאת, גם אם יחסינו עם הרוסים אינם מושלמים, הם רחוקים שנות אור מהעוינות הקרה והאובססיה לחסל אותנו שמשלה בכיפה במהלך המלחמה הקרה.

אכן, ניתן לקבל את הרושם שהאיש החזק ברוסיה, ולדימיר פוטין, אדיש כלפי יהודים ואף הזדהה לעתים עם מטרות יהודיות שהיו יכולות לדעתו לשרת את האינטרסים הגלובאליים של רוסיה.

לא ניתן להכחיש, כמובן, שהמגמות האחרונות בתוך רוסיה היו לכיוון משטר אוטוריטארי ודיכוי של זכויות אדם. אבל באותה מידה, ובלי להתעלם מהתנהלותו הברוטאלית של המשטר הקיים, יש לומר כי ההשוואות המלומדות למיניהן בין ההתנהגות הרוסית היום לבין ההתערבות הסובייטית בהונגריה ובצ’כוסלובקיה הינן מוגזמות בהחלט, בדיוק כמו הטענות המשוות בין רוסיה האוטוקרטית של היום לבין מערכת הרשע הטוטליטרית של בריה”מ.

עובדה היא שהרוסים מנסים לשקם את מעמדה של ארצם כמעצמת על ולהתגבר על ההשפלה במחשבה על כך שהאמריקאים מנצחים על ברית צבאית עויינת בפוטנציה, וזאת בתוך מרחב ההשפעה שלהם ואף על מפתן דלתם.

ניתן לזקוף חלק גדול מן הפופולאריות לה זוכים פוטין ומדבדב סביב הפלישה לגאורגיה לזכות העמידה האגרסיבית וההתנגדות מול ‘השגת הגבול’ של נאט”ו ומול האישור שסיפקה פולין להציב טילים אמריקאיים על אדמתה. נושא זה הגיע לשיא כאשר השכנים הישירים, הגאורגים, ביקשו גם הם להצטרף לנאט”ו. הרוסים לא רק הגיבו בכוח מול הגאורגים; הם גם אותתו על גישה חדשה ונוקשה כלפי המערב, במיוחד כלפי ארה”ב, והזהירו שכל מאמץ להמשיך ולקדם את נאט”ו או לסכל את התמיכה בעצמאות החבלים הבדלנים בגאורגיה (היפוך של קוסובו) יחריף את המתיחות.

בנסיבות האלה, בהן ישראל היא רק שחקן קטן ומשני בעימות כזה, נקיטת עמדה לטובת אחד מהצדדים תהיה בניגוד מוחלט לאינטרסים שלנו. למעשה, הדיפלומטיה הישראלית צריכה, במידה ויש לה השפעה כלשהי, לעשות הכול כדי להימנע מחידוש המלחמה הקרה.

למרות עושר הנפט שלה שעשוי להיות תופעה חולפת, רוסיה היא עדיין מדינה מתפתחת. אבל אם רוסיה תתנתק מהקהילייה הבינלאומית, הנזק שכבר גרמה יהיה חמור יותר והיא עשויה להפוך לספוילר (שחקן רוויזיוניסטי) בכל תחום פעילות בעולם ולהוביל ציר רוע חדש.

הרוסים עשויים להחליש אינטרסים מערביים בנוגע לאיראן, אפגניסטאן, סוריה, ונצואלה והאו”ם. הם גם מסוגלים לחבל במאמצים הגלובאליים שלנו לבלום את השאיפות הגרעיניות האיראניות ובכך לפגוע קשות בבטחוננו. לבסוף, קיטוב מתמשך ביחסים בין רוסיה למערב יוביל באורח בלתי נמנע לחיזוק כוחות הפונדמטליזם האסלאמי והטרור העולמי.

זה לא חייב להיות כך. רוסיה חולקת אינטרסים משותפים עם מדינות המערב בבלימת הטרור האסלאמי שמציב איום על כולנו. זה אולי מזכיר את הברית הפרגמטית בין בריה”מ לבנות הברית כדי להביס את הנאצים במהלך מלחמת העולם השניה.

הימנעות מקיטוב המצב היא מהלך איזון שטני, וגם אין שום ערובה לכך שניתן להגיע להסדרים עם הרוסים. אבל כדי להימנע מקיטוב עמוק יותר, במקום לספק את צרכי הזעם הצדקני, עלינו להתחשב ברגישויות הלאומיות האמיתיות והסובייקטיביות שלהם, כמו גם באובססיה שלהם להשיג הכרה כמעצמה חשובה.

הניסיון להימנע מעימות אינו פייסנות ואף לא פשיטת רגל מוסרית. עבור מדינה קטנה כמו שלנו בשכונה ההפכפכה בה אנו חיים, אנו מחויבים להתמקד באיום מצד הברברים שבשערנו, שמאיימים ועל האנושות המתורבתת כולה.

יהיו כאלה שיפרשו את הגישה הזו כריאל-פוליטיק חסרת מצפון, אולם מוסריות בדיפלומטיה חדלה להיות מוסר במקום בו היא הופכת להקרבה עצמית בשל התעלמות מאיומים מצד פונדמטליזם אסלאמי ברוטאלי. פונדמנטליזם כזה ירוויח ויצבור עוצמה רבה מחידוש המלחמה הקרה.



Copyrıght 2014 Isi Leibler. All RIGHTS RESERVED.
Web development: Studio Erez

WP-Backgrounds by InoPlugs Web Design and Juwelier Schönmann