המדינה זה אני

Print This Post

גירסת מאמר זה באנגלית: Democracy or banana republic?

במקום לפעול כביכול על פי מערכת חוקים אישית שלו כמדינה המוקפת בשכנים הששים להשמדתנו והניצבת בחזית המלחמה העולמית נגד הטרור, ישראל יכולה בצדק להתגאות בעצמה כמדינה הדמוקרטית היחידה באזור. אולם התפתחויות פוליטיות אחרונות אכן מעלות שאלות כבדות-משקל.

דמוקרטיה אמיתית אינה מתחילה ונגמרת בבחירות. היא דורשת שממשלה מכהנת תנהג בשקיפות ובאחריות, ותקיים כל העת מערכת של איזונים ובלמים. על ההחלטות לזכות בתמיכת הממשלה ולאישור הפרלמנט.

אך בשנים האחרונות הממשלה הישראלית הפכה לבלתי רלוונטית, ולאחרונה, ראשי ממשלה מתייחסים למדינה כאל הנחלה הפרטית שלהם. העובדה ששלושה ראשי ממשלות כאלה הם אלופי צה”ל לשעבר תורמת בוודאי לגישתם האדנותית כלפי מושגים של עבודת צוות ואחריות קולקטיבית.

הרקב החל להתפשט עם הסכמי אוסלו. ראש הממשלה יצחק רבין נבחר על מצע נוקשה נגד אש”ף. אלא שהוא עורר לתחייה את אש”ף ואת ערפאת ששהה בהגליה בתוניס והיה על סף כליה פוליטית. כדי להשיג רוב פרלמנטרי לתפניתו המדינית הרדיקלית, רבין שיחד הלכה למעשה חבר כנסת מהאופוזיציה, שלאחרונה הואשם בהברחת סמים.

לטובת התמרון של רבין ניתן לטעון לכל היותר כי הוא יושם עם גיבוייה של הממשלה.אהוד ברק נבחר על מצע ניצי אך היכה בתדהמה את המדינה כאשר הציע לערפאת 97% משטחי יהודה ושומרון והסכים לחלוקתה של ירושלים. את הרעיון הוא הגה בעצמו, לאחר שהרחיק לשוליים את ממשלתו. תקופת כהונתו ההפכפכה הסתיימה בנפילתה של מפלגת העבודה ובבחירת אריאל שרון.

לאחר תקופה של ממשלת אחדות שברירית, שקרסה עד מהרה, החזירו בחירות חדשות את שרון לשלטון בניצחון מוחץ. יריבו, עמרם מצנע ממפלגת העבודה, הובס בקלפי, משום שהבוחרים הישראלים דחו את מדיניות הנסיגה החד-צדדית שלו, תמונת ראי כמעט מושלמת של התוכנית המוצגת בפנינו היום.

הקואליציה של שרון הייתה יציבה במשך זמן מסוים, כאשר הליכוד מילא את מרכז המפה הפוליטית ושיקף את המאוויים האמיתיים של הזרם המרכזי של הציבור הישראלי בעד הינתקות מהפלסטינים, כל עוד זו אינה נתפסת כמתן פרס לטרור ומבוססת על הדדיות.

מראשית הדרך, שרון השמיע הצהרות עמומות על הצורך ב”ויתורים כואבים” שזכו לאהדתם של רוב הישראלים. אך, מלבד בנו עמרי ועורך דינו וראש לשכתו דוב ויסגלס, לאף אדם לא היה שמץ של מושג למה התכוון שרון, אפילו לא לשריו הבכירים.

הרמז הראשון התגלה כאשר השמיע התייחסות ביקורתית ל”כיבוש”. בסמוך לכך, התבטא סגנו, אהוד אולמרט, בעד נסיגות חד-צדדיות מעזה ומהגדה המערבית.

בשלב ראשון סרב שרון לפרט את המדיניות שלו או לדון בה עם עמיתיו בממשלה. אך עוד בטרם התייעץ עם השותפים לאחריות הקולקטיבית של הממשלה הוא העדיף לשוחח עם שמעון פרס, הנשיא מובארק, המלך עבדאללה והנשיא בוש.

בתגובה לדרישה הנמשכת של חברי מפלגתו לקיום התייעצויות, פייס אותם שרון בהסכמתו לקיים משאל בקרב חברי הליכוד והוסיף לה הבטחה של כבוד לנהוג בהתאם להכרעה הציבורית. לאחר מכן הוא מיהר לשגר את ויסגלס לוושינגטון, שם הוא הצליח לחלץ הודעה חיובית מאין כמוה מהנשיא בוש בנושאי הגבולות הסופיים והפליטים. תמיכה זו העניקה לו תחושה כוזבת של ביטחון שהוא ייצא מהמשאל כמנצח.

הנחה בסיסית בכל מוסד דמוקרטי היא שאם בעקבות משאל עם נדחית הצעה, על ההנהגה לקחת פסק זמן ולשקול מחדש את צעדיה. הנחה זו תקפה שבעתיים כאשר ראש ממשלה ומנהיג מפלגה מבטיח בפומבי לקיים את רצון הבוחרים.אלא שבעקבות המפלה במשאל הליכוד, אריאל שרון, במצח נחושה, הכריז בסגנון נפוליאוני כי “בעלי מניעים פוליטיים אישיים צרים” השתלטו על המשאל. הוא התעקש שהוא ימשיך ביישום של מה שהיה לפי הגדרתו אינטרס לאומי. הייתה לו אפילו החוצפה לכנות “מורדים” את מי שתמכו בעמדות שעל בסיסן הוא נבחר.לאחר מכן הוא ניסה לכפות על שרי ממשלתו לדחות את הכרעת חברי מפלגתם. כאשר מאמץ זה נכשל, הוא נקט בצעד הדרסטי של יצירת רוב מלאכותי באמצעות פיטוריהם ברגל גסה של חברי ממשלה שהתנגדו לדעותיו.

לראש ממשלה שמורה הזכות לפטר שרים המפרים את עיקרון “האחריות הקולקטיבית”, אך זו אינה יכולה להיות מופעלת עוד בטרם גובשה החלטה או מדיניות. ראש ממשלה הנוקט גישה כזו יוכל בהמשך להתעלם באופן שרירותי מהצבעות, מדעת רוב, מהליכים מקובלים ומהתנהגות נאותה כל אימת שיחליט ש”האינטרס הלאומי עומד על הפרק”. מגמה כזו אינה יכולה להתקבל על הדעת בכל דמוקרטיה בוגרת.התקשורת דממההצטדקותו של שרון בטענה המגוחכת כי “הציבור בחר בי לקבל הכרעות” היא משוללת כל יסוד, אם נזכור את העובדה שהוא נבחר על מצע שדחה את מדיניותו הנוכחית. אכן, אילו היה שרון משתמש בטקטיקות דיקטטוריות-למחצה כאלה על מנת לקדם סדר יום “ימני”, היתה התקשורת מזדעקת, וללא ספק היו נשמעות קריאות זועמות להדחתו. אבל תוכניתו של שרון מקובלת על רובה הגדול של התקשורת, וכך הפיטורים המגמתים התקבלו בקול דממה תקשורתית דקה

.דמוקרטיה חייבת לפעול במסגרת שבה הכרעות מתקבלות בהליך מוסכם. על המנהיג להיוועץ עם ממשלתו, והשרים רשאים לחלוק על דעותיו עד השלב שמתגבשת מדיניות. החלטות חייבות להתקבל בעקבות תכנון קפדני. סוגיות חשובות צריכות להיות מובאות לידיעת הציבור בהודעות מסודרות במעמד הכנסת או בנאומים לאומה, ולא בתגובות של רגע לשאלות עיתונאים.גם הציבור צריך להיות מעורב. מנהיג אינו יכול להסתגר בדלת אמותיו. הוא חייב להודיע על שינויי מדיניות חשובים ישירות לעם, ולתת לאזרחים אפשרות לשאול ולערער על היבטים שונים של המדיניות. הוא יכול ללמוד מהנשיא בוש המשקיע מאמצים רבים ומעסיק את טובי כותבי הנאומים כדי לתקשר ביעילות עם הציבור האמריקני.

כמי שנאבק בעבר בעד המתיישבים, יש לשרון חובה מיוחדת לפנות אליהם ישירות. יותר מכל אדם אחר, הוא יכול להעריך עד כמה מגונה היא העמידה בצד בשעה שאנשים מגורשים מבתיהם ובשעה שקהילות שהוקמו בברכת ממשלות לשעבר, מושמצות כעת.בלי קשר להשתייכות פוליטית, על העם בישראל לדחות את הרעיון שהמטרה מכשירה אמצעים מפוקפקים.

עלינו לעמוד על כך שהעומד בראש ממשלתנו יכיר בכך שלאיש אין מונופול על התבונה ושהוא יבין את ההכרח לעבוד בצוות, במקום לפעול כביכול על פי מערכת חוקים אישית שלו. מלבד זאת, עם תמיכה של הרוב, שרון בהחלט יכול להשיג את יעדיו הפוליטיים בתוך מסגרת ההליכים הדמוקרטיים ומבלי לדחות הצידה את הליכוד.אם נניח את הויכוח הרציני לכשעצמו בנושא ההינתקות החד-צדדית, קיימות סיבות טובות לדאגה שאם המוסכמות הדמוקרטיות ימשיכו להירמס, ישראל עלולה לאבד את שמה כדמוקרטיה יחידה במינה במזרח התיכון ותיהפך לרפובליקת בננות.

איזי ליבלר, תושב ירושלים, הוא אישיות פעילה בזירה היהודית הבינלאומית.



Copyrıght 2014 Isi Leibler. All RIGHTS RESERVED.
Web development: Studio Erez

WP-Backgrounds by InoPlugs Web Design and Juwelier Schönmann