איזי ליבלר

הכנסת מאמצת את הבולשביזם

The Knesset adopts Bolshevism [1]

הכנסת הבישה את עצמה והטילה כתם מכוער על הדמוקרטיה הישראלית כאשר, ברוב של 2 נגד 1 (23 – 43), היא העבירה חוק שעוצב על מנת להפעיל דעה קדומה נקמנית נגד העיתון היומי הנפוץ ביותר בארץ, ישראל היום.

מקדמי החוק – שכוללים בחובם חברים מכל קצוות הקשת הפוליטית – הפגינו חוסר בושה כלפי ההפרה החוקתית חסרת התקדים הזו של חופש הביטוי. נהפוך הוא, תוך הפעלת דיבור כפול בולשביקי קלאסי, ליוזמיו הייתה החוצפה המוחלטת לטעון שהם פועלים לקידום הדמוקרטיה.

הצעת החוק שהגיש איתן כבל, יו"ר סיעת העבודה, ואשר זכתה לתמיכת חברים ממרבית המפלגות הפוליטיות, ובאופן מיוחד לתמיכתה של ישראל ביתנו, ביקשה להגביל את ישראל היום מהפעלה במתכונת של עיתון חינמי. העובדה שחינמונים שכאלו הפכו לכלי מסחרי מקובל ברחבי העולם – ובמיוחד בארצות הברית ובבריטניה – כלל לא הרתיעה אותם. כמו כן, גם לא העובדה שהיה זה כבל, למרבה האירוניה, שהיה אחראי בעבר לרשות השידור הישראלית ושעמד בחזית הקמפיין לשימוש בכספי משלם הישראלי במטרה לשמר את ערוץ 10 השמאלני פושט הרגל.

בעוד שאין עוררין על כך שהיוזמה תוזמרה ע"י נוני מוזס, המוציא לאור של ידיעות אחרונות, העיתון ששלט באופן מוחלט בתקשורת ההמונים במדינה קודם לעלייתו של ישראל היום, התנהגותם של חברי הכנסת שקידמו את החקיקה הייתה ראויה לגנאי באופן מוחלט.

מניעיהם היו שקופים. ישראל היום, שבמהלך השנים הפך לעיתון הנקרא ביותר במדינה, תומך באופן מערכתי בממשלה ובעומד בראשה, וזאת בניגוד לכל העיתונים האחרים בארץ. כבל פעל מבלי להפגין כל עכבות, ותיאר את ישראל היום כעיתון שכולו פולחן אישיות המשמש כ"כלב התקיפה של נתניהו". ואולם, הייתה לו החוצפה לתאר את החוק שלו ככזה "הפועל למען הפלורליזם, ריבוי הדעות". שרת המשפטים ציפי לבני, שהייתה בין מקדמיו הבולטים של החוק, התעלמה למרבה התדהמה מחוות הדעת המשפטיות של משרדה שלה, שהסיק שהחקיקה המוצעת איננה חוקתית. במקום זאת, היא אמרה ללא בושה שיש לסגור את העיתון משום ש"האג'נדה שלו בעייתית" והוא מהווה "תעמולה" ותו לא.

המציאות האמתית היא שישראל היום הוא אכן עיתון בעל נטייה למרכז-ימין, אך אין ספק שיש לו יותר במשותף עם דעותיהם של רובם המוחלט של הישראלים מאשר כל עיתון אחר. אחד מבעלי הטור הבולטים שלו, דן מרגלית, הוא לדעת רבים אחד מהעיתונאים המובחרים בישראל, והוא מספק טור יומי עצמאי לחלוטין שאף מבקר לעיתים קרובות את מדיניות הממשלה. כבעל טור קבוע, מצאתי את עצמי לא פעם חולק עמוד עם יוסי ביילין, שקשה לתארו כתומך של נתניהו.

אך כל זה אינו רלוונטי. הכנסת היא לא הזירה לסיפוק תעודת כשרות לנטייתו הפוליטית של עיתון. אף אחד לא יזם חקיקה בכנסת לסגירה של עיתון השמאל הקיצוני הפוסט-ציוני הארץ, שרבים יטענו שהוא אחד מהכלים המרכזיים להפצת תעמולה אנטי-ישראלית בעולם.

חופש הביטוי היה, עד היום, דבר שהישראלים יכלו להתגאות בו. אך כעת, עבר חוק בקריאה טרומית ששם ללעג את חופש הביטוי. במידה והחקיקה תוסיף להתקדם, קרוב לוודאי שהיא תיפסל בבית המשפט כבלתי חוקתית.

יש לציין ש-80% מהישראלים, בסקרים חוזרים ונשנים, הביעו שוב ושוב התנגדות וזעם כלפי המאמץ הבוטה הזה להשתקת עיתון.

באופן פרדוקסלי, התמיכה בחקיקה המטרידה הזו אינה נובעת רק מן השמאל, אלא מהספקטרום הפוליטי כולו.

כיצד יוכל יושב ראש מפלגת העבודה, יצחק הרצוג, שמפלגתו זועקת ללא הרף באשר לשחיקה בערכים הדמוקרטיים, להצדיק את תמיכתו בהצעת החוק? ומאידך, לזכותה, מנהיגת מפלגת השמאל מר"צ, זהבה גלאון, שימרה את עיקרון חופש הביטוי כשהצביע נגד ההצעה.

ואולם, כיצד ייתכן שכמעט כל חברי יש עתיד, מפלגתו של שר האוצר יאיר לפיד שמקורותיו בעולם העיתונות, ושמדיניותו המרכזית הייתה הפחתה של יוקר המחיה, תמכו בחקיקה?

אך ללא ספק, שיאו של החוסר במצפון הגיע כאשר אלו המתיימרים לייצג את המחנה הלאומי ואשר משמשים כחברים בקואליציה בחרו לתמוך בהצעת החוק על מנת להעניש את נתניהו ולזכות באישור אישי מטעם ידיעות. קודם להשקתו של ישראל היום, הם התלוננו כולם בצדק כי התקשורת אינה מייצגת ונוטה באופן עקבי לשמאל.

למרבה הבושה, נפתלי בנט ממפלגת הימין הבית היהודי היה מבין המסיתים המרכזיים נגד ישראל היום, וזאת משום שהעיתון פרסם מאמרים שביקרו את מדיניותו. כתוצאה מכך, הוא אומץ ע"י ידיעות. בסופו של דבר, בשל לחצים כעוסים מצד ציבור בוחריו, הוא נאלץ להימנע מההצבעה ומרבית מפלגתו הצביעה נגד החוק.

אחד מהכוחות המניעים העיקריים מאחורי החקיקה היה שר החוץ אביגדור ליברמן, ראש מפלגת ישראל ביתנו, שלמעשה היה שותף של כבל בקמפיין נגד ישראל היום. ליברמן מצייר את עצמו כריאליסט קשוח ומגנה ללא הרף את מחמוד עבאס, תוך שהוא מתאר את אלו המחשיבים אותו כמתון או כפרטנר לשלום כ"הזויים". ישראל היום הוא למעשה העיתון היחידי בישראל שזוכה לתפוצה רחבה ואשר משקף את דעותיו באופן עקבי.

אם כך, אפשר לשכוח מליברמן הקשוח שבוחל בקורקטיות הפוליטית. בקידום החקיקה, הוא חושף את עצמו כמי שמוכן להקריב את האינטרסים של המחנה הלאומי בכדי לקדם את האינטרסים האישיים שלו ואת מסע הנקמה שלו בראש הממשלה.

שלא כמו מקדמים אחרים של הצעת החוק, ישראל ביתנו הייתה המפלגה היחידה שכפתה משמעת סיעתית על כל חברי הכנסת שלה לתמיכה בהצעה. אין ספק שהדבר מלמד המון על המצפן המוסרי הפוליטי של ליברמן ועל מוכנותם של חברי מפלגתו, כגון יאיר שמיר ועוזי לנדאו, לקבל תכתיבים שכאלו מצד מנהיגם.

כעת, החקיקה תעבור לוועדת הכנסת שם היא תופנה לוועדת משנה – וכפי הנראה תיקבר שם עד לבחירות הבאות. ובכל מקרה, גם במקרה שהחוק ימשיך ויעבור בקריאה שלישית, קרוב לוודאי שבית המשפט העליון יטיל עליו וטו מטעמים חוקתיים.

אך תהיה התוצאה אשר תהיה, רבים מחברי הכנסת התנהגו באופן מחפיר. כשהם פועלים בניגוד לרצונם של הרוב המוחלט של בוחריהם, הם קידמו חקיקה שמהווה הפרה ברורה של העיקרון הבסיסי שעומד מאחורי חופש הביטוי, והתירו לעצמם להיות מושפעים ע"י מניעים אישיים נקמניים. הם התנהגו כמו בולשביקים, והמיטו חרפה על הכנסת ועל העם כולו. למרבה הצער, הדבר מטיל ספק על יושרם ומניעיהם של חברי הכנסת, לא רק בהקשר של הצעת החוק הזו אלא בכל העניינים הנתונים להשפעתם. התנהלותם המחליאה במקרה זה חייבת להילקח בחשבון ע"י הבוחרים בבחירות הבאות.

ileibler@netvision.net.il