היזהרו מאנשים המקדמים יחסים בין-דתיים כוזבים

Print This Post

Beware of those Promoting Fake Interfaith Relations

בתוך סבך הזרמים הפוליטיים הניצבים בפניה של ישראל, מוזר לשמוע רב ״אורתודוקסי״ המברך את ראש הרשות הפלסטינית על הצהרתו המפוקפקת בנוגע לשואה, תוך שהוא גוער בראש הממשלה על כך שמצא "קושי [להגיב לדבריו] בדברים חיוביים״.

החיבוק שהושיט הרב מארק שנייר למחמוד עבאס מהווה שיא חדש בסדרה ארוכה של יוזמות ״בין-דתיות״ מזיקות שעמד מאחוריהן.

בעבור עבאס, האירוע היה בגדר מן היורד מן השמיים, כאשר שנייר משבח ומוקיר את הצהרותיו שגינו את השואה  בתור ״הפשע הנתעב ביותר בהיסטוריה המודרנית״. שנייר תיאר את דבריו כ״כנים ואותנטיים״, וכן ״אמתיים מאוד ומלאי כוונה״.

בדרך כלל, הצהרה בסגנון זה המושמעת ע״י מנהיג פלסטיני או ערבי הייתה מתקבלת בברכה. אך במקרה זה, היא מותירה טעם מר. עבאס מעולם לא התכחש לעבודת הדוקטורט שלו ממוסקבה, עבודה שקבעה שהציונים קשרו עם הנצאים קשר לביצוע השואה, ומתעקשת שמספר היהודים שנקבע כי נספו מופרז באופן קיצוני – דוגמה  מובהקת להכחשת שואה מתוחכמת.

זאת ועוד, ההצהרה שלו פורסמה בזמן שההסתה של הרשות כנגד היהודים הולכת וגוברת, רוצחים משוחררים זוכים לכבוד ולתמיכה כלכלית ממשלתית והטלוויזיה הממלכתית של הרשות משדרת בגאווה את הפרטים העקובים מדם של מעשי הרצח האכזריים אותם הם ביצעו.

צביעותו מומחשת גם בעובדה שבאותו שבוע שפרסם את ההצהרה בנוגע לשואה, עבאס הודיע שהרשות תתאחד עם החמאס – ארגון שאמנתו הנאצית-במהותה קוראת לחבריו לרצוח יהודים בכל עת ובכל מקום.

ואולם, הרב שנייר נמנע מלתחקר את עבאס בנושאים אלו ואחרים, ובתוכם התחייבותו לפיה אף יהודי לא יוכל לחיות במדינה פלסטינית, וכן הכחשותיו החוזרות ונשנות של כל קשר יהודי לארץ ישראל.

במקום זאת, שנייר הגביל את עצמו לפעילויות בין-דתיות כמו שחיטה טקסית וניסיון לחבר בין מסגדים ובתי כנסת תאומים. הוא אמר "אני מאמין גדול בכך שפיוס עולמי מוסלמי-יהודי מתעלה (כך במקור!) על התהליך הישראלי-פלסטיני״. הוא הצהיר, באופן אנכי ואינטרסנטי משהו, ״אני אשאיר את תהליך השלום הפוליטי לפוליטיקאים ולמנהיגים הפוליטיים. אך בפיתוח תהליך השלום הרוחני המחבר בין בני אברהם, אנו נמצאים בחזית העולמית של זה״. הוא טען בצניעות שבהגעתו לרמאללה, הוא הצליח ״להתביע פרדיגמה חדשה לגמרי של הבנה בין מוסלמים ליהודים״.

מיותר לציין ש׳דיאלוג בין-דתי׳ כה מצומצם משמש רק לטשטוש האתגרים האכזריים שמציב הפונדמנטליזם המוסלמי, לא רק בפניה של ישראל אלא בפני העולם כולו.

הרב שנייר מהווה אישיות מורכבת להגדרה, והוא מתבלט כתופעה אמריקנית-יהודית ייחודית.

הצלחתו המרכזית בהנהגה הרוחנית התבטאה בפיתוח בית כנסת ומרכז תרבות מפוארים ודינמיים בהמפטונס. כמי שהיה אורח לשבת בבית הכנסת שלו, אני יכול להעיד באופן אישי על הצלחתו ויכולותיו במשיכת יהודים אמידים ולא-אורתודוקסיים רבים, אשר הלכו שבי אחר קסמו וכישוריו הארגוניים.

אך הוא נתקל גם בלא-מעט בעיות אישיות. מועצת הרבנים של אמריקה פתחה בחקירה נגדו על כך שהפר לכאורה את הקוד האתי והתנהג באופן שאינו הולם רב, אך החקירה נסגרה מטעמים משפטיים.

פעילויותיו הפוליטיות ב״קרן להבנה אתנית״, הזוכה לתמיכה כלכלית משמעותית מצד ראסל סימונס, העומד בראש ״Hip-Hop Summit Action Network״, סיפקו לו חשיפה לאומית והובילו את השבועון ׳ניוזוויק׳ לכלול אותו ברשימת 50 הרבנים המשפיעים באמריקה בשנת 2007.

הוא שכנע את ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט למנות אותו כיו״ר ׳קדימה ארה״ב׳, יוזמה שכשלה לאחר שהתגלה שסגנו, מארק משען, היה עבריין מורשע שהודה במעשי גניבה חמורים. ׳קדימה ארה״ב׳ נעלמה לחלוטין לאחר שנחשף שהמצע הפוליטי שלה הועתק מאתר האינטרנט של המפלגה הדמוקרטית בטקסס.

עוד בשלב מוקדם, הרב שנייר הכיר בכך שפעילויות בין-דתיות עם קבוצות מוסלמיות יהפכו אותו ליקיר התקשורת האמריקנית הליבראלית והיהודים הליבראליים הנואשים לקדם את עצמם לחזית המאבק נגד האסלאמופוביה, גם במחיר של פגיעה בבני עמם.

יש לציין שבמישור הכללי, הדיאלוג עם דתות אחרות אכן נשא פרי, וזאת במיוחד עם הכנסיה הקתולית לאחר דברי ההוקעה לאנטישמיות שהשמיע האפיפיור יוחנן ה-23 במועצת הותיקן השנייה. למותר לציין כי הדבר נבע ממוכנותם של שני הצדדים לקחת חלק בדיון פתוח, וזאת במקום להשמיע אמירות שטחיות או להשתמש ברטוריקה ריקה מתוכן בכדי לכסות על חילוקי הדעות.

למרבה הצער, כבר מראשית פעילויותיו עם הקבוצות המוסלמיות, שנייר נטה לעיתים קרובות לקשר עצמו עם קבוצות אסלאם פונדמנטליסטיות אנטי-ישראליות. אלו שמחו לחלוק איתו בימה מבלי להתחייב להשיב לאנטישמיות האסלמית או לעוינות האנטי-ישראלית הברוטאלית.

שנייר נהנה מפוטו-אופים ומחשיפה תקשורתית יוצאת דופן, אך סיפק לקבוצות אנטי-ישראליות לגיטימציה, מכובדות וכח השפעה רב יותר בשתדלנות האנטי-ישראלית שלהן. כאשר הוא משמש פטרון או חולק כבוד לגופים קיצוניים, הוא גם מערער את מעט הגורמים המתונים שעוד נותרו בקרב המוסלמים.

לדוגמה, שנייר מקושר בין היתר ל׳מועצה ליחסים אמריקניים-אסלאמיים׳ (CAIR), ארגון-הגג האסלאמי המרכזי בצפון אמריקה, ארגון שה-FBI חשף שמנהיגיו מקיימים קשרים עם רשת האחים המוסלמים-חמאס.

לפני ארבע שנים, שנייר תמך בכינוס ״בין-דתי״ שבראשו עמד לואיס פרחאן, האנטישמי האפרו-אמריקני הידוע לשמצה המתאר את היהדות כ״דת ביבים״ ומהלל את היטלר בתור ״אדם גדול״. בנאום מול 50,000 מתומכיו, פרחאן קידם מכירות של ספרים אנטישמיים בוטים. גם נשיא סודן הרצחני, עומר אל-בשיר, פושע מלחמה מבוקש, נאם בפני המליאה בשידור לווייני.

בשנת 2008, שנייר השתתף בדיאלוג ״בין-דתי״ שהתקיים בחסות מלך סעודיה עבדאללה במדריד. האירוע קידם יחסים בין-דתיים כמו שהאנטישמי דיוויד דיוק היה מדבר בשבחי השיוויון הבין-גזעי בכנס גלובאלי שכינס. לחרפתם, יהודים שהשתתפו בכנס הזה לא הזכירו את נושא האנטישמיות האסלאמית.

במסגרת כל פעילויותיו, שנייר שב ומשמיע מנטרות אבסורדיות דוגמת ״האסלאם הוא דת של שלום״. כשיו״ר הוועדה לביטחון לאומי בקונגרס כינס ישיבות בנוגע להיקף ההקצנה בקהילה המוסלמית האמריקנית, שנייר הכריז במחאה ״היום, גם אני מוסלמי״.

המציאות היא שכל הדתות מחזיקות בטקסטים שאותם יכולים המנהיגים הדתיים לנצל או לעוות באופן אקראי על מנת להצדיק אלימות, אכזריות וחוסר סובלנות. נהרות הדם שזרמו בשם הנצרות מהווים עדות לכך. אך כיום, הזרמים המרכזיים ביהדות ובנצרות מתנגדים לאלימות ולצרות האופקים.

באסלאם ישנם זרמים רבים, אך לא ניתן לחלוק על העובדה שאת הכוחות הדתיים השלטים במדינות המוסלמיות במזרח התיכון, גם בשימוש בדימיון רב, לא ניתן להגדיר ככאלו המקדמים דת של שלום. ואכן, האסלאם הפוליטי בעולם הערבי, בשילוב הג׳יהאדיזם הייחודי שלו, מסמל ללא ספק דוקטרינה של אלימות.

על כן, ישנו הכרח כי אלו המקדמים שוויון זכויות למוסלמים במדינות המערב יגנו את הרדיפה, הרצח, הטיהור הדתי ואת מניעת זכויות האדם השולטים במדינות האסלאמיות. כמו כן, עלינו למחות כנגד ייצוא הווהאביזם מערב הסעודית באופן המנחיל שנאה ומקדש את האלימות ואת מות הקדושים בקרב מוסלמים במדינות מערביות.

בהינתן הצונאמי הנוכחי של אנטישמיות אלימה, המוזנת ברובה ע״י מדינות אסלאמיות ומיעוטים מוסלמיים, מחליא לצפות ביהודים המוחים על האשמות מוגזמות של אסלאמופוביה, תוך שהם כושלים במתן עדיפות ללחימה נגד האלימות המונעת ע״י אנטישמיות, ושמאחוריה עומדים לעיתים קרובות מוסלמים. שלא כמו בבתי הכנסת, במסגדים במדינות המערביות כמעט ואין צורך בשומרים חמושים.

עלינו לדרוש הדדיות. לא ייתכן שאנו נשתף פעולה או נספק מכובדות לקבוצות מוסלמיות המסרבות לגנות בתוקף את ההסתה האנטישמית המהדהדת ממדינות אסלאמיות, או אשר אינן מוכנות לגנות באופן חד-משמעי את הטרור הגלובאלי. מוסלמים במדינות המערב חייבים להצטרף למאמצינו למיגור האנטישמיות.

כמו כן, אל לנו להפוך לשותפים בתמיכה במאמצים האסלאמיים הגלובאלייים לדיכוי כל ביקורת של האסלאם בשם ה׳סובלנות׳. יהודים המגלים רגישות לדמוניזציה של מילוי מצוות הדת חייבים להתנגד לכך, ולא – אנו לא נוכל להשמיע את קולנו בפומבי אפילו בכל הקשור לקיצוניות האסלאמית.

עלינו לחפש את הקבוצות והמנהיגים האסלאמיים הבודדים בעלי התעוזה להשמיע את קולם ולגנות את שטף הקיצוניות האסלאמי. כדוגמה לכך, אני ממליץ על מאמרה מלא התבונה של האקדמאית הטורקית סינם טשייפר ״שיבוש האסלאם כחלק מהדמונזציה של ישראל״. (לינק)

אך היכולת לעשות זאת מעורערת ע״י פעילויותיהם של יהודים כמו הרב מארק שנייר, המתרפסים בפני הקיצונים האסלאמיים, כפי שהומחש באימוצו ובהימנעותו מקריאת תיגר כלפי שנאת היהודים המקודמת בממשל הרשות הפלסטינית ברשות מחמוד עבאס.

ileibler@netvision.net.il



Copyrıght 2014 Isi Leibler. All RIGHTS RESERVED.
Web development: Studio Erez

WP-Backgrounds by InoPlugs Web Design and Juwelier Schönmann