איזי ליבלר

הטרגדיה של אהוד אולמרט במבט לאחור

British-American Flag English [1]

התמונות של ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט, כיום בן 70, כשהוא נכנס לכלא מעשיהו על מנת לרצות עונש מאסר של 19 חודשים בגין קבלת שוחד ושיבוש הליכי משפט, מהוות כתם מזעזע על האומה כולה.

העציב אותי לראות אדם מוכשר שכזה נופל למעמקים שכאלה.

התחברתי עם אולמרט לאחר שאירחתי אותו באוסטרליה בשנות ה-80, שם הוא הותיר השפעה עצומה על הקהילה וקנה לעצמו קבוצה גדולה של חברים שהעריצו אותו. בהמשך, ביליתי עמו שעות רבות בכנסת, בזמן ששירת בתפקידיו המיניסטריאליים, והייתי קרוב אליו במיוחד לאחר שנבחר לראשות העיר ירושלים.

אולמרט היה פוליטיקאי ומגייס כספים מוצלח, טווה קשרים יוצא מן הכלל בעל אישיות כובשת ומוניטין של נאמנות לחבריו שהרוויח ביושר.

למרבה האירוניה, כאשר הלך בעקבותיו של אביו ונבחר לכנסת כח"כ הצעיר ביותר, השפעתו הראשונית הייתה בדמות קמפיין נמרץ נגד שחיתות.

הוא התנגד להסכם השלום עם סאדאת אך בהמשך, תיקן את יחסיו עם בגין וטיפס בשורות הליכוד. לאחר מכן, שירת קדנציה אחת כשר בריאות למופת בממשלת שמיר.

אולמרט היה מנהיג במחנה הלאומי, התנגד מרות להסכמי אוסלו, ביקש לסגור את ה'אוריינט האוס' של הרשות, ואפילו עמד בדרישה על זכותם של יהודים להתפלל על הר הבית.

ב-1993, הוא נבחר לראשות עיריית ירושלים, תוך שהוא מביס את טדי קולק הוותיק והאגדי. במשך עשר שנים כראש העיר, הוא היה מגנה של ירושלים המאוחדת, וכאשר ראש הממשלה אהוד ברק הציף את הרעיון של חלוקת הבירה בניסיון כושל לשדל את ערפאת להסכים להסדר, אולמרט ארגן מפגש גלובלי גדול לתמיכה בירושלים מאוחדת שבו השתתפו 300,000 איש.

ב-2003, אולמרט חזר לכנסת והפך לחבר בממשלת שרון כאשר שירת במשך שלוש שנים כשר התעשייה, המסחר והתעסוקה.

במפגן מדהים של אופורטוניזם פוליטי גס, המנהיג הליכודניק הימני בעל הרקע הרביזיוניסטי הפך כמעט בין לילה לחסיד האגרסיבי והאפקטיבי ביותר של תכנית ההתנתקות החד צדדית ההרסנית של שרון. הוא היה ברוטלי ואפילו אכזרי כאשר לעג לחבריו ולבני בריתו לשעבר והתייחס בזלזול לפינוי הכפוי של ההתנחלויות בגוש קטיף. בשלב זה, אני הפכתי לאחד ממבקריו הנוקשים ביותר.

המפנה הפתאומי של אולמרט השתקף היטב בנאום מרכזי שנשא בפני 'הפורום למדיניות בנושאי ישראל', ארגון שמאל שבסיסו בארה"ב, ביוני 2005, בו הצהיר "אנחנו עייפנו מלהילחם. עייפנו מלהיות גיבורים, עייפנו מלנצח, עייפנו מלהכות את אויבינו".

לאחר שהשיג לעצמו את התואר 'ממלא מקום ראש הממשלה', התאפשר לו לתפוס את מושכות ההנהגה כששרון איבד את תפקודו לאחר שסבל משבץ.

ביולי 2006, אולמרט הוביל את האומה אל מלחמת לבנון השנייה ההרסנית. בתגובה לזעם הציבורי בנוגע לניהול המלחמה, אולמרט בחר בעצמו את ועדת החקירה ברשות השופט אליהו וינוגרד. אף על פי כן, הוועדה הפיקה דו"ח חריף שביקר את המדיניות המזגזגת ששלטה במהלך 34 ימי המלחמה והסתכמה ב"החמצה גדולה וחמורה" של הזדמנות להחיל תבוסה משמעותית על חיזבאללה ולשקם את כוח ההרתעה של ישראל. הדו"ח עשה שימוש במונח "כישלון" 190 פעמים ובמילה "ליקויים" 213 פעם.

לאחר פרסומו של הדו"ח, סקרים הצביעו על כך ש-80% מהישראלים האמינו שעל אולמרט להתפטר באופן מידי מתפקידו כראש הממשלה. אך הוא שם ללעג כל צורה אחריותיות כאשר ביטל את הדו"ח ואת הביקורת הציבורית בבוז, ואף טען ברוב חוצפתו שהממצאים ניקו אותו וכן ש"הכתם המוסרי הוסר מעליי".

ב-2007, אולמרט השתתף בשיחות השלום המחודשות באנאפוליס, מרילנד, שם כמעט ואימץ את הנרטיב הפלסטיני כאשר הצהיר: "פלסטינים רבים חיים עשרות שנים במחנות, מנותקים מהוויה שהם צמחו בה ומתבוססים בעוני, הזנחה, בדידות, מרירות ורגשי עלבון עמוקים שלא נותנים להם מנוח… אני יודע שהכאב והעלבון האלו הם מהיסודות העמוקים ביותר שמהם צמחו אתוסים של שנאה כלפינו". עבאס התעלם מדבריו המתרפסים של אולמרט, והדגיש שהפלסטינים לעולם לא יכירו בישראל כמדינה יהודית.

אולמרט אמר לתקשורת הישראלית שבמידה ולא תוקם מדינה פלסטינית, המדינה היהודית תיקח חלק באפרטהייד ו"מדינת ישראל גמורה".

בניסיון נואש לשקם את המוניטין הפוליטי שלו ולהשיב את המורשת שלו על כנה – וזאת מבלי להתייעץ עם הכנסת או הקבינט – אולמרט הציע ליושב ראש הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס 98% מהגדה המערבית, תוך שהוא מוותר על גבולות ברי הגנה ועל הנוכחות הביטחונית של ישראל לאורך נהר הירדן. זאת ועוד, הוא הסכים לחלק את ירושלים ואפילו היה מוכן להעביר את השליטה על הר הבית לוועידה רב לאומית. כמו כן, הוא התחייב לאפשר למספר פליטים ערביים להתיישב בתוך ישראל, וזאת ללא כל התייחסות לפיצויים ליהודים שגורשו ממדינות ערב ב-1948.

למזלה של ישראל, כמו קודמו ערפאת, עבאס דחה את ההצעות של אולמרט ואפילו לא השיב בהצעה נגדית. הוא הסתפק בחזרה על דרישתו ל"זכות השיבה" לכל הפליטים הפלסטיניים, דבר שהיה מוביל להתפרקותה של המדינה היהודית.

במבט לאחור, אולמרט התגלה כראש הממשלה הגרוע ביותר שישראל ידעה. ההצעות הבלתי אחראיות ובלתי מאושרות שהוא הניח בפני הפלסטינים מנוצלות עד היום על ידם כנקודת המוצא לפתיחה מחודשת של המשא ומתן.

כמו פוליטיקאים רבים, אולמרט ספג את הסביבה ההדוניסטית שבה הוא הסתובב. בהיותו בתפקיד של כוח ובהיעדר האיזונים והבלמים הנדרשים, הוא החל להיות מעורב בדילים מפוקפקים ומושחתים.

הדבר הוביל להאשמות בשחיתות ולבסוף, בספטמבר 2008, אולמרט אולץ ע"י שר הביטחון אהוד ברק ושרת החוץ ציפי לבני לוותר על תפקיד ראש הממשלה, אך הוא נותר בתפקידו עד שנתניהו תפס את מקומו במרץ 2009.

פסק הדין הראשון של בית משפט השלום, קודם למשפט "הולילנד", בעוד שהשמיע ביקורת נוקבת כלפי נוהגו והרשיע אותו בהפרת אמונים – עבירה פלילית – לא כפה עליו עונש מאסר.

בזמנו, כתבתי מאמר שכותרתו "אולמרט: אמור תודה ופרוש בכבוד [2]". למרבה הצער, אולמרט פצח בהשתוללות של מנצחים והתעקש (שלא בצדק) שהוא זוכה באופן מלא. הוא הכריז שבקרוב הוא ישוב למלא את תפקידו כראש הממשלה. הוא פתח בקמפיין גלובלי שמטרתו פגיעה בשמה הטוב של ממשלת נתניהו והחל לזהות את עצמו עם השמאל הקיצוני, ואפילו שימש כנואם מרכזי בפני J Street.

המשפטים הבאים שלו, שהסתיימו בהרשעתו ובעונש מאסר של שש שנים שהופחת ל-19 חודשים – אשר עוד עלולים להתארך ל-27 חודשים בהתאם לתוצאותיו של תיק נוסף שטרם הסתיים – מהווים שיקוף מביש של רמות המוסר האישי התהומיות שאליהן שקעו כמה פוליטיקאים ישראליים. למרבה הצער, אולמרט הולך בעקבותיהם של נשיא לשעבר שהורשע באונס, שר פנים בשוחד, שר אוצר במעילה ושר רווחה שהורשע בקבלת שוחד. בפן החיובי, לפחות הדבר מלמד שבישראל, אף אחד אינו נמצא מעל לחוק.

מבלי להפחית מהשחיתות המוסרית שלו, אני מרגיש שלתפקידו ההרסני של אולמרט במלחמת לבנון השנייה ולהתרפסותו בפני הפלסטינים יהיו השפעות ארוכות טווח שליליות לאין שיעור על ישראל מאשר הפעילויות שבגינן הוא נשלח לכלא.

עם זאת, צר לי על הדברים, ואני אזכור באופן נוסטלגי את אהוד אולמרט שקדם לבגידה באידאלים שלו – אדם שעשה דברים טובים בעבור העם היהודי קודם שאחז בו דיבוק.