הופעתה המחודשת של הפוסט-ציונות

Print This Post

גירסת מאמר זה באנגלית: The problem with post-Zionism

ניתן להגדיר פוסט-ציונות, בצורה גסה וכוללת, כדחייה פוסט-מודרנית של הלאומיות היהודית, דה-לגיטימציה של הציונות וכפירה בזכותם של היהודים למדינה.

הביטויים הרווחים שבהם משתמשים לקידום היעדים האלה קוראים להפוך את ישראל ל"מדינת כל אזרחיה", מה שיהיה כרוך בביטול חוק השבות, שינוי הדגל, תיקון ההמנון הלאומי "התקווה" והקמת מה שמשתווה למדינה דו-לאומית. אין פלא אפוא שבאווירה הנוכחית תומכים ערביי ישראל בהתלהבות בגישה הזאת. אבל אי אפשר להבין מדוע אימצו כמה אקדמאים ישראלים את הפוסט-ציונות, ויש להם חוצפה לרתום את האוניברסיטאות שלהם לפרסום פלטפורמות השוללות את הלגיטימציה של ארצם ומשמיצות אותה, ומקדמים אפילו מסעי חרם אנטי-ישראליים.

ספרו החדש של תום שגב, כרך עב-כרס בן 600 עמודים הנקרא "1967", הוא התפוקה הפוסט-ציונית העדכנית. התזה שלו היא שישראל יכלה להימנע ממלחמת ששת הימים, ושההזדמנויות לשלום בוזבזו מיד אחרי הסכסוך.

שגב הוא כנראה הפופולרי ביותר בקרב "ההיסטוריונים החדשים", הקוראים תיגר על הסיפר הציוני המסורתי. אין גם ספק שהוא סופר מחונן, והיסטוריון שניחן בכישרון ייחודי של שליפת חומרים מהתקשורת, מיומנים וממקורות עיקריים נוספים, ולשחזר כרוניקה תוססת של חיי היומיום בתקופה שהוא סוקר, בעזרת תובנות, שכל ופתוס. הוא מפגין את ההטיה הפוסט-ציונית שלו ללא מעצורים, ואפילו סיים ספר שפורסם לא מזמן, שנקרא אלוויס בירושלים, באמרה כי "יש חיים אחרי הציונות".

השחזור של שגב את החיים בישראל לפני מלחמת ששת הימים ואחריה מציג הקבלות רבות למצבנו הנוכחי. אז, כמו עכשיו, שררה תחושה שראש-הממשלה המכהן, לוי אשכול, אינו מתאים לתפקידו, והאנשים השתוקקו נואשות לחזרתו של המנהיג שפרש, בן גוריון. מתחים ששררו בתוך האוכלוסייה, בעיקר בין אשכנזים למזרחיים, היו בשיאם, ואז כמו עכשיו, היתה התקשורת אכולה במריבות קטנוניות בין פוליטיקאים וראשי הצבא. מיתון כלכלי וטרור שנמשך (שהיה זעיר בהשוואה למה שחווינו מאוחר יותר), חברו יחד כדי ליצור תחושת ייאוש וחולי, שהולידה גל של הגירה מהארץ. המתח הגובר כאשר ענני המלחמה הלכו והתקבצו, הגיע לשיאו כאשר נאצר סגר את מצרי טיראן. ואז כמו היום, האמריקנים כמו שאר העולם, הפצירו בישראל להיות סבלנית ולהימנע מפתיחה במעשי איבה.

שגב טוען כי אפשר היה למנוע את מלחמת ששת הימים, אילולא שררה "פרנויה", ובייחוד חשש מפני שואה שנייה, ששלטה בזירה הפוליטית. הוא ממעיט בתוצאות של הברית הצבאית הערבית בפיקודה של מצרים, ואת ההתעצמות הצבאית הגדולה שבאה בעקבותיה. הוא לועג לקריאות הגוברות לחסל את ישראל, ופוטר את האיומים האלה כרטוריקה ריקה מתוכן. מעשי האיבה שננקטו נגד ירדן וסוריה, באו בעיקר כתוצאה מהתרוממות-רוח בעקבות השמדת חיל-האוויר המצרי המרשימה בשעות הראשונות של המלחמה. הוא דוחה את פניותיה של ישראל לירדנים שיפסיקו את ההפגזה הארטילרית של ירושלים, וממזער את ההשלכות על הציבור של ההתקפות האכזריות של הסורים על הקיבוצים שבגבולם. אבל גם אם מישהו מסתמך אך ורק על הכרוניקה של המאורעות מבית-מדרשו של שגב, התזה שלו נשארת בלתי משכנעת.

הספר עוסק גם במעשי הזוועה של ישראל בזמן המלחמה, וטוען כי יציאת הפליטים הפלשתינאים ב-1967 לא היתה רצונית, אלא נעשתה בכפייה. כמובן שחיי חפים מפשע אבדו, ומעשי אכזריות וביזה באים לידי ביטוי בכל מלחמה. קיימת אפשרות שחלק מהפרות זכויות האדם המוזכרות על-ידי שגב אכן התרחשו. אבל הראיות המכריעות מאשרות כי צה"ל התנהג בצורה מוסרית יותר מכל צבא מנצח אחר, בייחוד בסכסוך שנוזם על-ידי אויבים שעסקו במלחמה שנועדה לחסל אותו.

שגב טוען, כמו כן, שמיד אחרי המלחמה החמיצה ישראל הזדמנויות היסטוריות לגבש הסדר של קבע. ושוב, הוא ממעיט בערכה של החלטת הקבינט הישראלי מ-19 ביוני 1967, המציעה לסגת מהשטחים הכבושים בתמורה לשלום, שהערבים הגיבו עליה ב"שלושת הלאווים" של ח'רטום.

ספרו של שגב "1967" הוא ספר מגמתי, אבל אין ספק שהוא יצירה מתוחכמת; הוא נמנע מההשמצות הפרימיטיביות המופיעות ברבים מהחיבורים הרוויזיוניסטיים והפוסט-ציוניים האחרים. למעשה, רבים מהאקדמאים הפוסט-ציוניים בני זמננו כמו אילן פפה, ופוליטיקאים כושלים כמו אברהם בורג, החלו להתנגד למדינה היהודית בצורה חריפה כל-כך, עד שמעבר לכפירה בסיפר הציוני, הם עוסקים בהוצאת דיבה, המשווה את הישראלים לנאצים. פרופסורים המתמחים במחקרים תנ"כיים וארכיאולוגיים טוענים אפילו שהקשר היהודי התנ"כי עם ארץ-ישראל הוא בדיה, שנועדה להצדיק התיישבות קולוניאלית.

באוניברסיטאות ובטורי מערכת בעיתונים כמו הארץ, רווחות השקפות פוסט-ציוניות ורוויזיוניסטיות. הן גם מחזקות את המערכות האנטי-ישראליות הגלובליות, ומעודדות את הכופרים בעיקר בקרב יהדות התפוצות לתמוך יותר ויותר במאמצים לשלול את הלגיטימציה מישראל.

הבעיה נפוצה גם בבתי-הספר התיכוניים הממלכתיים של ישראל, המשתמשים בספרי לימוד הממעטים להציג את הסיפר הציוני, ואפילו רומזים שהישראלים והערבים אשמים במידה שווה ב"נכבה". במקרים הקיצוניים יותר, אחרי זעקה ציבורית, הוצאו מבתי-הספר כמה ספרי לימוד שטענו כי ישראל נולדה בחטא.

למרבה הצער, יולי תמיר, שרת החינוך הנוכחית, משתדלת לדלל עוד יותר את המורשת היהודית ואת הערכים הציוניים בתכנית הלימודים. אולם הסגות הגבול הפוסט-ציוניות לתוך תכנית הלימודים של הזרם המרכזי בחינוך התחילו כבר לפני זמן רב, כפי שהודגמו בצורה סמלית בתקופתו של יוסי שריד כשר החינוך, כאשר יצירותיו של המשורר הפלשתינאי מחמוד דרוויש נכללו בתכנית הלימודים של הספרות הישראלית. דרוויש, שלאחרונה חגג את הופעתו כאורח בחיפה וזכה לשבחים בתקשורת הישראלית, היה אחד מאדריכלי האמנה של אש"ף, שביטלה את תמיכתה בערפאת מפני שנחשב למתון מדי.

אחד השירים הידועים ביותר של דרוויש היה מופנה ליהודים:

"אל תעברו בינינו כמו חרקים מעופפים,
הגיע הזמן שתעזבו,
חיו היכן שתרצו אבל אל תחיו בינינו,
הגיע הזמן שתעזבו".

לפני שמונה שנים פרסם הקונגרס היהודי העולמי חוברת שכתבתי, שנקראה: "האם החלום מסתיים? פוסט-ציונות ונרגנותה – איום על עתידו של העם היהודי". (http://wordfromjerusalem.com/?page_id=1145).

המסקנה שלי היא כי הפוסט-ציונות תתעמם, שמפני שהתמוטטותם של הסכמי אוסלו תוביל להערכה מחודשת ומכאיבה לגבי תפקידה של ישראל כמדינה יהודית ולסקירת סדרי העדיפויות הלאומיים. מכל מקום, בעיקר בגלל מנהיגותנו הכושלת, הפוסט-ציונים מתארגנים כיום מחדש, ומדגישים את נוכחותם בחוצפה הולכת וגוברת.

הפתרון לבעיה טמון במערכת החינוך הישראלית. צרו דור חדש של יהודים הבקיאים במורשת שלהם וחדורים באהבת ציון, והפוסט-ציונים יידחקו לשוליים. אם זה לא יקרה, מספרם של אלה המכונים "משתמטים מגיוס" יגדל עוד ועוד עד סכנת מוות לישראל, ומנהיגים ישראלים ימשיכו להכריז כי "עייפנו ממלחמות, עייפנו מלהיות יהירים, עייפנו מניצחונות ועייפנו מהבסת אויבינו".

איזי ליבלר הוא יו"ר ועדת הקשרים עם התפוצות במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה, והוא מנהיג יהודי בינלאומי ותיק. ileibler@netvision.net.il



Copyrıght 2014 Isi Leibler. All RIGHTS RESERVED.
Web development: Studio Erez

WP-Backgrounds by InoPlugs Web Design and Juwelier Schönmann